הפצות של בין הזמנים

שמחת תורה, עוברים בבתי הכנסיות בעיר נהריה, רוקדים ומנגנים (בפה), כך משעות הבוקר המוקדמות והקפנו את כל השכונה ועוד מעט מהשכונה שליד, והישיבה קופצת ושמחה, והמתפללים מצטרפים, ושוב 'מפי אל' כי מה לעשות זה השיר היחידי שהאשכנזים מכירים לבתי הכנסיות של הספרדים. ורק צביטה קטנה בלב מעיבה במעט על השמחה- לשנה הבאה ברעננה תובב"א.

ואז מגיע השוס הגדול, הקפות שניות שהם השיא, מה שבר"ג בשלב הזה כבר כולם כואבים מריקוד בכל העיר- בנהריה רק מתחיל, בכיכר מתאספים לאיטם תושבי העיר עד שאין מקום, והמנחה מחפש את הרבנים שיכובדו בהקפות, וכשהספרים יוצאים לרחבה ישר מתנפלים עליהם ההמון, וזה הרבה יותר חזק מכל כוכב כדורגל או קולנוע שיעבור שם, כי עכשיו זאת שעתה הגדולה של התורה. התזמורת מנגנת, המנחה מבקש מהקהל לאפשר לרוקדים ליצור מעגלים, אנחנו יוצרים נחש-נחשול בין כל ההמון, יוצאים ונכנסים, מחייכים ושמחים, הבנות מנסות לרקוד בתוך הסוכה ואז מביאות לעצמן מחיצה וסוגרות את עצמן במאין כלוב מוזר. ואז כשהכיכר כבר מתרוקנת נכנסים בוגרי הסניף בנענ"ה וכמה דקות אחריהם קבוצה של ילדונים מכתה ד' - ו' מהאיזור, והם נסחפים למעגל הריקוד שבשיאו מצטרף רב העיר הדוּר הזקן ורוקד עם אותו חילוני קטן ולרגע נעלם כל המרחק של הגיל, הדוֹר, התקופה והסגנון, ושניהם כרוקדים לפני ה' יתברך- לו יהי.

פנים אל פנים, נפגשים ברעננה, כשמונה זוגות של ביינשים מישיבות שונות, תדרוך קצר מפיו של ראובן המרכז בעיר, מקבלים את דפי המשוב והכתובות, 'המטרה היא לרשום אותו להמשך קשר' מזכיר ראובן ובכך רומז על השיעורים שעוד יהיו בישיבה ובסביבתה לחוזרים; 'אך גם סתם דפיקה על הדלת עושה משהו' ומוסיף על הערך שבקירוב לבבות.

אני עם יוני חבר מהישיבה שבאנו להיות חלק מהמהלך הגדול כבר מתחילתו, בניין שלם, 5 קומות, 15 דירות ורובם בכלל לא פתחו את הדלת או שלא רצו לשמוע מאיתנו, והנה דירה אחרונה, בחור צעיר מציץ 'מי אתם?' שואל, 'אנחנו מהמטה לקירוב לבבות ברעננה ובאנו לדבר איתך' ואנחנו נכנסים למרפסת, המארח מוזג לנו מיץ תפוחים טבעי והשיחה זורמת לאיטה, ממעט ד"ת ודא"ח (דבריי אלוקים חיים- וכך מכנים החסידים דבריי חסידות) לסיפורו האישי שעבר אחינו זה, דרך לבטיו ורגשותיו כלפי המדינה, הארץ, העם והתורה, מעט התנתקות כי אי אפשר בלי, אך אני בורח, שלא להכנס שוב בויכוח המדיני והחסר מהות; מנסה להתמקד בחשוב באמת- בהמשכיות ובסגולה הפנימית שלנו, האח עובר לדבריי ביקורת על החרדיים ועל ההבדל מאיתנו שאנו לא מנסים להחזיר בתשובה- ואני מרגיש כבר לא בנוח. אימא שלו נכנסה, דיברנו מעט על משיח וגאולה; וכך שעה וחצי עוברות ואנו מרגישים שנגענו אך מתלבטים איך להמשיך, מציעים הוא מתלבט, בסוף אנחנו נותנים לו את המספרים שלנו ואז הוא נותן לנו גם את שלו, הוא אומר שהוא מתחיל ללמוד אז שנפנה אליו עוד תקופה קצרה אחרי שהוא יתאקלם על המערכת החדשה ואז נראה. מקווה שיהיה טוב.

