שחור, לבן והרבה אפור.

מהחלוקים והנזמים במדבר עשינו דרך ארוכה ליד ודרך עשרות תרבויות. אם כך בלבוש, אזי תכפילו זאת במאות מונים כאשר מדובר בדעות.
כולם משתנים.
אחים, חברים. מתעצבים, נבנים, מתפצלים, נשברים, נפתחים, נסגרים - משתנים. נחשפים לדברים אשר משנים אותם. ראקציות כימיות היוצרות תערובות חדשות, אפילו לא תרכובות.
כל העולם משתנה. זו לא התקדמות או חזרה אחורה. אין חידושים אמיתיים, כל חידוש הוא משחק בדברים קיימים. וריאציות שונות לסיפוק צרכים בסיסיים כמו מזון, הנאה, תאווה ורגשות.
"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו." (קהלת א',ט'-י')
מתנדנדים בין טְרנדים מהעבר בגרסאות ההווה. רפואה, אופנה ומה לא..., לעולם לא נדע מה יביא המחר ולפעמים עדיף כך.

הורים, מתבגרים ומה שביניהם.
טוב, רע ומה שביניהם.
חומוס, טחינה ומה שביניהם.
...ומה שביניהם.
...ומה שביניהם.
412,000 כותרות "...ומה שביניהם" בגוגל, בעברית בלבד. פְרָזָה נדושה ומשומשת כל כך שזה משגע אותי. כאילו משהו בביטוי קורץ, תִיחכּום נסתר.

...ומה שביניהם.
מה ההבדל בין שניים אשר התחילו מאותה הנקודה וכעת שונים?
מה ההבדל בין הורה למתבגר?
בין שני נערים בני אותו הגיל אשר רק אחד מהם נחשב בעיניי אחרים לאחראי?
בין שני חומרים דומים בעבר, ובהווה אחד מהם שונה בתכלית?


"גוי", ...הרגשתם?
לפני השליחות, כאשר שמעתי את המילה 'גוי' עלו בי אסוציאציות אשר נסבו על פי רוב באויבים. דמות מרוחקת ושונה, לא פעם אפילו נמוכה. "...שלא עשיני גוי", תפילת נחוניה בן הקנה ("...אני רץ והם רצים..."), "עלינו לשבח" במלואו, ועוד עשרות סיפורים ופתגמים, סוגיות ומשניות של "משום איבה", הלכות. מאבקים בהם היהודי מתמודד מול הגוי. לא פלא שה-"הוא" נדמה כמשוקץ.
מהפך. מארץ היהודים עם מיעוט-מתרבה של גויים, המתגוונים בסקאלה שבין "לא סימפטיים" ועובדים זרים, 16 שעות טיסה שלחו אותי לקצה השני, לעמדת מיעוט.

במשך אותם חודשים חייתי בחברת גויים. עבדתי בבית ספר עם מורים וצוות הנהלה שרובם גויים. קופאים בסופר. הירקן המקסיקני. אנשים ברחוב, בתחנות האוטובוס, ברכבת...
גויים? כן, בני אדם רגילים לגמרי החיים את חייהם, פשוט לא יהודים. באם נבחר להגדירם רוחנית, אסתפק ב-'בעלי תפקיד אחר במאזן האקולוגי-רוחני'.
מה קרה? מהיכן צץ השינוי התפיסתי?

רבנים מאז ועד היום עסקו במדע ודתות שכנות. מכירים, במידה זו או אחרת, ספרי תיאולוגיה זרים. הרמב"ם, כדוגמא מוכרת, היה 'הרב-הדוקטור-הפילוסוף'.

חשיפה למאורעות ומידע, לניסיון, גורמים לנו לחשוב. לבחון בעזרת כלים חדשים רעיונות מוכרים, אנשים, היסטוריה ואף את העתיד. ילד שהתמודד עם טראומה לא יתפתח נפשית בדומה לאחרים בני גילו, הוא ייבחן את עולמו מהזווית הנוספת שנכפתה עליו, שלא ברצונו. X אשר יפגוש ב-Y מסוגל להפוך למשהו אחר לגמרי.
פעולה כל כך פשוטה ומובנת, נו... להיחשף, ללמוד, להכיר, מה הביג דיל?

