רטורנו

השמות כאן הוחלפו באנשים בשבלי לשמור על פרטיותם, לא רציתי לשנות את שמם כי אם כבר בלי שם עדיף כינוי...

אספו אותנו מהתחנת רכבת של בית-שמש, וישר נכנסו אל תוך הקלחת, הנהג חובש כובע שערו מבצבץ מאחור, ביחד עימו שתי נערות נוספות, זאת שלידנו לבושת מכנסיים ועם מספיק נזמים, עגילים ושאר מיני הפירסינג. הנסיעה נוחה בעמק האלה בדרך לצרעה, ופתאום הנהג מקבל טלפון, בריחה, והנה אנו רואים צעירה שיורדת על הכביש ומנסה לתפוס טרמפים באמצע שומקום. מתקרבים אליה, הנערות יוצאות מן הרכב, מנסות לדבר, דיי מהר זה עובר לתגרת ידיים, הן חוזרות. מפה לשם אנחנו מתחילים לדבר ביננו, חברי שואל את הנהג לתפקידו במקום והתשובה המפתיע 'נגמלתי' הבנות מעבירות חוויות מהתקופה הראשונית שלהן, איך הזאת שלידנו מודה ל'קהילה' שהחזירה אותה בכח למק
"אלי, תן בי את הכח לשנות את מה שבאפשרותי לשנות את האומץ להבין שיש דברים שאיני יכול לשנותם ואת התבונה להבדיל בניהם... אמן!!!"
ום ובכך הצילה אותה. הנערות נראות נורמליות לחלוטין, בנות 20 שמשחפשות עבודה כדי לעשות קצת כסף ולצאת לחיים, אך לכל אחת יש את הסיפור שלה.

הבורחת מנסה לתפוס טרמפים, בדויים כמעט העלו אותה על הרכב והיה עליינו (על יושביי הרכב אני וחברי היינו פסיביים בזמן הזה) להוציא אותה משם,כשרכב ישראלי העלה אותה הסברנו להם את הטעות והם גם ניסו לעזור, היא קיללה אותנו וזרקה על הרכב אבנים, מבהירה לנו שאין לנו חלק בה, אך הבנות לא מוותרות, זה 'הסיכוי היחיד שלה' הן אומרות ומסיפות 'זאת הפעם הראשונה שלמשהו אכפת ממנה',הבחורה עולה מאוסטרליה לא דוברת עברית, וזה גם היה היתרון שלנו- לבסוף הגיע רכב עם אנשים מן הקהילה ומכיוון שהיא עדיין לא הכירה אותם עלתה לרכב והם לקחו אותה עד לקהילה הטיפולית ונעלו אותה באוטו עד שנכנסו פנימה; וכך אני הגעתי בשעה איחור ודקות מספר לפניי שבת לקהילת רטורנו-לנגמלים.

ל'קהילה' יש כמו בכל מקום שפה המיוחדת דווקא לה, מילים שהם משתמשים בהם בצורה שונה, חוקים ואפילו מעין דת עם טקסים ושאר דברים, שזר אינו יבין, ואני שהייתי שם זר באמת לא הבנתי בהתחלה.

הכנות אחרונות לפניי שבת, בדשא הקבוצה כבר מאורגנת במעגל, קוראים לזה 'הקפצה' הייתי בטוח שתהייה אזעקה וכמו כל הקפצת תרגול בטירונות או בכל מקום אחר כולם ירוצו למקום מסויים, אבל הם עומדים במעגל, ידיים משולבות מאחוריי הגב, שקט, אחד אומר משהו ומיד התגובה 'אהבים אותך ___' בהתחלה הופתעתי, בבחור הבא זה כבר היה נשמע לי מצחיק, וכשבת-השירות הציגה אותנו (ההסדרניקים) ואת ה'מגניבות' (בנות בוגרות מדרשה שבאו, כמונו, רק להתארח)  וכל אחד קיבל את ברכת האוהבים, הרגשתי שזה מעט מוגזם, כמו באיזה סרט של נגמלים, ואולי זה מה שהיה שם.

נכנסים למועדון, תמונה של הקצין שלי תלויה שם, אני מעט מופתע, הכיתוב מעיד שהוא התארח כאן בראש-השנה, אותו ראש השנה שאני כל-כך התעצבנתי וכל-כך רבנו, כי הוא רצה שנשאר בבסיס למרות שאנחנו רצינו להיות בישיבות (ניתן לראות בפוסטים הקודמים), בסוף הצלחנו להגיע לישיבה היו כמה שנשארו בבסיס והוא... אני חשבתי שהוא בטח בבית, או לפחות ב'עלי', לראות את התמונה, להבין שכשאני הייתי בישיבה וחשבתי מה שחשבתי הוא בא לכאן 'לתרום', ופתאום מחשבות חדשות עולות על האיש, והבנה שאי אפשר לשפוט סתם כך אדם. וזה נותן לי עוד מקדמה למקום- אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו. זה אחד מהכללים בקהילה.

