תרשו לי להחזיר אותכם כמה ימים אחורה, ליום רביעי לפני שבוע. כמדומני שמה שקרה לי (ורק לי) בתאריך הזה זה רק סוג של אבן-בוחן להתנהלותה של כלל מדינת היהודים.
מוקדם בבוקר, אני מגרד את עצמי מהמיטה, מתפלל וכו' ונוסע לכיוון ירושלים.
בדרך אני רוצה לשמוע רדיו. בשביל התענוג הפשוט והדמוקרטי הזה שקיים בעולם כבר יותר ממאה שנה, אני צריך להוציא את המחשב הנייד מהתיק, לחבר אותו למודם סלולארי יקר ורק אז אני יכול לשמוע רדיו לטעמי. כמובן שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו את זה. צריך רמה לא נמוכה של ידע טכנולוגי
אחר כך אני מגיע לבית המשפט העליון. בכניסה למבנה יושב שומר שבודק כל פרק ותג בחפציי. איפשהו בתיק הוא מוצא מספריים עתיקות שאפילו נייר הן לא יודעות לגזור. הוא שם את המספריים העלובות במגירת הפקדות הנשק ונותן לי מספר על מנת שאוכל לקבלן בהמשך. אחר כך אני עובר בשער המגנטי ונכנס למבנה.
הדיון בענייני (בג"ץ 3387/06 - משה למפרט נגד מפקד לשכת גיוס) נקבע לשעה 11:30 באולם ד', יחד עם עוד 5 דיונים, רק שבפועל הוא מתקיים הרבה אחרי השעה אחת.
בסופו של דבר הגעתי לפשרה עם הצבא ולא כאן המקום להרחיב.
אני יוצא מבית המשפט. אף אוטובוס לא מגיע לכאן כך מסתבר, רק לכנסת שזה טיפה רחוק או לצומת הבאה. אם אין לך רכב פרטי או מונית כך מסתבר, אין לך מה לחפש בבית המשפט העליון.
אחר כך אני נוסע חזרה הביתה. בדרך החדשות (שאותן אני קורא באינטרנט - WAP) מספרות על עוד צווי הגבלה ליהודים כאלו ואחרים ועל עוד מאחזים אחרים שמועדים לעקירה ולגירוש.
אז מה היה לנו ?
בשביל לשמוע רדיו - צריך מחשב נייד, מכשיר דור שלישי והרבה כסף
בשביל לעבור את הצבא - צריך להגיע עד בית המשפט העליון כדי להילחם על זכויותך
בדרך חזרה הביתה, כל המדינה בוערת, קסאמים, הדרום וכו' ושומעים ברדיו של הנהג מי האוייב האמיתי של המדינה: יושבי המאחזים.
אז תגידו לי, זו מדינה יהודית? דמוקרטית ?
