בשבוע שעבר נסעתי עם אמא לבירת השומרון, על מנת לשחרר את יצחק, אחי, שנעצר על ידי בריוני מג"ב בהריסות הישוב חומש. לאחר שבפעם הראשונה נזרק לכלבים על הכביש ליד ג'לג'וליה (במקום בו אין אפילו תחבורה ציבורית), הנ"ל לא ויתר ובפעם השניה הגיע לחומש, וכך הוא מספר, בשכתוב קל:
עליתי על אוטובוס בפתח תקווה, שהגיע באיחור של שעתיים. הפעם החליט מי שהחליט לכוון את האוטובוס ליישוב סלעית, במטרה ללכת ברגל משם לעינב ובהמשך לכיוון חומש.
מיותר לציין כי כל קבוצה הגיעה מכיוון אחר. חלק מהקבוצות הורדו באזור קדומים ופארק בר-און, אחדות הורדו מהאוטובוס בדרכי עפר באזור שבי שומרון וכך היה מי שתכנן ודאג לנווט כל קבוצה לכיוון אחר.
כמובן – זאת על מנת להטעות את מפקדיי.
הגדרות מזיקות להתיישבות כך גילינו לאחר שנתקענו בין שתי גדרות של יישוב יהודי בסביבה. בסופו של דבר הצלחנו לצאת משם איכשהו על דרך הביטחון.
יום שני, שעת לילה. יוצאים בדרך שלא חשוב מה ולא חשוב איך לכיוון עמנואל. מעמנואל ברגל לקדומים. ההוראות היו בושה וחרפה: מהערבים אין מה לפחד. מהצבא הישראלי – דווקא כן.
לפני קדומים הוקפצנו בדרכי גרילה לאיפשהו על הירח בסביבה, ומשם חולקנו לקבוצות. אחדים נשארו בסביבה עוד לילה (יגיעו לחומש לקראת ליל תשעה באב) ואילו אנחנו בסביבות חצות הלילה יצאנו לכיוון חומש ברגל.
הקור השומרוני אף פעם לא מזיק, ובמקרה שלנו היה יעיל ביותר לקירור המנוע של קו 11, בדרך העולה לחומש מכיוון השום מקום לאף מקום, תוך איגוף של הכביש המוצף ברכבי כוחות האופל ופנסיהם המלכלכים את חשכת הלילה.
לחומש הגענו עם שחר, בשעה 6.30 לפנות בוקר בעוד שהחיילים והשוטרים עסוקים בחלום השביעי (לא אני ספרתי). שרידי היישוב היו מלאים ביהודים, בכמות שלא נראתה בו בדרך כלל גם כשהיה מיושב. כאלף יהודים היו על ההר וסביבתו.
