פיגוע במרחק

פיגוע

אחרי הדרמה של הבלוג הקודם, נכנסתי בהילוך גבוה לפעילות בבית הספר להעלאת המודעות למה שקורה בארץ. המורות לעברית ניגשו אלינו וביקשו מאתנו להעביר יחידה בשיעורי עברית על המצב בשדרות ואשקלון ולהסביר את מהלך האירועים שהוביל להסלמה ולירי הקסאמים וגראדים על אשקלון. מאותו רגע פחות או יותר ביליתי על הרגליים בריצות להשיג מידע עדכני ומהימן – לא תאמינו כמה הסתה ושטויות יש באינטרנט – על מה זה קסאם, איך קסאמים הגיעו בכלל מלכתחילה לשדרות, וכמובן מה קרה בארץ בשבוע וחצי האחרונים.
בכל הפעמים שהעברתי את היחידה על המצב בדרום הפריעו לי כמה דברים, ראשית מאוד מפריע לי ההצגה של ישראל כמקום שהוא רק מסוכן, בו חיים אנשים מסכנים שמסכנים את חייהם; דבר שני שמאוד הפריע לי היה יותר אישי, למה רק עכשיו נזכרנו להתעורר ולעשות משהו בנידון כאן בבית הספר. הפידבקים היו מאוד חיוביים, הרבה ילדים ניגשו אלינו אחרי היחידה ושאלו מה יש לעשות? איך הם יכולים לעזור? מאוד הפתיע אותי השאלה כי באמת לא היתה לנו מטרה מעבר להעלאת המודעות שלהם למצב בישראל, אבל זה מאוד חימם את הלב.
תוצאה מאוד לא צפויה היתה כשהעברתי את היחידה בכיתת השמיניסטים, אחרי התגובות של הפוסטרים שהצבנו בבית הספר קצת הרגשתי כאילו אני נכנסת למצב מלחמה. במהלך היחידה הסברנו על המצב ומה קרה בארץ שהוביל לירי על אשקלון וההשלכות של הירי בישראל והצגנו סרט על שדרות. אחרי היחידה ניגש אלי אחד התלמידים והתחלנו בדיאלוג מאוד מעניין על המצב ושאלת האחריות של מדינת ישראל לנעשה בתוך עזה. במהלך השיחה הוא התוודה בפני שהוא היה חלק מקבוצת התלמידים שתלו את הפוסטר הפרובוקטיבי בתגובה לזה שאני תליתי, הוא טען שמבחינתו זה נעשה כתגובה צינית, "חשבנו שזה יהיה מבדר", כאב לי מאוד והיה לי ממש חשוב להמחיש לו עד כמה תמונה כזאת היא ממש סטירה בלחי עבורי ועבור כל אחד מהשליחים בבית הספר. עוד יותר כאבה לי העובדה שהוא ילד אינטיליגנט שיודע איפה הקו עובר בין ביקורת ושנאת ישראל ובכל זאת לא ראה בעייתיות בתליית תמונה של חייל מכוון נשק כלפי ילד פלסטיני.
לצערי הפיגוע בארץ "עזר" לי "ליישר" את הקווים והמחיש עוד יותר את הקורבן שמדינת ישראל משלמת בעד "שלום". זה התחיל בהתלחשויות בין השליחים – "שמעת מה קרה בארץ?" יש סוג של צורך להעביר את המידע לכל מי שאפשר, מצד שני אחרי כל מה שהיה בבית הספר ממש לא היה לי את הכוח להיות זאת שתבשר את הבשורות הרעות. מייד כששמענו על הפיגוע רצנו למחשבים, כל ישראלי בבית הספר היה צמוד למסך אם חדשות ערוץ 2, אם חדשות רשת ב', כל סוכנות חדשות כלשהי שתתן מידע כלשהו. עד כמה ששכלית אתה יודע שהמידע שקיים כיום באינטרנט הוא המידע הכי עדכני שיש כרגע וגם בארץ לא יודעים יותר מזה אי אפשר שלא לחוש תסכול וחוסר אונים מוחלט מעצם העובדה שאני לא בארץ עכשיו, אני לא יודעת מה קורה, אני לא יכולה להרים טלפון לכל מי שאפשר ולשמוע יותר פרטים. במקביל המוח עובד במהירות ומנסה לעבד את המידע ולהצליב עם פיסות מידע אחרות, זה קשור לטילים באשקלון? צה"ל נכנס שוב לעזה? מי אני מכירה שלומד במרכז????? מי יכול להיות שם? מה לעזאזל קרה שם?
כמובן שבהתחלה השמועות רצות – יש מחבל נוסף שמסתובב בירושלים, יש מעל 10 הרוגים ויותר מ-40 פצועים, והמחשב הארור לא מתעדכן מספיק מהר!!!! התסכול הוא פשוט משגע.
בבית הספר המנהל הפסיק את השיעורים באמצע והודיע על הפיגוע ובמהלך תפילת מנחה אמרו מספר פרקי תהילים. התסכול רק גבר כשילדים התחילו לבוא אלינו בשאלות, איך מסבירים לילדים מה ההלם הגדול, מה החשיבות של מרכז כישיבה או מעצם המיקום שלה במרכז ירושלים. בסופו של דבר נשארתי ערה עד שתיים בלילה כדי לשמוע את חדשות הבוקר בישראל ולקבל את רשימת שמות הנרצחים.
למחרת היתה מתוכננת הרקדה לכבוד ראש חודש אדר, אולי מהיותי ישראלית, לא הרגשתי קונפליקט עם העובדה שאתמול היה פיגוע נורא בארץ והיום אני רוקדת לכבוד ראש חודש אדר. אבל בתחילת ההרקדה אחד הרבנים דיבר על הרוח הישראלית שגם בשנים הקשות ביותר באינתיפדה באותו פורים לפני כמה שנים שהיה פיגוע כפול בקו 18 יום אחרי יום עדיין המשיכו לחגוג ולרקוד ולשמוח בפורים במקביל לאבל על הנרצחים. הוא סיפר על שלט שהיה תלוי בישיבה בה למד באותה שנה בארץ בו אחד האברכים כתב "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה".
ההרקדה תרשם בדברי הימים של בית הספר כאחת החזקות שהיו.
חודש טוב,
בצפיה לבשורות טובות,
יעל.