יום שישי, אני בדוכן הפצות ברעננה , טלפון משלומית חניכה שלי, מהחניכות המקוריות, היא מספרת על רטורנו, רוצה שאבוא להעביר שם שבת, בד"כ יש הסדרניקים והם נתקעו בלי משהו, אני כבר עם התיק בדרך לבית, שאלה חוששת 'מה אני יעשה איתם, מסוממים, על מה אני יכול לדבר' עזוב פשוט תבוא, מחשבה של שני דקות, שיחה עם ההורים, מחפש חבר ונוסעים. וזהו באמת, לא היה צריך יותר מדאי, עצם זה שהגענו לשם, שבאנו להיות איתם לחוות איתם זה כל מה שהם רצו. נכון, אמרנו ד"ת בארוחות וגם יצא לי לדבר עם כמה אנשים, אך לא העברתי שיחה מובנית כמו שליח, ולמרות זאת הרגשתי שבאמת רצו שאני אבוא, רצו קשר עם העולם החיצון. ואני הרבה יותר משנתתי קיבלתי;

דבר נעשה קדוש כשנותנים לו את הקדושה, הטקסים-'הקפצות' שבהם כולם עומדים בשקט, העונשים- 'תוצאות' ושאר המושגים, בערבית, אני נתקל בספסל ריק בכניסה למועדו, אני מתיישב עליו והם כנלחצים, הם אמרו שצריך להתייחס לספסל בכבוד, זה ספסל מיוחד.

הרבה אהבה יש בקבוצה, גם את ה'תוצאות' נותנים באהבה, הקבוצה בנויה ע"י 'היררכיה' מנהיג ושני שליחים הכפופים למדריך שהם מנהלים את אורח החיים בקבוצה, לפעמים זה מצחיק שכדי לבקש לקום עליו לעבור שלוש אנשים, אך במקום אחר יש שם הרבה לימוד. וכשה'אירכייה' מחליטה לשלוח מישהו ל'ספסל' העונש החזק, המביש- המתקן, עליהם לעשות זאת מתוך אהבה.

מדיי פעם הרגשתי מעט פונגרפי, כאילו אני נחשף אל דברים כל-כך אישיים שלא ראוי שזר שכמותי יידע אותם, אך הם ניהלו את הטקסים שלהם כאילו שאנחנו לא שם. אם משהו צריך לקבל תוצאה (עונש) על משהו לא טוב שהוא עשה, אז הוא הולך ל'ספסל' לשבת עליו, לחשוב מעט האם זה נכון, לאחר מספר דקות מגיע מישהו ו'מנער' אותו, מסביר לו למה הדבר שהוא עשה אינו נכון, הניעור לפעמים נעשה בצעקה ובד"כ זה תוכחה חזקה ופוגעת, לנאשם- אסור להגיב, בסוף הניעור הוא אומר תודה, ואז במשך שעה עדיין אסור לו לומר האם הוא מסכים עם הנעשה או שלא, עליו לחשוב עם עצמו, לראות מה עליו לתקן.

אך זה חלק מהטיפול, ברטורנו שולטת האמת, אתה לא יכול להסתיר את עצמך מן האחרים, אתה לא יכול להסתתר, כולם רואים אותך במצבים הכי מגעילים שלך, וזה מכריח אותך גם להיות אמיתי עם עצמך, לומר פה אני לא בסדר, פה עלי להתמודד ולשפר.

בתפילות נגלה לי משהו מוזר, בעוד אני סופר בבית הכנסת 11 בחורים החברים עדיין טוענים שאין מניין, מבירור קצר מתברר ששניים מתוכם גויים, אב יהודי האמא לא, יש להם כיפה כמו כולם ואחד מהם מתפלל ממש בדבקות, אך כרגע הוא עדיין גוי.אחד מכחותיה של הקבוצה הוא שכולם שותפים עם כולם בהכל, ולכן למרות שלא כולם רוצים להתפלל כולם מחויבים להגיע לבית הכנסת וכל אחד והתפילה שלו.

במנחה מתפללים רק 3 חוץ ממני והחבר, בשחרית כבר כמעט כולם, לקראת מוסף הבחור החדש שהגיע רק שלשום מבקש טלית ושיראו לו מה לומר. התפלה ספרדית, היא לא קולחת, אך כיאה לנערים שמנהלים את התפלה ללא נוכחות של מבוגר. השיא, לדעתי, היה ב'מי שברך' שנשעה לכל אחד מהעולים לתורה, התפלה שיזכה הבחור להגמל, שיזכה להשאר נקי, שיזכה לעבוד את הקב"ה, תפלה כנה וחזקה. ואני מתפלל עימם שיצליחו.

