שנתיים מהועידה

הדס רגב המנהיגה של הנהגת הנוער פירסמה הודעה ראשונה בפורום בנ"ע בכיפה, לא שהייתי צריך את זה, שנתיים לועידה, שש שנים לועידה שלפניה, זה אירועים שזוכרים זה חוויה שנשארת איתך לנצח ובכל-זאת היום במבט לאחור- חוזר לכל העוצמה שהייתה שם ומחפש אותה היום- ואין...
הצעקה מי לה' אלי הדהדה בחלל החדר, על הפתקים היה רשום בצהוב על שחור (הרבה לפניי הכתום) ב"ה אני אבצע!

התכנסנו כשלוש-מאות צירים החג'דומטים הגדולים, רובנו (עשו איזו רשימה ונראה לי שמצאו שיותר מחצי) הכרנו כבר מלפניי-כן, נכון זה אף-פעם לא היה רשמי, אך היינו קבוצה שאהבה לדבר על בנ"ע ושאר בעיות העולם באינטרנט- כן באותו הפורום המצויין לעיל, אל אם ישיבות בנ"ע בכפר-הרא"ה במטרה לתקן עולם במלכות שד-י.

היה ניתן לחוש שם בעוצמה של החבר'ה הצעירים, בניצוץ שבעיניים שלהם באמונה שע"י הפתק שהם יצביעו העולם כולו יתהפך, היו ויכוחים בועדות, שלטים ניטלו ברחבי הכפר וזה לא התחיל באותו סופ"ש של פסח אלא חלק מקרנבל ענק שהתחיל חודש לפני, בשושן פורים, והסתיים בהצבעות וריקודים עד אור הבוקר בהיכל הישיבה.

במהלך ההצבעות הצטרפו לצעירים בגופם גם בצעירים ברוחם והיו שם כמו בכל מקום גם מעט פוליטיקות, אבל גם הם הגיעו כי הם האמינו שמכאן- מבנ"ע תבוא התשועה...

ההחלטות הדרמטיות היו האם לחייב רב לסניפים ואיך. (התקבל...)

החלטת הבר-מצווה שאמרה שבנ"ע (המדריכים של מעלות מעפילים) יחרימו מסיבות שלא צנועות (התקבל אך ללא הגבלה רשמית של כמה).

קריאה לרבני התנועה להחליט האם תנועה מעורבת זה לכתחילה או בדיעבד (נדחה ברוב זעום)

האם בנ"ע תנועה פוליטית (כן!).

והיו עוד אך זכרוני הקשיש בוגד בי.

אבל יעידו רבים ממי שהיו שם, שההתרחשות האמיתית לא נעשתה בהצבעות אלא במעבר בין החבר'ה, שהחליטו הפעם לא נותנים למבוגרים להחליט בשבילנו הפעם אנחנו קמים ומשנים. הצעקה מי לה' אלי הדהדה בחלל החדר, על הפתקים היה רשום בצהוב על שחור (הרבה לפניי הכתום) ב"ה אני אבצע!

רשימות של צירים שהתחייבו להמשיך ולפעול ביחד, עם מיילים וטלפונים, הסתובבו בין החבר'ה; וכן היה שם גם אחד עם מחשב נייד...

אחריי שנתיים ומה יש לנו?

נתחיל עם הטוב- הנהגת הנוער! כן וזה גדול! ויש מי שיאמר שכל הכסף שבוזבז שם היה שווה ורק בשביל שההנהגה הזאת תקום, בטח רובכם מרימים גבה או שתיים, בהרבה מחוזות עדיין לא שמעו על ההנהגה ועל גרעיניה השונים (שבמקום ללכת ולהתנדב בעצמם ולהעביר זקנה אחת את הכביש הם דואגים שגם אתם תצטרפו למעגל) אך היא כבר מתחילה להתעצב על עצמה ויש ניצנים- שבתות הרמת-רוח העם, מסע-המושבות, ובחג הקרוב העלייה לרגל לירושלים ביום ראשון. ההנהגה נתקלת בקשיים רבים, הנוער לא מבין למה הוא צריך "הנהגה" וקורא להם סנובים, המבוגרים חושבים שהם סתם צעירים ולא תמיד מתייחסים, אך יש קבוצה שנחושה להמשיך ולעשות ושכוייח להם!

