אנשים טובים באמצע הדרך..

כשיצאתי לשליחות מטעם בנ"ע אני לא יכולה להכחיש שחלק מהקסם והמשיכה לשליחות היתה האפשרות לראות עולם. לחוות דברים ומקומות שלא הייתי בהם לפני כן, לפגוש אנשים וקהילות, ולבחון את גבולות ה"נוחות האישית" שלי בתחומים שונים. אחרי כמעט ששה חודשים אני מסתכלת אחורה ואכן חוויתי, פגשתי ובחנתי. חלק מהחוויות האלה גם העלתי כאן לבלוג, דברים שהשפיעו עלי ברמה האישית והאמונית, ודברים שפשוט הצחיקו או הכעיסו אותי. באופן כללי התגובה שלי לרוב הדברים שקורים השנה היא "חוויות" (במבטא אמריקאי כבד) ו"אנחנו חיות בסרט", אבל שום דבר לא הכין אותי לסרט של חופשת החורף השניה.
שבוע שעבר בית הספר יצא לחופשת החורף השניה (אין לי מושג למה אבל כשנותנים לך תיקח), של presidents week, שבוע הנשיאים, כמו שהסברתי בבלוג הקודם האמריקאים חוגגים כל אירוע בסופשבוע ארוך, כאילו שחופש כל יום ראשון לא מספיק ובסיילים מטורפים, האירוע הפעם היה יום הולדתם של אברהם לינקולן וג'ורג' וושינגטון.
הפעם, בניגוד לחופשת החורף הקודמת החלטנו לנסוע למקום עם טמפרטורות חמות יותר, חופים, אטרקציות ומקומות לינה מוזלים – חברים ומשפחה. בקיצור החלטנו לנסוע למיאמי, פלורידה. ביום ראשון עלינו על מטוס לכיוון פלורידה ואחרי עצירה קצרה באטלנטה (תזכרו את המקום הזה הוא יהיה חשוב בהמשך) נחתנו בפורט לודרדייל, עיר סמוכה למיאמי. את היומיים הראשונים ביליתי עם סבא וסבתא בדלריי ביץ', אזור משופע בקהילות סגורות, כלומר שיש חומה מסביב לשכונה ושומר בשער שרושם את היוצאים ונכנסים, רוב הקהילות האלה הם קהילות של פנסיונרים ורבים מהם נקראים "ציפורי חורף", במהלך השנה הם גרים בצפון ארה"ב, ניו יורק, ניו ג'רזי והסביבה ובחודשי החורף הם נודדים דרומה לפלורידה ולמזג האויר החם וחזרה לניו יורק עם בוא הקיץ. להפתעתי רוב המקומות מזכירים מאוד קיבוץ והרבה מהבניינים מזכירים מאוד פנימיות או אכסניות נוער, המון חדרים בשורות עם מסדרון מקורה וגדר שמקשר בין החדרים, בדרך כלל בבניינים בעלי 2 או 3 קומות, דשא וצמחיה בין הבניינים ושבילים שחוצים אותו. אבל כאן מסתיים הדמיון, בתוך ה"חדרים" ישנן דירות מקסימות וכן, לא יאמן, אבל רצפת בלטות אמיתית!!! אתם לא קולטים את השוס שבעניין אבל כמעט כל הדירות והבתים באזור ניו יורק מכוסים בשטיח מקיר לקיר או ברצפת לינוליאום ובלטות או שיש הם מחזה נדיר במחוזותינו.
את היומיים הבאים ביליתי עם שאר חברותי לשליחות, שכרנו רכב וטיילנו באזור מיאמי, נסענו לאברגליידז, אזור ביצות/ נהר איטי מאוד שמכסה את רוב שטחה של פלורידה, עלינו על רחפת וראינו ציפורים, איגואנות ותנינים חיים!!! מסביב לפלורידה ישנם מספר איים קטנים שנקראים קיז, ביקרנו בכמה מהם וסוף סוף זכינו לטבול באוקיאנוס האטלנטי.
