השבועיים האחרונים היו מעניינים. מעניינים כי אין לי מילה אחרת לתייג את מה שעבר עלי.
שבת שלפני שבועיים (פרשת בא) היתה שבתון (שבת סמינריון) לשביעיסטים בבית הספר, וכמובן שהצטרפנו אליהם. בכלל, יש כאן לכל שכבה שם החמשושים נקראים freshmen – כי הם טריים במערכת; השישיסטים – sophomores; השביעיסטים – juniors והשמיניסטים – seniors כי הם הותיקים, לא בדיוק ברור מה מקור השמות של כיתות י' וי"א.

השבת התקיימה באפר ווסט- סייד בשכונת וושינגטון הייטס, השכונה ידועה לשמצה כשכונה של המעמד הבינוני הנמוך, עם המון היספאנים ומהגרים שונים אבל בינות לשיכונים והכתובות בספרדית מסתתרת לה קהילה יהודית תוססת – קהילת ישיבה יוניברסיטי. למרות שכבר ביקרתי במקום כמה פעמים עדיין אני לא מסוגלת להתגבר על תחושת הפליאה כשלפתע מופיעים עוד ועוד בחורים בכיפות וציציות ובנות בחצאיות ג'ינס (סימן בדוק לבחורה יהודיה דתיה).

פתחנו את השבת בתפילת ערבית בבית הכנסת בויאר, למרות שהוא ממוקם די קרוב לישיבה יוניברסיטי, כשנכנסתי לתוכו הרגשתי כאילו חזרתי 150 שנה אחורה לגרמניה של המאה ה-19, החזן לבש את הכובע המסורתי של החזנים, אותו כובע מרובע שחור שרואים במודעות לקונצרטים של חזנות. אנחנו (כלומר בנות בית הספר) ונשות הקהילה כולן לבושות במיטב האופנה החרדית בגווני כחול- אפור בחנו זו את זו במבטים בוחנים תואמים, ממש מפגש תרבויות אנתרופולוגי. פעם ראשונה בחיים שלי שישבתי בתפילה אשכנזית למהדרין ולא הצלחתי לעקוב אחרי החזן והתפילה, כבר התרגלתי לזה שבהרבה בתי כנסת אין כמעט שום שירים ו"מריצים" את התפילה אבל כאן החזן ניצח במרתון בלי מתחרים. רק לקראת הסוף קלטתי שהוא לא מקריא בקול פסוק ראשון ואחרון של כל פרק בתפילה אלא החזן אמר פסוק והקהל אמר פסוק. לפחות ניחמתי את עצמי ש"לכה דודי" כולם שרים ללא הבדל בין עדות ומנהגים, ולכן היה לי ממש קשה להסתיר את הפתעתי או ליתר דיוק לסגור את הפה כשהחזן התחיל בשירת "לכה דודי" ובמקום שהקהל יצטרף אליו נעמדה מאחוריו מקהלת א-קפלה, שוב הוא שר שורה והמקהלה שרה שורה.

רק מאוחר יותר באותו ערב אחת המורות הסבירה לנו את מקור הקהילה והתפילה, מסתבר שקהילת בויאר או קהילת הרב שמשון רפאל הירש בשמה המלא היא היא מצאצאי אותה קהילה מקורית אותה התחיל הרש"ר הירש לפני כ-150 שנים בגרמניה. בזמנו הרפורמה התחילה להתפשט בכל רחבי הקהילות היהודיות בגרמניה ומכיוון שהרשויות הגרמניות התירו לועד קהילה יהודי אחד בכל עיר הרפורמים השתלטו על ניהול הקהילה דבר שהקשה על היהודים האורתודוכסים. הרש"ר הירש שהיה רב בפרנקפורט פנה אל הרשויות וביקש הפרדת רשויות בתוך הקהילה היהודית. הקהילה עברה אחרי השואה לניו יורק והתמקמה בוושינגטון הייטס, המעניין הוא שלמרות שהם ממשיכים את תורתו של הרש"ר הירש של "תורה ודרך ארץ" בשל חזותם החיצונית הם נחשבים כיום לעוד פלג בזרם החרדי ממנו התפצל הרש"ר הירש במקור.

אין מה לומר שפיסת מידע שכזו מחקה את כל ההלם והסבירה המון, בתור בעלת תואר בהיסטוריה (סוף כל סוף קיבלתי את תוצאות הסמינריונית!!) זה אפילו הגניב אותי. אבל יותר נגנבתי ממה שהיה לי השבוע.
ביום שני היה יום הולדתו של ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור, ד"ר קינג היה כומר בפטיסטי אפרו-אמריקאי ממובילי המאבק למען שוויון זכויות לשחורים בארה"ב ואף זכה בפרס נובל לשלום. הוא היה מגדולי הדוגלים במאבק לא אלים, ונרצח על ידי מתנקש ב-4 באפריל 1968. לכבוד היום בית הכנסת שלנו מזמין מדי שנה מקהלת גוספל בפטיסטית לשיר. כששמעתי על האירוע לא הייתי בטוחה אם אני רוצה ללכת, מצד אחד זה נשמע שיא המגניב, שירי גוספל, "הנזירות בלוז" וכו' בלייב, מצד שני שירים נוצריים ומקהלה בפטיסטית בתוך בית כנסת יהודי???

