עבר חודש, שבוע וחמישה ימים מאז אותו יום, היום בו שוטרי משטרת ישראל איבדו צלם אנוש.
הקטע הבא נכתב מיד אחרי, בצל ההלם. ובכל זאת כי משום שהזמן שעבר לא השכיח את הכאב,
וכי מאבקנו לא תם.

 

הם נזרקו מהבתים צפו בהם נהרסים בעיניים דומעות מנסים למצוא כוח להמשיך.
כמה שעות אחרי, בתחנה מרכזית או בטרמפיאדה. אפשר לראות אותם
את אותו נוער גגות, את אותם ילדי הגירוש.
בפנים שרופות, חולצות מלוכלכות דהויות, וקרועות.
כתמי צבע בבגדים, בפנים ובשיער, עם מכות וחבורות בקושי זזים.
עיניים אדומות ממסגרות מבט לא ממוקד, מבט שבור, מרוסק, נבגד.
זהו נוער הגגות,ילדי הגירוש.
 
והם מזהים זה את זה בלי כל בעיה. אולי היו ביחד
כתף אל כתף בשניות שהתארכו לדקות ושעות עד שבאו השוטרים, בועטים שוברים מפרידים.
ואולי סתם ראו אחד את השני על הגג או ברחוב.
והם מזהים אפילו אם זה היה רק לשבריר שניה, כי מי שחלק מאבק כזה כורת גם ברית דמים.
והם מזהים גם את התשישות ואת אותו מבט מנותץ בעיניים,
ומיד יודעים: גם הוא שייך לאותו הנוער
נוער הגגות, ילדי הגירוש.
 
הם פוגשים זה את זה לגמרי במקרה, לפעמים אפילו לא יודעים זה את שמו של זה.
שואלים זה לשלמו של זה, הכל בסדר? לא פגעו בך?
וכמו בקוד מוסכם עונים שכן ברוך ה' ויודעים שהכן הזה הוא כן חיצוני ובפנים נפשם פגועה.
הבנות מתחבקות, הבנים גם כן, שמור על עצמך ובין בנים לבנות מחליפים את ההבנה העידוד והשותפות
במבט עיניים, דרך אותו מבט מנותץ ונבגד.
מבטיחים להפגש במאבק הבא, שלא יבוא, אז להתראות בביהק
זהו נוער הגגות, ילדי הגירוש.
 
המדינה בגדה בהם, הוקיעה אותם כמתפרעים קיצוניים.
הצבא בגד בהם כשהחיילים שכו העריצו היכו בהם עד זוב דם.
מועצת ישע בגדה בהם בהופכה מאבק עיקש לתאטרון בובות.
הרבנים בגדו בהם, התעלמו משאלותיהם, ולא נתנו את התמיכה הנחוצה.
שמעתי את הסיפורים עתה אני יודעת, אלו לא סיפורים עבורי זה כבר לא הם, אני אחת מהם,
נוער הגגות, ילדי הגירוש