ישראלים יורדים

הכותרת הזאת מלווה אותי עוד מהחודש הראשון בסן פרנסיסקו.
חיכיתי למשהו...
משהו שלכל הפחות יכוון אותי לדעת מה אני אמור להרגיש כלפיהם, כלפי אלו שבחרו לעזוב לטובת חיים במקום אחר.
זה קרה כחודשיים לפני סוף השליחות. תמונה, מחזה מהיר, לבטח לא יותר מסצינה קצרה, אפיזודה חולפת וכו'.... :)

בשליחות זכיתי להכיר בחור ישראלי, באמת דבש, אשר קבע את מגוריו, עם זוגתו וילדיו, לפני מספר שנים בסן פרנסיסקו... זמנית כמובן. בחור רציני למדי, מעורב בקהילה הקטנה, לומד, עובד, הולך לשיעורים, ...מתחזק.

לא זוכר על שום מה המאורע התקיים. באם הסיבה היית הסחה למסיבת ההפתעה שתוכננה ליוני ע"י זוגתו שתחיה מירי (אי-לי-לי-לי....) אותו יום או מאורע אחר. בכל אופן הבחור הזמין אותנו להתלוות אליו, למשפחתו ולחבריו לבר.בי.קיו ביום ראשון, בשעתו - הבעל"ט. היעד: לא הרחק מסן פרנסיסקו, כשעתיים צפונית מזרחית, באגם בריאסה.

השכמנו אני, ישי, יוני ואלכס [- בוגר בית ספר מלפני 4 שנים (גם הוא סיפור מעניין בפני עצמו)].
הסיפור המלא, אמנם אפוף נוסטלגיה וגעגועים אישיים אך אתכם אולי מעט ייגע על כן מה שקרה במדוייק ישמט. בכלליות ניתן לומר ששם ראיתי את, נקרא לזה, החלום האמריקאי בהתגשמותו. פיתויהַ של התרבות אשר סוחפת לשורותיה את אחינו מבית - הישראלים.

מספר שעות לשֶבת, לאכול ולדבר עם הזוגות הצעירים. חבר'ה כל כך ישראלים עד שלא משנה כמה טובה האנגלית שלהם, הם לעולם לא יצליחו להסתיר את המבטא הישראלי.
הם משתנים. חשוב להם שהגננת תהיה דוברת אנגלית כדי שהילדים יתאקלמו במהירות, שוכחים מהחסכנות הישראלית (- יקנו את המוצר הטוב אף לשימוש חד פעמי, כיאה לאמריקאי הבורגני), וכשיאלצו לחשב בשקלים, יהיה זה בעת שיבקרו את משפחתם בארץ.

בפעם הראשונה שפגשתי ישראלי יורד, אמא של אחת התלמידות מהיסודי, חשתי כעס. אצבע מאשימה – בוגדת!!
מפגשים נוספים עם ישראלים דומים הקהו את התחושה... עד לאותו יום באגם בריאסה.
מן הסתם היית זו קנאה. רגש שברגע מסוים לא רק אני חשתי. החיים הנוחים שסיגלו לעצמם, הניתוק מהמולדת חסרת המנוחה, המשכורת החודשית בדולרים.

באותו יום שתי שאלות עלו בראשי, לכאורה לא קשורות אבל – אני לא זוכר אם החיבור התרחש בעת כתיבת ראשי הפרקים או סתם בתהייה על אופן הצגת הנושא. משהו התחבר.

1. שאלה ישנה – למה הם ירדו מהארץ? מצחיק נכון?! הרי רק בפסקה הקודמת סיפרתי לכם כיצד קנאה עלתה בי, אך עדיין, בהחלט לא הייתי מעלה על דעתי שהם ירדו מהארץ. ישראלים למהדרין, אפילו גלאט הייתי נותן להם. החיספוס, החוצפה והחום הישראלי. השאלה הציקה, זה לא היה מובן. למה הם ירדו מהארץ?

2. זו כבר נקודה אישית – מה אני עושה איתם? נהנתי, אני לא מכחיש אבל הסיטואציה היית מוזרה. כמובן שהרגשתי מוזר! רצתי לאחור, מנסה לשחזר רגע דומה... כלום. זו הפעם הראשונה שביליתי עם שכמותם, חבר'ה חילונים. אל תטעו, ברור שביליתי עם תלמידים, אך קיים הבדל. יחד עם כל ההנאה עדיין היה מעורב בה תפקיד, שליח. היה זה כך תמיד, גם אם באמת ובתמים הייתי משתוקק זו מעולם לא היית הנאה סתמית וטהורה, לא כל עוד ידעתי שבמגירה מתוייגת במשרדי בני עקיבא והסוכנות אני מוגדר כשליח, ממלא משימה. אך באותו יום ראשון לא עמדה מולי שום משימה, לא הייתי מוביל או שותף, בסך הכל הוזמנתי להתלוות לארבעה זוגות צעירים. הוא רצה שנבוא, סתם כך, להתאוורר יחדיו.
הם לא היו מ"הסוג" שלי, לא האנשים שאיתם הייתי מבלה ומדבר בארץ. הם, וגם זה בספק, לקחו חלק מהמעגל של "שלום - שלום", משהו באזור.