הארוחות, השיא של הביחד- טומן בתוכו גם את שיא החיכוכים, שניים שכנראה דיי חדשים מתנהגים מוזר, מתסיסים ועושים בלאגן בשולחן, מנסים לעזור להם לעזור לעצמם, אחד כן מבין שהכל תלוי בו ולוקח באהבה את הניעור ומנסה לתקן, לפעמים נופל, מעט מתעצבן, אך רואים שיש לו כיוון; השני מעט יותר מנותק, לא מבין עדיין. חבר שנמצא שם כבר 9 חודשים מעט מתעצבן, איך הוא עושה כך, בוגר שבא להתארח מזכיר לו איך הוא היה כשהיה חדש ואז אתה מבין את התהליך שהם עוברים. אתה רואה חדשים שרק התחילו, שרק עכשיו יצאו מהסם או מהפשע ומנסים להשתקם, וחלקם הגיעו רק מצו בית-משפט אך רצונם להיות במקום אחר לגמרי, והנה הבוגר שכבר סיים את התהליך, ורואה כבר קדימה, רוצה להיות עובד סוציאלי  שיוכל להחזיר גם לאחרים. שיעזור להם להתפתח.

ברטורנו גם לא מסתכלים על העבר, מסתכלים על העתיד, על השאיפות להתקדם להצליח להשתפר, כשאתה שואל מישהו על משהוא מעברו הוא מסמיק ואומר שמדובר בסיפור ארוך, לחשיפה היותר פנימית קוראים 'מסר', אך הוא יותר משני, כי מכאן אתה ממשיך, אך בלבך- באמת שלך תמיד תנשא בזכרונך את אותו עבר, שכבר נגמר, ועכשיו ממשיכים.

סעודה שלישית, שנערכה רק במוצ"ש, אחת הבנות מעבירה 'מסר', מאין סיפור חיים קצר, קטע שבו היא שופכת את ליבה כלפיי הקבוצה, שלושה חודשים שהיא במקום, וזה לא פשוט, זאת כבר הפעם השנייה שהיא פה שלושה חודשים 'נקייה', בפעם הקודמת היא עזבה-נשברה באמצע. זה לא פשוט להשאר שלושה חודשים, הם קוראים לעצמם מכורים נקיים, הבוגר מסביר לי שהמכירות זה אצלם בדם, וגם הוא נקי 14 חודש עדיין מפחד ליפול, אחד בקבוצה שלו בNA "נרקומנים אנומינים" שרד 12 שנה ונפל. זה כמו סרטן הוא מסביר, גם כשאתה מנצח את המחלה אתה חייב לשמור על עצמך, להתכונן שלא תיפול שוב. והקבוצה תומכת ואוהבת, לרגל חגיגות השלושה חודשים הם שרים לה רצף של שירים עבריים עם שינויים קלים שמספרים על חייו של המתמכר הבורח מהסם והמנסה להשתקם, שרים על התקווה, על הרצון, על הנחישות ועל האמונה. שיר חזק, מלא במחיאות כפיים ובסוף- שיר חם ואוהב.

במהלך השבת יש גם הרבה שיחות אישיות בין כולם ובכלל תחושה של תרומה ועזרה, באופן חיצוני זה מתבטא בחיבוקים, אין בקבוצה כיפים, אלא חיבוק חם ואוהב להרגיש הכי קרוב שרק אפשר, למרות שחוקיי הדת נאכפים שם ובתוכם איסור נגיע, המציאו ב'קהילה' חיבוק ללא נגיע, מכניסים מאין לחיצת יד באוויר שקשה לי לתאר, אך למרות שהיא נראית מצחיקה, יש בה כמעט את אותה העוצמה, של החיבוק של המרגש הקרוב, של הלסמוך על החבר ועל עצמך. ובעיקר על הביחד.

והנה יצאה השבת, עומדים ב'הקפצת' סיום, המעגל גדול, המדריך פותח בתודות, להסדרניקים, למגניבות, לבנות השירות ובעיקר לבוגר שחזר לביקור, וכך אחד אחד מעבירים חוויות ותודות מהשבת, ואז תורנו, אני מודה בתחילה לשלומית הבת-שירות שהביאה אותי ואז לכולם על השבת ובסוף מצטרף לתפלת ה'מי-שברך' מהבוקר שיצליחו כולם. אנחנו מסיימים, הם מצמצמים מעגל, כנראה עכשיו יש סיכום יותר נוקב של השבת והכנה לשבוע החדש, עוד שבוע של משימות בשבילם, עוד שבוע שבו הם  סופרים יום ועוד יום כנקיים, עוד יום עד לחזרה או אולי אפילו לכניסה לחיים נורמליים כמוני-כמוכם.

לא ידוע אם הצלחתי להעביר ולו חצי מכל מה שחוויתי השבת הזאת, מהעוצמה של התשובה, של האהבה, של הביחד, של האמונה בעצמך, של הנצחון. מקווה שזה יילך איתי, מקווה שעוד ייצא לי לחזור.

בדרך חזרה, הבוגר מנסה להסבר לנו כמה חשוב שבאנו, מה זה נותן להם, ואני ומי שהקפיצה אותנו מסבירים לו כמה שדווקא הוא ביחד עימם נתן לנו.

אם אתם רוצים גם,

תצרו קשר למייל, אני כבר אפנה אתכם לגורמים המתאימים.

מומלץ!!!

"אלי,

תן בי

את הכח לשנות את מה שבאפשרותי לשנות

את האומץ להבין שיש דברים שאיני יכול לשנותם

ואת התבונה להבדיל בניהם...

אמן!!!"