חשיפה בזמנה ובעיתה. רופא אשר יראה תמונת פצועים לא יגיב בהתרגשות כמו אדם מן השורה, וכך גם כשמדובר בדעות. ישנם סוגיות גמרא שלא יוצגו לתיכוניסטים, קושיות שלא יאמרו למלוּמדי שיעור א', ופרד"ס ששיעורים גבוהים ימתינו להם עד אשר תטפח בטנם שו"ת ופוסקים.
מנגד, לא פעם, מנסים להגביל את החשיפה. רבנים ואנשיי חינוך מאז ימי המתנגדים והחסידים פעלו אלו נגד אלו, חסידיות כנגד חסידיות, מתנגדים כנגד מתנגדים. כאשר תנועת ההשכלה לדורותיה נכנסה למעגל, על שולחן הצנזור רבה ה'מהומה וּמְבוּסָה וּמבוּכה'.
'דילמת החממה', למגזריה, קושייה חינוכית העוסקת כל כולה בחשיפה.

ניתן להתעלם מה'חשיפה' מרצון, מבחירה אישית, אך אי אפשר להלחם בה ולמנוע אותה מאחרים. עולם היהדות משתנה בהתמדה, דוגמא טובה לכך היא צווי האופנה.
במגזר החרדי כובשות בשנים האחרונות החליפות המודרניות את הלבוש החסידי, החליפה הארוכה והגרביים הלבנות המתוחות. גרף של שנים, עליות ומורדות, אבל מתקדם. הנוף היהודי על אף השמרנות מתעצב לנוכח הסובב. מהחלוקים והנזמים במדבר עשינו דרך ארוכה ליד ודרך עשרות תרבויות.
אם כך בלבוש, אזי תכפילו זאת במאות מונים כאשר מדובר בדעות.

על בשרי ורכיכת מוחי יודע אני, כל אימת שניסו למנוע ממני מידע, מראה או דמות, באשר היא, הסקרנות שבי הואצה, תרה-אצה-רצה אחר הזדמנות להכיר במוּסתר, לטוב ולרע. משברים, תסכול ושאלות הוטחו בי כאשר עקרון אחד ליווה אותי, לא לצבור שאלות. פניות בעילום שם באינטרנט, הטרדות רבני הישיבה בשאלות שונות ומשונות, שעות אין ספור בקריאה, בחיפוש תשובות.
השתדלתי, ועדיין משתדל, להכיר רעיונות משלל מקורות. תורה בישראל וחכמה בגויים. קריאה עצמית בספרי מבוא לפילוסופיה לצד חברוּתוֹת בגמרא. תרבויות ומנהגים זרים לצד ספרי הלכה. ללמוד ולדעת, לא רק יהדות אלא מקצועות כלליים גם כן.
התורה אינה מסגרת קרה התוחמת אותנו בסבך של כללים כי אם מפעל אדיר העוסק בחיים. פרטים קטנים, מדעים ופילוסופיות קִיוּמיוֹת. רבנים מאז ועד היום עסקו במדע ודתות שכנות. מכירים, במידה זו או אחרת, ספרי תיאולוגיה זרים. הרמב"ם, כדוגמא מוכרת, היה 'הרב-הדוקטור-הפילוסוף'.
זהו חלק מתהליך של בניין רוחני אשר כל אחד ואחד מאתנו עובר, ללא יוצאי דופן.
אנשיי חינוך משתדלים, מתוקף תפקידם, לנווט את הצעירים, להעביר את הנער שלב-שלב. היחשפות לדעות שונות, לשאלות, ומתן תשובות הנתמכות על ידי קודמותיהן.

יש מקום וצורך לקווים מנחים אבל לא לסיסמאות כדרך חיים.