החיבור בין השאלות הוא כלל לא פשוט, יותר בגדר השערה אישית מאשר חוות דעת אקסיאומטית של ראיתי-הבנתי. למעשה אם זו טעות אזי תהיה זו טעות מבורכת.

אתחיל במילים "אני חושב...".

אני חושב, אולי דווקא עקב רגשות אשר עלו לא פעם השנה, שבמובן מסויים בשנים בהם עברתי במערכת החינוך בציבור שלנו (וואי רק שלא אתחיל כמו איזה פרופסור), ואני מתייחס למסלול בו אני עברתי, בישיבה התיכונית ובישיבת ההסדר ישנה בעיה (וואלה...).

בנימה יותר רצינית – לפעמים ניתן לראות בחינוך שלנו - חינוך מתגונן. אני לא מעוניין לחזור על קלישאת ה"חיים בבועה" או ה"חממה", הינו הך.
השנה הרגשתי, פעמים רבות, שמשהו בלם אותי. דפוס התנהגות שהוקנה לי וגרם לי הרגשת ריחוק מה'חילוני'. מעולם לא נאמר לי במפורש או הודרכתי להתנהג כך אבל לאחר שנים בהווי הסגור של החברה הדתית-לאומית הרגשתי ריחוק, יש הם ויש אנחנו.
טבילת האש שלי היית בצבא, שם, שלא נדע כמה טעויות עשיתי. עד סוף השירות הפעיל זה לא עבר, אותה הרגשה מבדילה שמנעה ממני להרגיש בנוח לצד יהודי כמוני אשר גדל בסביבה אחרת, תינוק שנשבה אם להמחיש.

אולי סן פרנסיסקו שימשה לי, לנקודה זו, מדגם מייצג, ניסוי מעבדתי של כ-150 איש.
הזדמנות מאוד נדירה לעמוד מול צעירים חילונים ולנסות להתקרב אליהם. להראות להם יהדות ומסורת, שולחן שבת, לדבר.
הבעיה היא שבכדי לעשות זאת הייתי צריך לעבור חצי גלובוס. שיעור של עשרה חודשים על מנת להפנים רעיון פשוט אחד. מילים.

עליי להודות שאת מירב הקרדיט על השיעור הזה לוקחת היכרותי עם חסידות חב"ד השנה, סוחפת למפרע מקרים שראיתי הרבה לפני היציאה לשליחות, מקרים שלא הבחנתי בהם בתשומת הלב הראויה.
המודעות של הקבוצה הזאת לכך שכל אחד מהם הוא שליח. החל מהנער שראיתי באחת מנסיעותיי ברכבת כשבידו תפילין, עובר בין הנוסעים וללא בושה מציע להם להניחם. אם זו התוועדות מלאת סיפורי חסידות ומָּשקה, וכלה בשליחי חב"ד שפגשתי בסנטה קרוז אשר חיים במציאות של 'ספק מניין בשבת' כאשר הם מעמידים למולם משימות כגון אירוח סטודנטים והפחת יהדות במקום דועך ולוּ בשביל יהודי בודד.
מילים.

הפעמים היחידות שזכיתי לעשות משהו דומה בארץ היו בזמנֱי "פנים אל פנים" אשר נעורו לחיים לפני הצבעה מכריעה או בחירות "הרות גורל". הכישלון היחיד הוא שבעקבות ריצוד התוצאות על המרקע חזרה הפעילות לתרדמתה.

פספסנו משהו גדול וכעת אנחנו משלמים על כך. שנים שהציבור שלנו נלחם על אדמת ישראל, על ישובה, אך כעת במבט לאחור נדמה שזנחנו לטובת ארץ ישראל את, לא אחר מאשר עם ישראל.
רבים וטובים בשנים האחרונות כבר החלו בתיקון ע"י הקמת ישיבות הסדר וגרעינים תורניים בערים מרכזיות.
רק השבוע בחור שלמד שנה מתחתי בישיבה התיכונית בנתניה סיפר לי על חיזוק הקמת הגרעין התורני בנתניה, שואל אותי אם אוכל להגיע ללמוד ארבע פעמים בשבוע בישיבה התיכונית. אני המתנתי כאשר הוא הקשיב לבחור נוסף שאמר לו שהוא כנראה עובר מנתניה. "עובר מנתניה?!" הזדעק. את התוכחה שלא אחרה לבוא מפיו אפילו אני הופתעתי לשמוע, טוען שזה אחד מהגורמים להתנתקות, עוזבים את הערים, מתנתקים מהעם.