נתניה, יוני סלומון- הרב יהונתן, אברך פעיל בגרעין התורני, רב בי"ס רש"י ועוד כמה תארים שביניהם- בן-דוד שני שלי. הפגישה של פעילים שמטרתה למסד ולחזק את דוכניי התפילין של מעייני הישועה בעיר ולחזק את קרבת-מקום בית-המדרש-למחפשים שהוקם לאחרונה. בין הפעילים אני מגלה חברים ישנים שבבושתי הגדולה לא חשבתי להזמין אותם ופתאום מתחוור לי שדווקא הם עדיפים על הביינישים המרובעים (אבל זה כבר לקטע ארוך ואחר) כל-אחד אומר איפה הוא יתרום ומה הוא לקח על עצמו, אחד מלווה-מלכּה, שני דוכן, שלישי שיעור וכך מתקדמים. ואני יושב שותק, הרי איך אקח על עצמי משהו חדש בעוד ואני יודע שהשנה היא לרעננה, הפעילות הולכת ומתרחבת אך לשמור על קשר עם העיר אני חייב, הבטחה לחבר שעזב.

כשמתפזרים, אני נשאר עם יוני לבד, מספר לו על תהליכים שקורים בסניף שלי, זה שהשכנים שלו ממשה"ב שולחים את ילדיהם אך מפחדים שהם יפגשו בטעות עם תושביי ותיקים ויקלקלו אותם. אני מציע לו לנסות ולהכנס לסניף שכזה לשיעור קבוע ולקוות משם לצאת להאיר לכל השכונה, סליחה השכונות, ויוני מספר לי על עוד מהלכים להקמת ישיבה בעיר שהיא תרכז את הפעילות התורנית ותהווה כמרכז כוח ובסיס מבצעים לעבודה חזקה. ושוב אני נזכר בחבר שלא זכה לראות בחלום שלו שעוד יתגשם.

הייתי רוצה לספר לכם גם ממפגשי ערב שבת שיש בטיילת בנתניה, ועל שיחות על הברזלים של משה"ב אך לצערי בשבת אני נרדמתי כי עייפתי. למזלי ולמזלם של אותם הנערים שנפגשים עם חבריי הם לא עייפים אלא להפך רעבים לעוד פעילות לעוד עשייה של קדושה.

לשמרית ושולי או אחרים שסיפרו שהיו בכנס בזכות הבלוג, אשמח אם תספרו מה היה שם בקצרה, אני באותו מוצ"ש הייתי באירוסים של בן-דוד וכך פספסתי גם וורט לא מפתיע של חבר (גם זה לקטע אחר).

ליהודה, אליעד, אוריה וצור תודה על תגובתכם, אשמח לשמוע מכם.

אוריה אני עדיין חייב לך תשובה על מה עושים, הבאתי כאן מעט מהמוכר לי, אבל יש עוד הרבה, בעיקר צריך להחזיק ידיים, להרים עיניים לשמיים, ללחוש תפילה, לחייך חיוך גדול ולחזור באהבת אחים ובשמחת הגאולה המתקרבת.

והנה בכ"ט תשריי חזרנו לישיבה, וזה אחריי בין הזמנים רווי במפגשי פרידה מחבריי למחלקה שהסתיים בטיול יומיים בנגב, ועכשיו איש איש בישיבתו ממשיכים בלימוד ובעשייה, בתורה ובעבודה. ובעזרת ה' ועם הרבה השתדלות מצדנו, נמשיך לעשות ולהצליח.

כי אל דאגה יהודים אנו עוד ננצח!

נדב J ש. נתניה-ר"ג-נהריה-רעננה.