שלום...

אז איך אומרים שלום אחרי תקופה ארוכה בה לא התראינו, כמו חבר ותיק שלא פגשנו כבר ארבעה חודשים..? מצד אחד יש התרגשות שכזאת, יש הרבה מה לספר. מצד שני לא יודעים מאיפה להתחיל, ורוצים גם לשמוע מה עבר עליו, איפה הוא בילה כשלא נפגשנו, ויש שתיקה מביכה ויש חיבוק חזק וחיוך.

טוב, אז מה שלומך?
הכל בסדר- אך רוצה לומר הרבה יותר.
גם אצלי ברוך ה'. מה עושה כיום?
בישיבה, עדיין, גר ברעננה ואתה?

אני... – והוא עונה בקצרה.
ושוב חיוך מבולבל בינינו. יש כל-כך הרבה מה לספר, איך מתחילים?

אתה יודע, התחתנתי.
היום עובר,
המחשבה חולפת,
הגוף מזדקן,
והנשמה נשארת

כאן

כן, שמעתי- מי המאושרת?
יהודיה כשרה ברוך ה', צנועה ויראת שמים.
ואיך היה?
היה ממש טוב...
והוא מסתכל, מבין שיש הרבה יותר.

אז נשארת ללמוד בישיבה, אברך הא?
בחור ישיבה נשוי- אני מתקן אותו.
למה? זה משנה?
כן, אבל עזוב אותך סיפור ארוך...

ספר... –הוא דוחק בי

ואני מתחיל בסיפור אחד, והוא ממשיך בסיפור שני, ושנינו מבלים כך שעות. מסתבכים בתוך המילים של עצמנו, מנסים לחבר שמות לפרצופים ישנים, מנסים לבנות דמויות מן הסיפורים החדשים, וכך גם לתאר לחבר שלא ירגיש זר בעולמינו. נפתחים. כל אחד לשני. ומרגישים שהעולם הפנימי מתמלא בחוסר שפתאום נוצר בו ומקבל את הצורה הישנה כמו שהיה לפני הפרידה.

לבסוף אני מתנצל על הזמן הארוך, הוא מחייך ואומר שהוא מקווה שמכאן זה רק ישתפר לטובה, אני אומר שזה תלוי בו ואני יודע שזה תלוי גם בי.

אז אולי נקבע איזו חברותא, לא משהו בלימוד, משהו קצר על מהות החיים, ככה סתם פעם בשבוע? – הוא מציע.
אני חושב מעט, אני יודע שיש הרבה, אבל אני גם יודע למה לא יהיה לי זמן, ולהתחייב כשיש הרבה התחייבויות אחרות.

אני אשתדל - אני מצליח להוציא בקול שקט.
תשתדל! הוא עונה בקול בוטח אך מחייך.
ושוב חיוך קטן
והגבים מסתובבים נפרדים...

אני הולך הביתה, לאישה שמחכה לי, לעבודות למכון, לעזרה וללימוד בישיבה, למחשבות על בנ"ע ומהרהר ביני לבין עצמי.

לאן...