לאחר שרה"מ אריאל שרון קיבל אירוע מוחי ומצבו התדרדר הקדישו לו העיתונים מוסף מיוחד. ציטוט אחד שהופיע בידיעות אחרונות, בזמנו, הרשים אותי. אני לא זוכר את ההתחלה במדויק אך הוא אמר - 'אינני יודע כיצד יראה העם היהודי בהמשך דרכו, "החרדים ישמרו על הגחלת" '. במילים אלו סיים – "החרדים ישמרו על הגחלת".
מעטים מאוד המנהיגים בדורנו אשר מסוגלים להתבטאות כך. הולכים ומתמעטים.

אותו ריחוק מנע ממני להתקרב לאחי החילוני, מנע ממנו היכרות מזוית אחרת.
במקום "הדתיים האלו מהטלויזה" ל-'בחור ההוא שדיברתי איתו חמש דקות בתחנת האוטובוס' או 'זה שהעברתי איתו שמירה בשיחה ערה במשך ארבע שעות'.
חלק גדול מהדרך, אישית, פרצתי ועוד דרך נכונה לפני.

אנחנו צריכים להתחבר לאנשים, לעם. שיכירו אותנו, שידעו מי אנחנו. לא דרך תקשורת ארסית ששמה ללעג את כל הנקרה בדרכה לכותרות אלא ע"י מילים, פה לפה.
להפתח, ואם אתה כבר אחד שמסוגל לעשות זאת בטבעיות, באמת מבורכת, אז תמצא את הדרך לגרום לאחרים לעשות זאת גם כן.

אם העם יכיר אותנו לא תארך הדרך עד שיכירו גם כן בערכים ובדעות. או אז כאשר נגיע למחלוקת, לא תעלה עוד אותה שפה סטיגמטית אלא דיון אמיתי עם פשרות והחלטות ע"י שני הצדדים.

אז למה הם ירדו מהארץ? למה דווקא איתם?
כשבעצם התשובות, המשימה, עומדות ממש מול עניינו.


זהו הנושא אשר סוגר את הבלוג תחת הכותרת "שליחות רחוקה".
נושא אשר נוגע לי אישית, אולי אף המסקנה החשובה ביותר שחזרתי עמה מסן פרנסיסקו.

הנושאים הבאים, בעזרת ה', יכתבו תחת הכותר החדש – "אני ועמי".

הצוות

מוזר לחזור הביית.
עשרה חודשים הם, אמנם, לא שנים אבל עדיין, זו לא חופשה של חודש.
הרבה דברים השתנו בעשרה חודשים.

נהר ומים זורמים בו. תצא מן המים והם ימשיכו בדרכם ולכשתחזור בשנית פנימה, הם לא יעצרו כי אם יעקפו אותך מהצדדים וימשיכו. כל אחד והמרוץ שלו.

חשבתי שזה יהיה כאב ראש כשאחזור, כל אחד יתעניין איך היה? מה היה? לחזור על סיפורים שוב ושוב אבל למען האמת כל אחד והחיים שלו. ידעו שנעלמתי לתקופה לחוץ לארץ. חברים קרובים התקשרו, פחות קרובים התעניינו מעט, אחרים שואלים – "נו... על רגל אחת, איך היה?". אני אוהב את זה ככה אפילו שבמידה מסויימת כל אחד מעוניין בצומי אחר תקופה ארוכה ...ואני לא שונה.

הם לא שמו לב לדברים שהשתנו. הם היו פה כל הזמן, צופים בשינויים הקטנים יום אחר יום אבל בשבילי זה אחרת. אחים שלי כל כך גדלו, חברים שלי הפכו לאבות, חבר'ה ממשיכים לשיעור ו', חותמים לקבע או מסיימים שנה ראשונה באוניברסיטה, המשפחה התרחבה, תינוקות נולדו, ילדים גדלו, בניינים נבנו, רחובות השתנו, פנים חדשות בבית הכנסת, שכנים לא מוכרים, אני אפילו צריך להתרגל מחדש לטעם של המים.