מסתבר שהכנסיה לה שייכת המקהלה במזרח הברונקס (החלק הפחות יפה של הברונקס בסגי נהור) נמצאת בתוך בית כנסת שהוקם ע"י מהגרים יהודיים שהגיעו לארה"ב ועם השנים הקהילה היהודית במקום התמעטה ובית הכנסת ננטש, הקהילה מכבדת את בית הכנסת ואף עושה מאמצים רבים לשמר את המבנה המקורי. המקהלה מכבדת את הקהילה שלנו וכל השירים שהם שרים באירוע לא מזכירים את יש"ו.
בסופו של דבר כל כך הסתקרנתי מהאירוע שהייתי חייבת לראות. כרגיל הוא התקיים בתוך בית הכנסת, אחרי הקדמה קצרה של הרב עלו חברי המקהלה על הבימה מול ארון הקודש. בית הכנסת מקיים את האירוע הזה כבר מספר שנים והרבה מחברי בית הכנסת התרגשו לראות את חברי המקהלה. אין מה לומר המוזיקה היתה מדהימה והאנרגיות היו מטורפות, כמה פעמים חטפתי צמרמורת מהעוצמה והקולות המדהימים. באותה מידה שנהניתי ומחאתי כפיים עם כולם הרגשתי כאילו חצויה, חלק ממני נהנה מהמוזיקה והסוריאליסטיות של הדבר – מי היה מאמין שמקהלה בפטיסטית שחורה תשיר בתוך בית כנסת אורתודוכסי?! חלק ממני רצה לברוח מהמקום, הפריע לי מאוד שכל זה התקיים מול ארון הקודש בתוך בית הכנסת עצמו, אולי הייתי מרגישה יותר בנוח אם זה היה בתוך אולם רגיל. אולי זה היה פשוט שבאופן מעשי העובדה שהאירוע היה בתוך בית כנסת נתן לאירוע אופי יותר דתי ופחות תרבותי. למרות שאני כן מאמינה שבסופו של דבר גם אנחנו וגם הם מתפללים לאותו אל רק שהם טועים בדרך ומייחסים קדושה ואלוהות לאדם (אני לא בקיאה באמונה הבפטיסטית אבל הם עדיין נוצרים) היה לי קשה עם השירים הדתיים באמת. אחרי 2-3 שירי גוספל ממש, עברנו לשירים קלילים יותר, ונשמה קרליבך (הבתשל שגרה כאן) הצטרפה אל המקהלה לכמה שירים. אין מה לומר, מקהלת גוספל שרה "כי בא מועד" – סוריאליסטי, אין מילים!!
מטרת הערב היתה ליצור דיאלוג בין-דתי ולציין את מורשתו של ד"ר מרטין לותר קינג שדגל בשוויון זכויות לכולם, גם הרב וייס וגם הכומר (brother??) דיברו על האמונה המשותפת והחיבור באמצעות המוזיקה והשירים.

חלק מהחוויה של יהודים בחו"ל שלא ממש קיימת בארץ היא באמת המפגש עם גויים, או אולי יותר נכון לומר שההרגשה שלי היתה שזאת הפעם הראשונה בה אני חושבת על היחס בין יהודים לגויים. כיום עם עידן ההומניזם והכפר הגלובלי הקטן מה באמת צריכים להיות היחסים בינינו??? האם צריך שיהיו מפגשים כאלה דיאלוגים בין-דתיים?
המוזיקה היתה מדהימה ולא היה שמץ של מסיונריות או תחרות למי יש אלוהים שווה יותר, אלא חיבור פשוט של שירים ומוזיקה, אבל עדיין אני עוד לא הגעתי למסקנה מה בדיוק הפריע לי שם. באותה מידה שנהניתי וצילמתי מלא קטעי וידאו מדהימים רציתי גם לקום ולצאת מהמקום. בסופו של דבר אני שמחה שהייתי שם וחוויתי משהו שלא הייתי מגיעה אליו בארץ.

לפני כמה שבתות "המרכז לשליחות ציונית" של בני עקיבא העולמית יצא ב"שבת שליחות", מתוך רצון לגייס את טובי בנינו ובנותינו למשימה הקשה של שליחות בתפוצות. ביקשו מכל אחד ואחת מאתנו השליחים כאן לכתוב קצת על הקשיים, הסיפוקים והחוויות החדשות. הבלוג הקטן הזה הוא קצה המזלג של החוויות והתחושות שעברתי ואני עוברת השנה, ברמה האישית פרטית וברמה האמונית שלא לדבר על המקצועית וכו' בעיקר המסר שרציתי ואני רוצה להעביר כאן הוא שיש כל כך הרבה מה לעשות כאן ועם ישראל זקוק לנו, הוא זקוק ליד מכוונת ולשעון מעורר שיבוא ויאמר - אתם שורש עקור מאדמתו ואתם נסחפים בזרם, תחזרו למקור תחזרו הביתה.

ט"ו בשבט שמח!!!

יעל.