מת אב ומת אלול

לכל תקופה בשנה יש את האופי שלה, תמוז-אב מועדים לפורענות לא עליינו, סוף אב לנחמה, ואלול הוא זמן לתשובה.

אני עומד עם המגבניק במחסום, הוא עוצר כל מכונית, אם צריך למכוניות של ערבים הוא גם פורק את הסחורה, אני עושה את תפקידי הקטן לאבטח אותו, חייל מרושל שלא שמח במקומו ולא בטוח במעשיו, והוא לילה אחריי לילה מעביר עוד רכב ועוד רכב.

אני מוציא את הסרט הכתום מהמדים ומתחיל לשחק בו משעמום, לבסוף אני קושר אותו על הנשק בצורה בולטת, הוא מסתכל עליי בצורה מוזרה וצועק עליי שאני מייצג ואיך אני לא מתבייש, אנחנו מתווכחים מעט, גם ככה לא אהבתי את המשימה הזאת, ובין לבין הוא מסנן שהוא היה בגירוש- 'התנתקות' כהגדרתו' וממשיך לומר שאני לא חייל אני, עניתי לו שבאמת אני לא חייל כמוהו, חברי ירד מן העמדה והפריד אותנו לפניי שנגיע לתגרת ידיים.

אני עולה למעלה, בהתחלה אני מרגיש שוב את אותה תחושת גועל בלתי מוסברת מהמדים ואז אני מסתכל עליו ולא מבין איך אני לא עוזב אותו כאן לבד את ה'מגרש' הזה, אני לא מבין מאיפה הכעס הזה עליו, אפילו לא חוויתי את זה על בשרי, לא בעמונה ולא בגוש, ועדיין כואב ומכעיס אותי.

אחריי יומיים, אני עדיין עם ה'כתום' על המדים, ומגבניק אחר ניגש אליי ושואל למה אני עושה את זה, "הרי זה כבר עבר", שמעתי בקולו שהשאלה היא לא כמו האחרים ששואלים למה הולך עם ה'כתום', התחלנו לדבר בנעימות, כשאני מסביר לו שאני לא בא לומר כלום עם הסרט, אני רק רוצה להזכיר ולעורר מחדש למחשבות, שכל מי שעובר יחשוב שנית ויראה האם הוא היה בעד או נגד, ומה הוא חושב היום.

"אבל למה להכאיב" הוא מוסיף שאלה.

 ואני נזכר בקודם ומבין, ושואל "מה חשבת אז?"

והוא עונה "עשיתי מה שהייתי צריך לעשות".

ואני מבולבל, הקול שלו מתנצל, מבוייש; ואני משנן לעצמי 12-12 והם כמעט ולא ישנים בעמדות, לוקחים כל משימה ברצינות...

והויכוח הפנימי ממשיך, האם התוקפנות שלהם במחסום, שאני לפעמים מרחם על הערבי (פלסטינאי או 'ישראלי') שעובר שם ומה שהם מעוללים לו, אך כך הם שומרים הכי טוב- אך זאת גם אותה תוקפנות שהופנתה כלפי-חבריי על-ידם.

אבל...

וכולם ברמה כזאת של 'נעשה ונשמע' שלא אכפת להם לאן זורקים אותם ומה הפקדות הם יבצעו, אם יתבקשו ישמור ואם יתבקשו..(אז גם לרע).

המלחמה נגמרה, ואני שבתקופתה הייתי 'לכאורה' חייל רגיל  בפלדוס, מוצב בדרום הר-חברון עם פלוגה של ביינשים, קצינים בוגרי מכינות ומכים צנפים, הם שם נלחמים ואנו כאילו זה עובר מעלינו, ממשיכים בשגרה של קטנוניות בין הפיקוד לחיילים, מחסומים וסיורים בגזרה, ושאלות פוליטיות על מקומי כחייל כתום בכל המערכה הזאת.

והנה מספר תובנות, רציתי לכתוב יותר, אבל בתקופה הזאת היו דברים יותר מעניינים לכתוב עליהם ולכן לא יצא לי לפרסם.

הראשונה, במהלך הויכוחים הבלתי נגמרים אם אנחנו סדיר או מילואים, על נהלי השמירות, לבוש בבסיס ושאר דברים, פתאום שמתי לב שהכל משחק!

בתחילה בתור צד בויכוח ברור שעמדתי לצידי ולצד חבריי ואמרתי שהמפקדים סתם קטנוניים נגדנו ושאנחנו ה'בסדר' ושאנחנו 'יודעים מה נכון וטוב לפלוגה, למשימה וכו' אבל אם הזמן (בעיקר בשיחות עם הסגל) ניסתי להקשיב ולראות מה יש לצד של המפקדים לומר, והגעתי למסקנה שאנחנו משחקים כאן בהצגה הגדולה וכל אחד נכנס לתפקיד שלו בצורה הטובה ביותר.