היו עוד מספר חוויות מעניינות שתפסו את מקומם בפנקסי בדרך חזרה לארץ וגם הם יעלו בקרוב אבל מעבר לאנקדוטות נחמדות או סיפורים מעניינים ישנם שני נושאים שהבטחתי לעצמי ש'לא משנה מה' אני חייב להעלות אותם.
השני הוא אולי אחד הדברים החשובים שהבנתי השנה בקשר לעולם בו חונכתי, אם זה היה הבית הפרטי שלי, הישיבה התיכונית וישיבת ההסדר.
הראשון לפניכם כעת לאחר שדחיתיו שוב ושוב מסיבות שונות... ובכן הבא נתחיל!

‏הצוות

פה ושם, במקרים שונים, השמות עלו אך מעולם לא הקדשתי להם דף במיוחד בשבילם (ובהחלט מגיע). ייתכן וזו היכרות מעט מאוחרת אך אולי דווקא כעת, בסוף, זו נקודה לא פחות טובה להציג בפניכם את החבורה.

שמונה שליחים התחילו את דרכם בסן פרנסיסקו מלאת התהפוכות, לא מודעים לדברים הטובים והפחות שעוד יחוו, נכון להיום "זה" בגדר עבר, כולנו כבר כאן כשמאחורינו שנה כל כך חזקה. דמויות ומקומות, עבודה וטיולים, טוב ורע ומה לא...
הנה לפניכם (איפה האריה השואג כשצריך אותו?) שליחי בני עקיבא ובת עמי אשר פעלו בשנת התשס"ז במדינת הנכר קליפורניה, סן פרנסיסקו.

עם כל הכבוד הראוי לבחורות החיל שתמיד סבלו אותנו, התאמצו יום יום וכמובן - האכילו אותי היטב בפשטידות ברוקולי ועופות פיצה/נענע/קולה/דבש/חרדל/ועוד... :) - עמהן נתחיל.


אביטל
מזוהת כ- : מיס רומם.
על המפה: קיבוץ לביא.
עד לפני שנה: "מלון לביא שלום מדברת אביטל..." :)
שירות לאומי: תיכוניסטים בדרום תל אביב.
קצת מהרבה: סיפורים מהקיבוץ,הוצאת עצבים בדרכים לא קונבציונליות (כי אם קיבוצניקיות), אופי מתחשב ולמוד פשרות, אינצקלופדיה מהלכת לשירי ארץ ישראל.
מאכל חביב: עוף בנענע (או שלא).
התמחות: הכנת אורז ומרק תירס הזוי מהחיים!

1. בסטארבאקס  2. על גשר הזהב

אודיה
מזוהת כ- : מיס לוין.
על המפה: עפרה.
עד לפני שנה: עם תיק על הגב במסלולי ישראל.
שירות לאומי: ג'יימס בונדית.
קצת מהרבה: נהגת שודים (ללא תאונות או בעיות עם החוק), שרירי חיוך בלתי נדלים, פשטידות ועוגות מפנקות, קשר של 25 שעות ביממה עם המשפחה וחברים.
מאכל חביב: מים.
התמחות: פשטידות בטטה וסלטים מרקיעי קערות.

1. מתאווררת סביבות גשר הזהב 2. בדרך ליוסמיטי

צורית
מזוהת כ- : מיס סטרן (שטרן).
על המפה: אפרת.
עד לפני שנה: צ'ילינג בבתי קפה ובכרמים.
שירות לאומי: מפתן.
קצת מהרבה: יודעת אנגלית יותר טוב ממני [ (: !! NOT], לב אדיר שכובש אנשים, אופה בחסד, לא יודעת מה זה לקחת (אלא אם כן אתה סוחב הרבה והיא תקח ממך משהו בשביל לעזור לך).
מאכל חביב: קורונפלקס או לחם עם מרגרינה (סתם סתם!!!!!)
התמחות: עוגה בשם עקיצת הדבורה שלא זכינו לטעום, עדיין!

1. בבוקר, בדרך לבית הספר  2. נוהגת ברחוב לומבארד הפתלתל

רייצ' (רחל)
מזוהת כ- : מיס מרקוויץ' (מרקוביץ').
על המפה: צופים.
עד לפני שנה: קיקבוקסינג.
שירות לאומי: כי"ח (כמדומני?!) בית ספר לחרשים.
קצת מהרבה: עושה קאפקייקס מלוחים!, חוש הומור ספורטיבי, המילון העברי-אנגלי-שפת-סימנים של החבורה, אמנית כרטיסי הברכה (שותפה להזמנה לחתונה שעשיתי לחבר).
מאכל חביב: ג'לי בינס (הירוקים אם אינני טועה?!).
התמחות: פשטידת ברוקולי מטורפת!!!!

1. במשרד השליחים  2. בוקר בקמפינג

וכעת אחרונים חביבים הבנים!!