שחור, לבן ואפור.
"אין שחור ולבן" כך פתח הרב שלנו, בשיעור א', באחת משיחותיו הראשונות עמנו. מלמד אותי שיש אפור, והרבה ממנו.
אדם שאוטם את עצמו לסביבה אחת, לרעיונות מסוג אחד, לחשיבה סגורה, לא יוכל לראות את התמונה במלואה.
אי אפשר לצאת בקריאות בעד או כנגד רעיון זר ללא היכרות עִמו.
אי אפשר לשנוא או לאהוב מבלי להכיר את הצד השני, לדעת את ההבדל ואת אשר הוא מחִיל.
כאשר השחור פוגש בלבן נוצר האפור, כאשר ה-'כן' פוגש ב-"לא" נוצר ה-"אולי", הספק. תחומים שאינם מוגדרים בקלות.
אם עד עתה חשבנו בדביקות בצורה מסוימת, בטוחים במאת האחוזים שזו הדרך, לפתע הבנתנו מתערערת אל מול דעה שונה, הפוכה או חופפת. נופלים אל התחום האפור שנוצר.
מתבגרים, מבינים שהחיים הם לא "אוֹ-אוֹ" אלא "וְ-". לא שחור ולבן מוחלטים כי אם ספקטרום עשיר בגווני אפור.
זהו ההבדל בין דעה קיצונית ומתונה. לאחר התוודעות למעורבים, מודע לדילמות, הטוב והרע מתמסמסים. מושגים ברורים כמו אשמה, כשלון ורוע יכולים להעלם. אמירות חדות מסתכמות לרוב ב"אמרתי לך" יומרני לגבי מאורעות עבר, וחסרות טעם מול דילמות עתידיות.
יש מקום וצורך לקווים מנחים אבל לא לסיסמאות כדרך חיים.

כך אני רואה, גם כן, את יום רבין.
מאז כיתה ו' בבוקר, שעות ספורות לאחר הרצח, חוויתי את היום הזה. בחטיבה ובתיכון בישיבת בני עקיבא, בנתניה, הדלקנו נרות וקיימנו שיעורים על דמותו של רבין.
בשנה האחרונה, כשליחים, התבקשנו להעביר פעילות ליום רבין וכך עשינו. לאו דווקא, אבל במידה מסויימת גם כן, בגלל דעותיו ופועליו. מציינים את המאורע.
אמת, אפשר להתנגד. אין שום צורך להישמע לקונצנזוס הכמעט מִיתִי שנוסך השמאל סביב דמותו של רבין. אין צורך להשתתק ולהימתח דום לשמיעת המושג המתחדש מידי יום - "דרך רבין", אבל רצח, ובמיוחד בין יהודים, הוא דבר שאין אפשרות להתעלם ממנו ואף הוקדש לו יום בשנה, צום גדליה.

רצח, ובמיוחד בין יהודים, הוא דבר שאין אפשרות להתעלם ממנו ואף הוקדש לו יום בשנה, צום גדליה.

דרך הגמרא, הדיון היהודי, היא צעידה בין ספיקות וגישורם. סוגיות התרות אחר תשובה המאזנת בין מגוון דעות בעזרת הגיון. לעיתים ע"י דפיקה בשולחן או בת קול ממעל אבל לעולם לא בעזרת חרב או אקדח. לעומת זאת, סיפורים בעבר היהודי שגיבוריהם כן בחרו בחרב מתוך דעה אישית זכו לביקורת.
בסיפור פנחס, בסוף פרשת בלק, מעניין לראות את ההצמדה, ברש"י ובמדרשים, בין קנאות ה' והלכה.
דעת תורה לעולם אינה אקט קיצוני. היא מוכרחת לבוא מדיון עמוק, ע"י הכרה של כל הצדדים הפועלים וחשיבה על התוצאה אשר תשפיע לעתיד.
זהו יום רבין. אין טעם בהשמצה, מדובר בהנצחה וזיכרון של מעשה שלא יעשה. אות אזהרה להתפוררות פנימית.