המפקדים נותנים פקודות ואילו החיילים מתלוננים.

אם רק היינו מנסים להתעלות מן המשחק הזה, אילו היינו מנסים כל אחד להכנס גם לתפקיד של חברו ואז לצאת גם משם, ולהיות יותר בני-אדם, חברים, שמקשיבים ורוצים לעבוד ביחד, בלי היחס מפקד-חייל נראה לי שהיינו מעבירים את התקופה ביותר כיף ויותר יעיל.

שני, אני מאד מעריך את מפקדיי ביחד עם כל אותם אנשים אשר נותנים 3 שנים מחייהם למען המדינה, אני ממש מעריך, מכבד ואפילו מעריץ את כל מי שמוסר את נפשו למען עם-ישראל וארץ-ישראל רובם אפילו בלי להבין את המשמעות שמאחורי הדברים ובלי שאיפות יותר מדי למעלה. וכולם ברמה כזאת של 'נעשה ונשמע' שלא אכפת להם לאן זורקים אותם ומה הפקדות הם יבצעו, אם יתבקשו ישמור ואם יתבקשו..(אז גם לרע). ועם זאת זה לא שייך אלי, אני לא גאה בזה, אך איני יכול להגיע לכאלה רמות של נעשה ונשמע, אני צריך תשובות אני צריך הסברים, אני חושב...

ביום רביעי הייתה חתונה של אחד מהחברים מהמחלקה ב'מגדלי הכנסת' מכיוון שהגעתי מוקדם מספיק החלטתי לקפוץ למאהל המילואמניקים הנמצא בגן הורדים הסמוך; אנשים טובים, חילונים ברובם (לא כולם), אשר לא מחזיקים בדעות ימניות בהכרח (גם שם התדיינו איתי על הסרט) אך אכפת להם מהמדינה.

שמחתי לראות זאת, בחופשים וכשאני בירושלים אני אוהב לבקר בגן הורדים ולראות שם את אהלי המחאה, בד"כ מדובר על כסף, כיכר-הלחם, התרופות של הסרטן, קיצוצים בתקציב לחד הוריות ולמשפחות ברוכות ילדים וכד' לפעמים יש מחאות ימין קטנות כולם מחאות עממיות על משהו שהפריע להם- בד"כ הבעיה היא אישית פרטית והנסיון להביא אותה למחאה מול הכנסת ולהפוך את הבעיה לציבורית ע"י רכישת ליבה של התקשורת וכו'.

כאן הייתה מחאה מסוג שונה, האנשים שהיו באהל לא ירוויחו שום דבר באופן אישי, הם באים להתריע שמה שהיה במלחמה האחרונה לא יחזור, הראשנים רוצים רק שיחקרו ויגיעו למסקנות הנכונות, האחרונים כבר יודעים את התשובות ומבקשים ממי שטעה שילך ושיחליפו את ההנהגה. אני לא בטוח אם אני מסכים עם הכל, אבל בטוח שאני אוהב לראות שהנה ודברים מתעוררים בעם.

והנה החופש נגמר וחוזרים ללימוד ולעשיה בכוחות מחודשים, אחרי תקופת ריענון בישיבת האם שלי בר"ג חוזר לביתי ב'בינות' רעננה, זמן חדש, שנה חדשה, צעירים חדשים; השנה החמישית של הישיבה מתקדמים עוד שלב..

יש משהו יפה בזה שהשנה החדשה מתחילה בעצם בסיום של השנה הקודמת, אלול, זמן לתשובה, לחזרה על מה שעברנו בשנה האחרונה (ויש הרבה) ללמוד מטעיות, ולהכין מטרות לשנה הקרובה.

תשובה, לא מבטלת את מה שעשינו לרע אך כן נותנת מקום לקבלה לעתיד.

וצריך לזכור שכל נפילה היא תחילתה של עליה, וכך מכל הנפילות שלנו האישיות, החברתיות והלאומיות ננסה ללמוד איך למנף אותם למקום חדש וגבוהה יותר.

שכוייח גדול למי שעוקב וקורא, אני שמח מאד בתגובות, אתם מחזקים ונותנים לי את הכח לכתוב ולעשות, ראיתי שהיה כאן באלגן, אין לי יכולת שליטה על מערכת התגובות ואני גם לא ממש נמצא כאן; אני שמח לראות שיש עניין וויכוחים, אנא אבקש מהבאים לשמור על לשון נקייה ולכולם הרבה שמחה והצלחה JJJ