ב' אייר תשס"ח, 07/05/2008
לשמוע שירי לוחמים במבטא אמריקאי
ערב יום הזיכרון התשס"ח, אני יושבת בדירה מותשת מיום של ריצות ומנסה לספוג מעט אוירה של הארץ באמצעות שירים שקטים בגלגל"צ וערוצי החדשות, קבענו בנות הדירה "ערב שירי לוחמים" ולמרות שהשירים הם אותם שירים ויש גיטרה אין את אותה ההרגשה. אני חושבת שזו השנה הראשונה מזה חמש או שש שנים שאני לא אהיה מחר בבוקר בשעה עשר בהר הרצל. בשנים האחרונות אני ותהילה, חברה שלי, קבענו לנו הרגל להיפגש על הר הרצל בכל יום זיכרון וללכת דווקא לאותן חלקות מיותמות, אותן חלקות תש"ח שגם הבנים והקרובים של הנופלים כבר לא יכולים לבוא ולהדליק נר נשמה על קבר אהוביהם. בכל שנה אני מתרגשת מחדש מאלפי האנשים שממלאים את ההר, מהסיפורים המרגשים, העצובים ומתאהבת מחדש בחיילים שלנו, הגיבורים. וזה חסר לי כאן, חסרה לי האוירה בישראל, הסרטים בטלויזיה.
כבר כמעט חודש שמתרוצצים לי בראש אלף ואחת משימות, לדבר עם... לשאול את... להשיג, להדפיס ועוד מיליוני פרטים ועדכונים. במהלך גיבוש הרעיון המרכזי והטקסטים שיקראו בטקס ליום הזיכרון היה לי קשה מאוד לאזן בין הצורך לשתף ולגרום לתלמידים בבית הספר לחוות מעט מה"חוויה הישראלית" של יום הזיכרון הישראלי ובין התחושה העזה שבי כבר הרבה זמן, והרצון לצאת מהתדמית שלנו כמסכנים, כאלו שמשלמים את המחיר הכבד והמר של החלום ושמו מדינת ישראל. קשה מאוד לתת לתלמידים מעט מהחוויה הזאת של בכי ואובדן יחד עם גאווה במדינה שיש לנו, בצבא שלנו. לשמוע שירי לוחמים ושירי "יום הזיכרון" במבטא אמריקאי ולדעת שבמקרה הטוב הם מבינים את רוב המילים אבל לא את הרגש שמאחוריהן, לשמוע קטעי קריאה, ציטוטים מיוני נתניהו, המכתב הכל כך מדמם והכל כך קורע לב של גדי עזרא ולדעת שהקוראים אותם, עם כל ההשתדלות לא תופסים את האדם מאחורי המילים, המשפחות שמאחורי אותו אדם.
ובכלל חלק די גדול של התלמידים בכלל לא יכול לא רק שלא להשתתף בטקס באופן פעיל אלא אפילו לא יכול לצפות בטקס, במהלך הטקסים הן של יום הזיכרון והן של יום העצמאות יש כבר APs מבחנים שנקבעו במשרד החינוך האמריקאי, התאריכים הם שרירותיים ולא ניתנים לשינוי אפילו אם המדינה שלך חוגגת 60 שנה..
אני יושבת עכשיו בסלון והבנות לידי שרות "על כל אלה" והמילים פתאום כל כך חזקות עבורי, "על המר והמתוק" עם חודש לסוף השליחות מה שהיה היה, המר המתוק, הכיף והקשה. וכנ"ל לגבי פסגת השיא של השליחות הזאת, הטקסים מחר ומחרתיים, אחרי חודש של הכנות, נשארה רק דחיפה אחרונה לפני "השיבני ואשובה אל הארץ הטובה".
תחזיקו לנו אצבעות,
יעל