גלעד
מזוהה כ- : מיסטר וינר.
על המפה: אורנית.
עד לפני שנה: לבש מדים.
צבא: מודיעין.
קצת מהרבה: מכור לכמויות של תבלינים בחביתות, שופינגיסט, ספורטאי חובב, הסטייליסט שבחבורה.
מאכל חביב: וואלה לא יודע...?!
התמחות: חביתות עם תבלינים וכל מה שיש במקרר.

1. על הדרך לשמורת טמאלפאיס בתרועות  2. על הפסגה

אלעד
מזוהה כ- : מיסטר עוגן.
על המפה: (small farm village-) בני ראם.
עד לפני שנה: בישיבת צפת ושיטוטים ברחבי הארץ.
צבא: גולנצ'יק גאה!
קצת מהרבה: בילה שעות במשחקי כדורסל, נגן פסנתר מטורף, צורך מוסיקה עברית כשמש למחשבון סולארי, שרוט על טיולים.
מאכל חביב: מלווח.
התמחות: קריאות מוטיבציה מולהבות לקראת טיולים.

1. בפארק סיקס פלאגס  2. מעל למגדלור בפויינט רייס

ישי
מזוהה כ- : מיסטר שנקולבסקי.
על המפה: בית שמש.
עד לפני שנה: בישיבה בכרמל וספירת כבשים.
צבא: גולנצ'יק גאה! (ישי ואלעד שירתו ביחד)
קצת מהרבה: מנכ"ל אי.ביי לעתיד, הבשלן בחבורת הבנים, מאורס (מזל טוב...), להפתעת כולם - התגלח!!!
מאכל חביב: גבינת פטה עם קרקרים.
התמחות: צ'ולנט לשאבס.

1. על המזח בסנטה מוניקה  2. נם את דרכו ליוסמיטי

אני:
מזוהה כ-: מיסטר קראוס.
על המפה: נתניה.
עד לפני שנה: בישיבה בנהריה.
צבא: חובש קרבי בחיל רפואה (באנגלית זה נשמע יותר טוב...).
מאכל חביב: העוגות של הבנות.
התמחות: פִיחוּם העופות לשבת.

1. על החוף בסנטה מוניקה  2. בדרך ליוסמיטי

ווהו!!! יש תמונות... רוב תודות משה!
אושר ואושר!!

 

THE END

אז זהו...
בשמחה לצד עצב, געגוע ישן לצד געגוע מתחדש.
אני עוזב.
לא כותב מסודר עם כל הפסיקים והנקודות, לא עורך, פשוט שופך את זה החוצה עם דמעות... כן חחח... אני ודמעות.

קשה לומר אפילו שזה נגמר, מעדיפים לקרוא לזה התחלה חדשה, המשך.
מעכשיו סן פרנסיסקו זה לא סתם עוד נקודה על המפה, לא עוד עיר תיירות שצריך לסמן עליה וי באיזה טיול.
סן פרנסיסקו היא זכרונות.
אנשים ומקומות קשיים ונצחונות, מקום שאני מאמין שלעולם לא אשכח.

הם באו במשך השבת, מטפטפים, אומרים שלום. נפרדים מחבר'ה שבילינו לצידם את אחת השנים היותר מטורפות. הזוי לחלוטין.
אחרי 10 חודשים של געגועים לאמא... למשפחה... לאחר תקופה ארוכה של ספירה לאחור, פתאום קולטים כמה שכל כך קשה לחזור, לעזוב.
לחזור ולעזוב.

יש לי בית שני בסן פרנסיסקו, קהילה קטנה של חברים ותלמידים.
זה כבר משהו אחר, לא חברים שהכרתי מילדות, לא חברים מהתיכון, מהישיבה או מהטירונות, משהו הרבה מעבר.

הבטחתי להם שאשתדל...
שליחים תמיד אומרים שישמרו על קשר אבל כל אחד והעולם שלו. גם הקשר הכי חזק הופך לחוט טלפון דק. הזמן יעבור והשפעתו. כל אחד והמרוץ שלו, ומבלי משים תמיד הוא ישאיר אנשים מאחור.
אז הבטחתי להם שאשתדל... דיויד ביקש שאבטיח שאתקשר פעם בחודש, ג'יקוב אמר אי מייל לפחות פעם בחודש, פול פשוט הכריז שנשמור על קשר. ליאם מכיתה ד' אמרה שהיא רוצה לשמור על קשר. עוד ועוד... כל כך הרבה אנשים מולי, מודע לכך שגם אם ארצה זה עלול להיות גדול עליי... אז הבטחתי שאשתדל.