אם יש מקום שמזכיר את ישראל במזג האויר ובצמחיה, מיאמי היא המקום (מינוס עצי הקוקוס והתנינים) ואין דבר שמזכיר את ישראל יותר ממוכר ישראלי שמנסה לדחוק אותך לפינה ולקנות ציוד שנורקלים כשכל מה שרצית הוא להכנס ולהסתכל על האקווריום הגדול בחנות... כמות הישראליים היורדים במיאמי היא מדהימה, עשרה קבין של יורדים ישראליים ירדו לארה"ב ומתוכם תשעה נטלה מיאמי. בכל מקום אפשר למצוא ישראליים, רכבים עם מדבקות של "ישע זה כאן" (אח, האירוניה שבדבר) ו"נ-נח-נחמן מאומן". אם השפה הראשונה ברחוב היא אנגלית והשניה אחריה ספרדית הרי שצעקות בעברית לא רחוקות מהן (מצד שני הגיוני שאני "רגישה" לשפה העברית ברחוב..).
אחרי כמעט שבוע מהנה וחופשה מדהימה בה זכינו להשאיר את המגפיים המעיל והכפפות בארון ולהסתובב בחולצות קצרות וסנדלים ואפילו משקפי שמש!! עלינו על המטוס חזרה לניו יורק מוקדם ביום ששי במטרה להגיע בזמן לפני שבת מדריכים מחוזית בניו ג'רזי. כשירדנו לחניית ביניים באטלנטה סייעתא דשמיא בלבד גרמה לי לחרוג ממנהגי ולשאול את הדייל בטרמינל איפה השער לטיסה לניוארק.
הדייל אמר לי שהטיסה לניוארק התבטלה!! וכאן אני מכניסה הפסקה מתודית לתת לעלילה מפנה דרמטי!
לאחר עמידה בתור של כמעט שעה התברר לנו שכל הטיסות לחוף המזרחי – ניו יורק, בוסטון וכו' התבטלו בשל סופת שלגים קשה וקרח על המסלולים. לכו תסבירו לפקידת שירות הלקוחות מה זה שבת ולמה את לא יכולה לחכות בסטנד ביי לטיסה של הערב, אני עוד חשבתי שיש לי יתרון מול שאר העומדים בתור והצעתי לפקידה ברוחב לב, אני לא צריכה טיסה היום או מחר, רק תסדרי לי את הטיסה של יום ראשון בבוקר וחדר במלון לשבת. הפקידה הסתכלה עלי במבט עייף של מישהי שכבר סיימה משמרת ערב והיתה אמורה להיות כבר בבית בתוך המיטה אבל נתקעה במשרד עוד משמרת בגלל סופת שלגים מרחק אלפי מילין מכאן ואמרה לי (במבטא אטלנטה, דרומי) – honey the first flight out of here is on Tuesday morning, למתקשים הטיסה הקרובה ביותר היתה ליום שלישי בבוקר!!! ובנוגע לחדר במלון, כל מה שהיא יכלה להציע לי היה חדר במחיר מוזל...
אחרי צעקות, בכיות וטרטור מפקיד אחד לשני הצלחנו להשיג 3 מקומות בטיסה ביום ראשון בבוקר, יפה הצלחנו, עכשיו מה עושים לגבי שבת??? מיד התחלנו להפעיל את כל רשתות המכרים, מי מכיר מישהו שיכול לארח שלוש בנות בהתרעה של כמה שעות לשבת??? בנס מצאנו משפחה מקסימה שמייד הזמינה אותנו להתארח אצלם לשבת.
בשבת בערב מצאנו את עצמנו מתפללות יחד עם קהילת טוקו הילז, אטלנטה, בחלומות המוזרים ביותר שלי על החופשה הזאת לא העלתי על דעתי שאני אבלה שבת באטלנטה מכל המקומות בארה"ב. השבת לא יכלה להיות טובה יותר אפילו אם היינו מתכננות אותה מראש בחופשה שלנו..
ביום ראשון בבוקר אחרי תוספת לא צפויה לחופשה שלנו חזרנו לניו יורק, בנתיים השלג כבר פונה ושוב חזרתי למגפיים, למעילים ולכפפות...

עד לחופשה הבאה,
יעל.