ובכל זאת משהו חסר, איפה כל האנשים האחרים שהיו איתנו? מה קרה לכל הרשימות? אז לי יש תירוץ, כשהגענו לנתניה אחריי לילה ללא שינה לא היה לי את הכוחות לטפס על הגשר והעדפתי לקפוץ מעל התעלה התיקים מעט הפריעו לי, אז זרקתי אותם, זה היה תחילת הסוף של הנייד שלי והסוף של הרשימות שאני אספתי. אבל היו עוד רשימות, איפה הם?

איפה החבר'ה מקוממיות שבאותה שנה היו בשמינית וחצי שנה אחרי-זה נדפו בישיבות?

איפה כל הצעירים שהבטיחו לדאוג ליישום כל החלטות?

איפה אני בכל הסיפור הזה?
ועונה החינוך את התשובה הברורה מי שחושב שלולא אותה עבודה חיצונית שמשפיע על הרגש הוא יוכל להתקדם בעבודת ה' הרי הוא טועה

התבגרנו, נעלם הברק מן העיניים, הבנו שהתהליכים הם איטיים וקשים, החלטתי (באופן אישי) להתמקד בלימוד במטרה לחזור משם לעשייה אחרת, הפסקנו להשוות אחרי הרגש..

האם זה טוב אני לא יודע, אבל בטוח שזה לא רע, זאת המציאות, העולם שייך לצעירים כי הם לא מפחדים מכלום, אך רק המבוגרים יכולים לעשות משהו עם אותו ניצוץ בעיניים, כן, הם צריכים אותנו (גם אני עדיין) בשביל שנדחוף אותם, אך לבד אנחנו סתם מתפזרים.

הבאסה הזאת של איבוד האנרגיות מזכירה לי את החברים שלי שפגשתי אותם אחרי כפר-מימון ושאר אירועי המאבק מהקיץ האחרון, ואותה הבאסה אחרי עמונה, וגם בחלק מהמקומות בעבודה על הבחירות, כאילו שם הרגשנו עוצמות של ה'ציבור' שלנו- ופתאום אחרי הכל שם זה נגמר...

אני לא פסיכולוג או סוציולוג ואין לי את הפתרון המושלם אבל נראה לי שמדובר כאן באירועים עוצמתיים שעובדים בעיקר על הרגש של האדם וכך הם גם משאירים בו פצעים, רגשיים בעיקר, ואז נשארת השאלה האם בכלל צריך את כל הרגש הזה?

למדתי השבוע בספר החינוך על פסח, יש כ15 מצוות שעוסקות בקרבן הפסח ובמצוות החמץ-מצה. בשורש המצווה כותב החינוך בכל המצוות שהוא הזכרון ליציאת מצרים, ובסיבה לכך שיש כל-כך הרבה מצוות לאותו עניין- צריך להבין את הייחוד של יציאת מצרים כאירוע מכונן ביצירת העם. ועל כך כבר האריך הכוזרי במאמר ראשון שבו הוא מבסס את עיקרי האמונה על יציאת מצרים ומעמד הר-סיני שבה אחריו.

אך בכל זאת שואל החינוך עוד שאלה למה המצוות הן כל-כך גשמיות, גם העיסוק הזה בקרבן הפסח (לעשות, לא להשאיר כלום, לא לשבור עצם וכו') וגם העיסוק בחמץ (להשבית, בל יראה, בל יימצא, לאכל מצה וכו') וזה בשביל לגעת ברגש- האמנם?!

ועונה החינוך את התשובה הברורה מי שחושב שלולא אותה עבודה חיצונית שמשפיע על הרגש הוא יוכל להתקדם בעבודת ה' הרי הוא טועה. אי אפשר לחיות בתוך עולם של טומאה ולקוות שלא להסחף אחריה, וכך גם להפך, שמי שייכנס לישיבה גם אם הוא לא ילמד כלום עצם זה שהוא יסתובב בתוך עולמה של תורה בסוף הוא יימשך (אני יכול להעיד אישית שזה יכול להיות תהליך ארוך, אך כל מי שמגיע לישיבה ולא שם מחסומים ללבו בסוף הכרח המציאות שהוא ייסחף...).

אז אולי כן היה שם משהו באווירה הזאת של החבר'ה בועידת 'יחד שבטי ישראל' שם נזרעו הזרעים, הנצנים כבר מתחילים להופיע בדוגמת הנהגות הנוער ועוד מספר פעילים שחזרו חדורי מוטיבציה לסניפיהם, אבל אולי יש עוד אנשים שמה שנזרע שם עדיין לא נפתח אצלם ולהם אנו מחכים.

אולי בועידה הבאה...