יש לי משפחה שניה מסן פרנסיסקו, וגם אם לא הראתי את זה להם מספיק, אם לא אמרתי או הכרזתי! – משפחה.
כן... רבנו והתווכחנו, צחקנו ושמחנו, סבלנו ביחד ואחד את השני, נהננו מחברתו של השני, עבדנו ביחד, חיינו ביחד, אכלנו, גרנו, שתקנו, טיילנו, שתינו סטארבאקס ביחד!
זה משפחה, שמות ופרצופים שגם אם ארצה לשכוח לא אוכל. את צורת ההליכה של כל אחד, את הבדיחות, את המבטים העצובים והשמחים הכל...

אז זהו אני עוזב...
מילים אחרונות מהמחשב בדירת שליחי בני עקיבא בסן פרנסיסקו.
בעוד שעה וחצי אני אהיה בדרכי לשדה התעופה, ובעוד שבוע נוסף בדרכי לארץ.

נשארו עוד מספר נושאים לא סגורים שאני רוצה להעלות...
ובתקווה שיתאפשר, להמשיך לכתוב.

בלוג אחרון מסן פרנסיסקו.
רות סוף.

הצגת יחיד

הקדמה זו נכתבה אך ורק למען בחור אחד, לא השחקן הראשי, אולי המישני, אולי...

"אילוף הסוררת" בלשון הקודש, "טיימינג אוף דה שרו" בעלז, שייקספיר. יום שלישי, שבע ומחצה, הצגת הבכורה מתוך שלושה.

מיסטר פוֹרִיֵה, דמות כשלעצמו, בעל ותק של כעשרים שנה בבית הספר, מלמד אנגלית (או אולי ספרות אנגלית). בן אדם יצירתי, מוערך עד מאוד ע"י התלמידים. מעולם לא דיברנו באופן אישי, "היי מיסטר פוריה", לא יותר. המחווה האישית היחידה השנה היית בסוף ההצגה כאשר פניתי אליו ב-"גרייט ג'וב מיסטר פוריה". אפילו לא יזמתי את לחיצת היד, היה זה הוא.

מלבד האנגלית מיסטר פוריה מעביר פעמיים בשבוע דרמה.
נשמע מצחיק... הא? אמריקאי למדי, לא... כן?
המיסטר הזה לוקח את העבודה/פרוייקט ברצינות אין קץ, החל באילתורים ותרגולים מוזרים על מנת להשתחרר מפחד במה או בושה (לדעתי) וכלה במחזה שייקספירי.
כך יוצא שבמשך השנה מכינים חברי הדרמה, כאשר מיסטר פוריה משגיח מדוכן המנצחים, מחזה. תחפושות ושינון שורות, תפאורה וציור קיר ענק, תפקידים ראשיים, משניים ושוליים. תאורנים, מארגני אחורי הקלעים, מוזיקה ומה לא...

19:32 האולם הוחשך. הצגת הבכורה החלה, תועלה שוב מחר ומחרתיים.
שלוש שעות ביליתי מול הבמה, צופה.
שייקספיר, סיפר לי טרייסי רואה החשבון, בשיחה מזדמנת, המציא מילים אשר אומצו ללקסיקון האנגלי. בקושי הבנתי שיחות שלמות, נו... שיחות ניחא, משפטים בקושי עיכלתי. הסיפור הכללי הובן מהמשחק.
לא הלאה אותכם בהנאה הטמונה בצפיה בתלמידים המשחקים, ההורים המתרגשים, האירגון היעיל ותחושת המקצועיות - הקדמה זו נכתבה אך ורק למען בחור אחד, לא השחקן הראשי, אולי המישני, אולי...

סצינה קצרצרה של שניות בודדות. קצרה אך מספיק חזקה בשביל לגרום לי להוציא את הפנקס מהכיס ולהקליק על העט בקטע הכי ער במחזה השייקספירי היבש. רגע שיתורגם למילים, מתועד, אחד מאותם שלא ארצה לשכוח, לחבק ולשמור.
כשמונה חבר'ה על הבמה. נעים, מדברים, מחווים ומביעים.
דבורקין, שמו, ובעודו משחק עשה תנועה מהירה, כיפתו קיפצה מעל ראשו ובידיים זריזות, עוד לפני שתצנח ארצה, הבחור תפסה בידו. 

רגע שיתורגם למילים, מתועד, אחד מאותם שלא ארצה לשכוח, לחבק ולשמור.


אף אחד לא ציפה ליותר מידי, גם אני. אכן... פדיחה, כיפה מתעופפת תוך כדי משחק, ועדיין אין זהו המאורע. 'נו לא נורא, פשוט יחזיר את הכיפה לראשו', אופס מתחשב עובר בראש, לא יותר.
היפה הוא שלא כך היה הדבר. הוא לא הסתפק במיקום הכיפה חזרה על ראשו אלא תפסה בידיו, נישקה והחזירה לראשו. עם כל הכבוד לשייקספיר... ויש כבוד, המתן קטנה.

