בירור חוזר- מצשק"פ האזינו

בכניסה לחדר המחשבים בישיבת ר"ג תלוי (או יותר נכון היה תלוי כל עוד והישיבה הייתה נראית כפי שעזבתי אותה כיום הישיבה עברה למשכן ביניים ואותו בניין נהרס לגמרי ולכן אני לא יכול להיות בטוח שזה עדיין תלוי שם) שלט שבו כתוב כך:

לא כל מה שחושבים אומרים ולא כל מה שאומרים כותבים ולא כל מה שכותבים מפרסמים.

והעניין ברור תשקול מילותיך ובטח שפירסומיך.

אני דווקא אוהב לכתוב, המחשבה מבולבלת מאד ועוברת בהרבה מקומות, לפעמים כאשר אני מנסה להסביר את עצמי בעפ"ה, בשיחות, פעולות או סתם דיון עם חברים אני נמרח וקשה להבין את הפואנטה, היתרון של הכתיבה היא האפשרות לחזור על עצמי, האפשרות לתקן, להחליט מה חשוב ומה לא או במילים קצרות יותר לסדר.

אך מה לעשות, וכאשר המחשבה מסורבלת, לנסות ולאנוס אותה לתוך דף נייר זה לא פשוט, כי יש הרבה צדדים לכל דבר ובאופן הגיוני אני מנסה להסביר כל צד לגמרי, אז נכון זה יוצא יותר מסודר, אך עדיין נשארים פתחים; הנה אפילו כאן במקום להגיע לפואנטה כתבתי כבר 15 שורות של הקדמה ואתם עדיין לא יודעים למה...

אז ככה, את כל הפוסט הקודם שהיה בעצם מכתב למג"ד שלי הייתי יכול לסכם במשפט אחד, "רפי, זה לא אישי אלא בעיה כללית שיש לי עם צה"ל, סליחה שנפגעת, וב"ה עוד נחזור ללכת ביחד" אך מה לעשות והגעתי לכל מיני מקומות וחבל.

חבר מהמחלקה מגיע אליי, "נדב, אתה יודע שהמכתב שלך פורסם באינטרנט" ואני כמשתומם "נו ו?" הרי ברור שאני יודע אני פרסמתי אותו שם; רק מה שלא חשבתי שעכשיו כשאני מפרסם במקום ששמי הפרטי האמיתי והמלא (כולל הJ ) מופיע בו וזה בבמה ציבורית כפורטל של ערוץ שבע המיועד בדיוק לקהל היעד שלי וחבריי, ושְיוֹהוּ גם הם גולשים שם, ופתאום את התגובות אני לא מקבל רק במייל או באתר אלא אפילו בטלפון, או באמצע ביקור בבית של חבר הוא מחפש חפץ כבד כדי להכות אותי על מה שכתבתי.

אני כותב מאז שאני זוכר את עצמי, בעצם מאז שהיה לי מחשב, עוד בכתה ב' עם דוס ואַיינְשְטֵיין הייתי כותב שירים לכתה ושאר דברים, עם הזמן, התקופה והטכנולוגיה עברתי כל מני סוגי כתיבה ובמות שבהם דברי התפרסמו או שלא, אני לא כותב כדי שיקראו אותי, אני כותב בשביל לכתוב, בשביל לסכם, בשביל לחדד, אבל זה שאחרים קוראים, מגיבים, מתקנים מעירים ומאירים זה אכן יתרון גדול ובד"כ מועיל ולכן הרבה פעמים אני כן מוצא לנכון לפרסם.

ונחזור לעניין, מאז הקבילה אני מרגיש יסוריי מצפון חזקים מאד, ולכן הייתי חייב להסביר לעצמי את הניגוד שבו אני נמצא ולמה בסופו של דבר עשינו את מה שעשינו, ואיך אני שלם עם זה אם בכלל.

קרביים לא קובלים, הם גם לא מתלוננים או מבקשים משהו, גולנצ'יק יכול לרדת מעמדה אחרי 8 שעות הרס"פ ישלח אותו למטבח הוא יתווכח איתו, אבל בסוף ילך לשטוף כלים, יישן שעתיים ויחזור לעמדה לעוד 8 שעות; וכך יום רודף יום במשך כ3 שנים (כמובן שיש ותיקות, ויש גם מפקדה, אך דברים אלה מורידים רק במעט את גדולתם של החירניקים וגם להם יש מקום) אנשים אלה בעצם מקיימים כפשוטו נעשה ונשמע. הם מבצעים כל פקודה בכל מצב ובכך הם מגינים על הארץ. אוי, כל-כך הייתי רוצה שיהיה חלקי עימם.

אבל מה לעשות ויש פעמים שצריך לעצור ולחשוב, יש פעמים שהפקודה היא לא נכונה יש פעמים שצריך לומר את זה אני לא עושה.

ברוך ה' שלא העמיד אותי בנסיון, ברוכים המפקדים שלי מהמ"כ שידע לדבר יפה ועד צוקי המח"ט שידע לא להכניס את גולני בכלל לעסק, וכמובן רפי המג"ד וחגי המ"פ שהתייחסו אלינו מחלקת הבייניש הכל-כך שונה שלהם בצורה הראויה (כשונים).

אך בסופו של דבר, למרות הכל אי-אפשר לתת לזה לעבור בשקט, אם התגייסנו ברעל, רצנו כי רצינו לעשות משהו חשוב להיות חלק מצבא ההגנה לישראל, והמצב הוא לא כזה; במצב האידאלי, גמני לא הייתי חולם לבקש רגילה אחרי שאני עושה כשליש מכל גולנצ'יק אחר, אך במצב שאני לא רוצה קשר עם המערכת הזאת ואני כבר מצפה לחזור לישיבה אז המצב שונה, הרצונות שונים ולכן גם המעשים שונים.

הגדיר זאת בצורה יפה חבר שלי מ'בינות' שהוא בעצמו בוגר המכינה בנוקדים שעבר להסדר, אין הוא חשוד לפנאטיות יתר או לשנאת הצבא, ההפך הוא אחד הממלכתיים הגדולים בישיבה, וכך דברו אחרי ששמע את סיפור המעשה "עקרונית המעשה פסול, אך במצב הנוכחי חייבים לומר משהו לצבא ולכן עשיתם מעשה טוב".

ולכן, כל המכתב היה בעצם נסיון להבהרת המצב העדין והמסובך שבו היינו ומה גרם לנו לעשות את אותו מעשה של יעשה.

מקווה שמעשיי אכן הובהרו אצל המג"ד אחרי המכתב,

ומקווה שכל הכתיבה הוארה באור אחר לאחר קריאת פוסט זה.

ימים טובים לכם עמישראל קדוש

וב"ה אנחנו עוד ננצח!

נ.ב. לחבר ששאל מה הקשר של זה להתנתקות, באמת חשבתי הרבה מה אני יכול לענות לך, אבל זה כנראה כבר ידחה לפוסט אחר...