י"ח חשון תשס"ז, 09/11/2006
ים
ירדתי לים.
יש אנשים שרואים כל ירידה לים כאירוע מכונן, יש המחכים לקיץ כל החורף רק כדי להשתכשך שוב במימיו, ויש האוהבים לצפות בגליו המתנפצים.
מעולם לא התרגשתי כל-כך מהים, הים נמצא כ10 דק' מהבית שלי, כל ערב שבת בשעת מנחה בדרך לבית-הכנסת אני זוכה לראות את המראה המהמם של השקיעה אל תוך המים הנשקף מהצוק של נתניה שבסמוך מאד אליו אני מתפלל.
ועל-כן הים הוא חלק מחיי כבר קרוב ל20 שנה לערך, וברור שמאז שעברנו לבית החדש הוא תופס בו מקום מרכזי ביותר.
כשאחותי הקטנה נולדה הייתי אוהב לעלות איתה לטיילת שליד מלון כרמל, שם עמדנו בתצפית המשקיפה לגלים השועטים אל החוף, ואני הייתי מנסה להסביר לה את נפלאות הבריאה, היא בד"כ הייתה נרדמת בשלב הזה ואמא שלי הייתה מזדעזעת כי היא טענה שממש קר שם.
אך עם כל זה אני אוהב אותו בעיקר מרחוק, בימי הקיץ אבי היקר תמיד מנסה לשדל אותי ללכת איתו לחוף בטענה שזה סטלבת וזה כיף גדול, אך אני מבין שהוא בעצם רוצה להיות שם- כי הוא רוצה להיות שם, ואני ואחיי הקטנים (בעיקר אחיי הקטנים) הם סתם תירוץ בשבילו לירידה אל החוף בקרית צאנז.
אז אתמול ירדתי לים, הייתי בעיר ליד המזרקה והנה הים, ידעתי מראש שלמרות שעל הנייר זה אמור לגרום לי לאיחור של רבע שעה בלבד אך בפועל יהיה מדובר ביותר. היה לי את הזמן המיותר אז עשיתי מעשה.
ועל החוף, מוריד סנדלים וגרביים וחש את החול הזהוב, נותן לו לכסות את כפות רגליי, מתקדם לקו החוף, איפה שהגלים מתחילים ללחך את הקו הראשון מביט אל עבר השובר-גלים ומחליא שאני רוצה להיות שם, מקפל את המכנס מעל הברך ומנסה להכנס, המים קרים מעט אך אני מתרגל ופתאום גם מרגיש גם זרמים חמים, מנסה להתקדם אך במחצית הדרך אני שם לב שהמים עמוקים מדאי; ונסוג.
נעמד שם, בלב הבריאה, וחורף, והאדם עזב את החוף, נזכר בסיפור שאסף מספר על מאור ומבין...; ופתאום מרגיש מי הוא ריבנו של העולם, הוא ברא את כל העולם הענק והמדהים הזה שאנחנו חיים בו, ואנחנו כולנו שלו.
נזכר בסיפור על ר' לוי יצחק שכל יום כיפור היה שר בקול גדול "האדמה היא שלך, האש היא שלחה, השמיים הם שלך והעננים הם שלך, החול הוא שלך והים הוא שלך- הכל שלך" ומנסה להלחין ולסדר מחד את המילים האלה. כי הכל כאן שלו יתברך ואנו רק עבדיו.
מתקדם, והנה מספר אנשים מבוגרים, דייגים, שירדו לבדם, היום זה לא כמו בסרטים של פעם, היום מחברים את החכה לאיזה מוט ומסמנים אותה כדי לראות איך היא נוטה כאשר משהו נתפס שם, אך עדיין, השקט הזה של הים, הדממה של הדגים, מחייך אליהם ומפזם איזו מנגינה שכאילו מנערת אותם מן העולם השקט והקסום שבו הם חיים.
מתרחק לי, לבדי, מתחת לצוק, מעליי הטיילת עם האנשים, אך כאן למעטה זה רק אני, הבריאה, ומלכו של העולם.
ואין איש שיפריע אז מותר להפתח ומותר לצעוק ומותר לכעוס ולבכות ולבקש ולצחוק ולשיר ולסלוח.
