לא שאלו אותי

אם היו שואלים אותי הייתי מבקש מעט רווח. כבר שלוש שנים, וכל שנה מחדש שני התאריכים המשמעותיים בשנה לגביי, צמודים. בט' בתמוז ה'תשמ"ד נולדתי. עשרים ואחת שנה פחות יומיים לאחר מכן הוא נפל. וכך נקבע אותו יום ארור בה' בתמוז ה'תשס"ה. מעכשיו ליומולדת שלי תהיה הקדמה.
שאשאל את עצמי בקול יותר ברור וחזק –למה אני?
והשיר שמתנגן עכשיו בראש- 'עכשיו אני כי ההוא הלך, עכשיו אני כי הייתי מוכרח'.

אף אחד לא שאל אותי אם ההקדמה הזו נצרכת לי או שחיי חשובים ומובנים לי גם בלעדיה. כי השנה כשלימדתי בתיכון, אמרו לי לא מעט התלמידים שיש להם עוד מספיק זמן לחיות, בינתיים הם יעבדו ויפרנסו ובעיקר יעשו כסף לעצמם אך בעתיד ימצאו את הזמן לשבת וללמוד. ואני נאלצתי לספר להם שכבר מהמחזור שלי ושל אחי אני מכיר חמישה בחורים-נערים שלא עברו את גיל עשרים ואחת.

אף אחד לא שאל כבר אז כשהייתי בחסם, ליד כפר שלום, באותו מוצב ששנה אחרי נחטף בו גלעד שליט. איך אני אסתדר לצאת מקצה העולם הזה ולחזור לבלאגן שלפני ההתנתקות, כאילו נפשי בתור חייל ציוני-דתי לא הייתה מסובכת גם לולא נרצח חברי הטוב ע"י מחבל ששוחרר רק כמה חודשים קודם לכן במסגרת של איזו מחווה או עסקה עם הפלשתינאים ושחיילים כמוני סיכנו את עצמם לתופסו אך חכי"ם חסרי אחריות ומוקפי שב"כ שחררו אותו להתפוצץ בקניון השרון בנתניה. ואיך שהתפללתי כל הלילה במחסום ואיך נסענו ביום חמישי ללוויה ואיך שפגשנו עוד חברים חיילים עם מדים או אחרים עם חולצתנועה של בני-עקיבא. ואיך התחבקנו ובכינו יחד הרבה, ואיך שהתקשתי לברך 'שהכל נהיה בדברו' אך ברכתי והמשכתי ולמחרת ביום שישי כבר הייתי בדרך חזרה לבסיס והמשפחה התקשרה לומר מזל-טוב ואני מתלבט 'מזל-טוב למה'? ובשבת עלינו לנגמ"ש רק לירן ואני ועוד שני חיילים. ועם עוגה בודדת מקרית חגגתי את יום ההולדת העצוב הראשון שלי.

אף אחד לא שואל אותי גם היום, כשמאור עולה כל הזמן בזכרון ולא נראה לי שיש חבר אחד שלי שלא שמע ממני סיפורים על אותו חבר שעשיתי איתו כל-כך הרבה אך כיום הוא כבר לא אתנו. ושוב יש אזכרה ושוב נפגשים החברים ושוב אחרי יומיים אני נדרש ליום הולדתי. והנה אני מגלה שגדלתי בעוד שנה אך מאור נשאר לו שם.
ואני כבר המשכתי והתחתנתי ובחלק מהויכוחים שהיו לנו כבר הכרעתי ובחלקם אני עדיין מתלבט. ובשנה הבאה היינו אמורים להקים ביחד ישיבה בעיר שכל-כך אהב אך עכשיו אני לבד ורחוק כל-כך.

ואולי דווקא משום שלא שואלים אותי אני ממשיך, מברך 'שהכל' על המים וממשיך לעבוד את ה' יתברך בכל העוצמות שהוא נותן בי.
כי למען האמת, אם כן היו שואלים אותי לא הייתי מבקש בכלל שישנו את התאריך אלא שמאור יהיה כאן אתנו. אך ריבונו של עולם בחר בי משום מה אותו לעבוד, לתקן ולפשר כאן עוד יום ועוד שנה ואת מאור הוא רצה קרוב אליו. וזוהי החלטה שלו יתברך.

וביום הולדתי עלי רק לשאול את עצמי לָמה אותי? ולְמה הוא צריך אותי? 

לע"נ החייל מאור משה בן אוולין ויוסף ג'אן 
שנרצח ע"י מחבל ששוחרר ע"י הממשלה
בה' בתמוז הת'שס"ה 
בפיגוע בקניון השרון בנתניה, 
העיר שכל-כך אהב,
בעת שחילק סרטים כתומים נגד ההתנתקות 
כשאשתו בחודש שביעי מחכה לו בביתם שליד הסניף