לא תפס את הכיפה והחזירה לראשו אלא תפס את הכיפה, נישקה והחזירה לראשו.

פנקוב

שטף הקושיות מגיע ביחס הפוך לצניחת הדולר. אנחנו נצרבים למגע הכישלון, פשוט לא מצליחים לענות כמו שצריך.
אנשים עם עקרונות.
אמנם לא יודעים הכל, לא בהכרח עושים את הבחירות הנכונות, לומדים... אבל לגבי מספר מצומצם של שאלות מהותיות יש להם עמדות איתנות, לפחות עד שמשהו מוחשי ישנה את דעתם.
אוהבים אנשים כמותם לצידנו אך כאשר הם מנגד אנו מסוגלים לא לחבב אותם, אפילו מאוד.

עד כאן, ובלי קשר לאִיתנו ונגדנו, הכל מסודר מכיוון שאנחנו יודעים איך להתמודד איתם, לסווג.
כעת קחו את אותם אנשים, רק תשמיטו נתון אחד – מעכשיו אין לכם מושג מה העקרונות שלהם. תוסיפו קורטוב פלפל בידיעה שהמציאות הזאת נמשכת, לפחות מול עיניכם, למעלה מחצי שנה, תאמינו לי אתם כבר תתחילו להתעצבן עוד לפני שתהיו מבולבלים.

לראות בן אדם שפועל מתוך עקרון בלי לדעת מהו... ובכן זה מטריד.
אתה צופה בו ויודע לפי ההחלטיות שלו, לפי חוסר הבלבול שבקולו, שיש לו איזו השקפה שלפיה הוא הולך, עקרון שפוסל ומאשר מידע חדש, שמסווג את המציאות היומיומית ל-כן ולא, אמת ושקר, אסור ומותר.
למרות הכל אין לך מושג, למעט השערות שלפעמים נדמה שהם די מבוססות, עד ההפתעה הבאה.
                       * * *
יש בחור אחד בבית הספר אשר עוד מתחילת השנה אני שומע עליו סיפורים, לא מעודדים במיוחד אך בהחלט מעניינים.
למען האמת לא יצא לי ללמד אותו כמו כן לא דיברתי איתו בצורה רצינית. "שלום שלום", "בוא לשבת!", "מה איתך?" וכדומה.
ניסיתי פעמיים ליזום שיחות, לשאול אותו למה הוא מתנגד? למה הוא מתנהג ככה? האם הוא
נרתע? ושוב... התחמקות.
כך שנשארים סיפורים וצפיה מהצד בלבד.
רֵשמים יד שניה.
אמינות סיפורים צריך לחלק ביחס לגוזמאות המספר בעוד שבצפיה מהצד צריך לזכור לשמור על כל האפשרויות פתוחות, כי לא כל מה שרואים הוא מה שהיה באמת. משתדל להזהר. 

                      * * *
אנשים עם עקרונות הם, מן הסתם, אנשים מרשימים.
אנשים עם עקרונות לא ברורים הינם אנשים שמפחדים מהם וכאשר מפחדים מדְבר מה לא מובן, הפחד מתורגם, לרוב, לזלזול.

אין לי מושג מה עובר לו בראש. מסיבה מסויימת, אשר גם אותה אני לא יודע, הוא לא
נפתח, אולי הוא לא סומך עלינו, רואה בנו סוג של אוייב.

דיברו עליו ש...
לא אכפת לו מכלום ושהוא זורק על לימודי היהדות.
שהוא תמיד נאבק בשיעורים נגד רעיונות ביהדות .
שהוא מתגאה בכך שהוא בבית הספר כבר 11 שנה אבל מעולם סולייתו לא דרכה בבית השליחים בשבת.
שהוא אנטי.

א. נֵאֵמר שלא אכפת לו מלימודי היהדות
ב. הוא תמיד נאבק בשיעורים ותוקף בהמון שאלות.
זה כבר פרדוקס. ככה לא עובד מי שלא אכפת לו. 

                       * * *
שני סוגים של אנשים שואלים שאלות, ואת השיעור הזה חוויתי בצבא לא מעט פעמים.
אחד ששואל על מנת לשאול - ראשית הוא יתקוף בשאלה אבל לא יקשיב לטענות שתשיב, לא יתאמץ להקשות קושיות ויהנהן פה ושם. הוא רק רצה לשאול, לשחק אותה שהוא יודע הכל על היהדות, שהוא עלה על מזימה בת שלושת אלפים שנה ושמרי פופינס המציאה את מושג הבריאה.

השני הוא זה שבאמת שואל בשביל לקבל תשובה – אתה, כמובן, תענה לו אבל לפני שתניח את השפיץ על פרמידת הלוגיקה האדירה שבנית במאמץ הוא יפתיע ע"י דיוק מדבריך ויגיב בשאלה נוספת שתנפנף את המהלך השכלי כבניין קלפים. משהו לא הסתדר לו אז הוא שאל, מתעניין. שוב תענה לו ושוב הוא ישאל ושוב ושוב ושוב... עד שהשמירה תגמר, מישהו יצטרף אליכם לשולחן, טלפון יצלצל וכדומה...

הטעות היא שבאופן אוטומטי אנחנו מבלבלים בין השניים.
בפועל – עם הראשון, הציפורים צייצו, עץ הרימון נתן ריחו ואנו מרגישים כלאחר שעה טיפול אצל פסיכולוג... אנחנו דיברנו.
החד-שיח התבצע כקילוף קישוא. תיארנו, הסברנו, בארנו והבחור, אכן, הנהן פה ושם לאות הבנה. כעת אנו בטוחים שהנה, איזה יופי, הצלחנו לגעת בניצוץ היהודי שבו!
הוא הקשיב כל כך יפה, אפילו העיר בסוף - ש(אמנם)מעולם לא חשב על הנושא מזוית זו וכן פלט איזה "אבלון" כולשהו שלא ממש שמנו לב אליו.
"מגניפיקו" נקרא, ליבנו מרומם ועינינו תרות אחר אח אובד נוסף.

עם השני התסריט מִתְאַדְרֵבּ (על משקל אדרבא, סוֹ קולד ונהפוכו).
אנו מנסים לענות אבל שטף הקושיות מגיע ביחס הפוך לצניחת הדולר. אנחנו נצרבים למגע הכישלון, פשוט לא מצליחים לענות כמו שצריך. הוא לא מבין אותנו כראוי, למה הוא מקשיב עד הסוף או אז לבטח הכל היה מסתדר בראשו. ארר... הנודניק הזה לא יכול לשתוק ולו לרגע, מאין כל השאלות האלו? הוא משנן אברבנאל או משהו?
היכן הראשון שיקשיב ויהווה דוגמא. 

                       * * *

הוא נאבק, כך שהספק עולה.
אכפת או לא?

לומד שכל בן אדם מגיב בצורה שונה. אמנם יותר נחמד כאשר שואלים אותך על הגות והשקפה בעניים פעורות.

הסיפור הבא בכלל לא מסתדר:
יום העצמאות.
קיימנו בבוקר תפילה חגיגית לכל הבנים , ציבור די מכובד, כיתות ה' עד י"ב.
אין משהו מיוחד – מתפללים.
בעצם… השמיניסטים מהכיתה של ישי, בראשות צוות הבידור - דיויד וג'וש, פוצחים בקטעי חזנות אלטרנטיבים-מודרניים מאולתרים בהלל.
(ה-"אנא הושיעה נא" מופיע בסרטון מיום העצמאות שהעלתי לפני בּלוֹגַיִים, שלוש).

אדהכי והכי, עובר הזמן.
ישיבת צוות בינינו לבין עצמינו והסיפור עלה.
צף בתור בדיחה, וזאת משום שזה ממש לא היה צפוי. לפחות לא ממנו.

פנקוב הבחין בדף תלוש בסידור והוא שיגע עד שהשיג סילוטייפ בשביל להדביק את הדף המתדלדל.
למעשה המילים המדוייקות, למיטב זכרוני, הינם "הוא לא עזב אותי עד ש...".

אין לי מושג מה אני אמור לחשוב אבל מוסר השכל בהחלט ישנו.
אין יאוש בעולם כלל (GO נדב!!).
כלומר, אתה רואה בן אדם ויכול לחשוב שהוא אנטי, שכַּלוּ כל הקיצים, שהוא פוספס, אפילו טיפה להצר עין כנגדו אך, הנה, יום מגיע, משהו קורה ואתה קולט שבעצם, יחד עם כל ההתנגדיות, יש מצב שכן נגעו בו... כן! משהו השפיע.
לומד שכל בן אדם מגיב בצורה שונה.
אמנם יותר נחמד כאשר שואלים אותך על הגות והשקפה בעניים פעורות, כאשר מבקשים ממך שתראה להם בסידור איפה החזן נמצא או אם מותר לדבר בחג בפלאפון כי זה לא שבת.


הוא לא היה אץ אחר סלוטייפ על מנת להדביק ספר היסטוריה ששייך לבית ספר... נכון?