שיעור בדיקטַטוּריזם

היא הפסיקה לדפוק, האור התחלף לירוק. לא מאמינה, ובטח קיללה שושלת שלמה, צפתה באוטובוס, על נהגו ונוסעיו, מתגלגל הלאה.
נתניה, אור ל-ד' בשבת.
חולף על פני הקניון הסגור, דקותיים לשבע. מאבטח בכובע היפהופי כחלחל אשר הותאם מראש לחולצתו שיחרר קבוצת מחסומים מכבליהם בכניסה הצפונית. אני המשכתי לכיוון בניין הביטוח הלאומי. שם, לצד שומרים בחליפות ומשקפי שמש, מתאספים מרעיי להסעה בעוד קוריהם בעיניהם.
ההסעה מגיעה ואנו עולים לקצב בדיקת כרטיסי הנסיעה ע"י הנהג, ימים ושעות. מחכים בתור בשקט, האנדרנלין בבלוטות עדיין מתכסה בפוך.
תכננתי להירדם עם ספר ביד, מעט אסימוב לפני המשך השינה על מושב האוטובוס. התיישבתי מימין עם כיוון הנסיעה, מתרווח בשורה השניה.

שמונה-אפס-אפס, לפתוח מחברות. השיעור מתחיל בכפר-סבא.
מבט חטוף בחלון מימין. בחורה קיפצצה בהפתעה ליד עמוד תחנת האוטובוס, קוראת ללא קול מבעד לחלון. הנהג לא עצר. 'טעות?' תהיתי, 'פיספס תחנה אולי?'. כולם שתקו. חלק ישנו, מעטים קראו אך מן הסתם לא הייתי היחיד אשר הבחין. לומר או לא? לעזור למישהו שבכלל לא מכירים או לשתוק ולהפוך עמוד?
"נהג", קראתי, מצביע לעבר החלון, בחורה נוספת, מספר מושבים מאחורה, קראה גם היא. הוא הביט מעלה למראה, קולט. "מה?" שאלני בנימה תוקפנית "אתה רוצה לרדת?". התבלבלתי לרגע, מנסה להבין מה לא ברור בסיפור, מפספס את ה"תחזור-לקרוא-ואל-תצייץ".
"לא...", עניתי, מתייחס לאיום כשאלה,"פספסת תחנה". הוא הביט שוב למעלה וטען ברוגז שאין לו תחנות בכפר סבא. אמממ... טוב, שתקתי. היא נעלמה מאחור.
שוב מקרה דומה בתחנה בהמשך, בחורה אחרת מסמנת לנהג החולף לעצור ללא תועלת, אין לו תחנות בכפר סבא. לא היה זה מפאת חוסר מקום, חלילה. בשורה מלפני, הראשונה, ישבה סטודנטית וְתיקה. את זה לבטח ראה הנהג.

רמזור אדום, עומדים. מבין המכוניות, מעט מתנשפת, מופיע בחורה. דופקת על הדלת, מסמנת לנהג "לאריאל".

"עשינו עסק", וילונות ודחלילים.
אברי קופץ לצד הנהג, רוכן מעט ודוחק "שלושה וילונות, מה תבחר?".
הנהג את מצחו מנגב, דוחף משקפיו במעלה האף. שלושה וילונות מתנפנפים בטמפרטורת החדר, סגלגלים ומסתירים.
"שלוש?/!" מביט באברי, חצי שואל.
סטפה מרשרשת נשלפת. "עשר אלף", אברי שואג, "כדי שתבחר בוילון מספר אחד".
"עשר אלף?".
"עשרת אלפים טבין ותקילין" ממתיק.
צמרמורת בגבו, בירכיו פקות. "שלוש אממ... אחד" מה יעשה?
"אוקיי..." הוא בחר.

באדישות, בחן את המטרד לרגע והגיב בצורה אשר לא השתמעה אף לפַּן וחצי. הוא הפנה את ראשו ממנה, סנטרו חולף מעל לחצן הדלת האדמדם, חוזר לבהייתו הסתמית ברמזור.
שתקתי, כולם שתקו, שתקנו. מה אכפת לנו? אנחנו מסודרים, נגיע לשיעור בזמן.
היא הפסיקה לדפוק, האור התחלף לירוק. לא מאמינה, ובטח קיללה שושלת שלמה, צפתה באוטובוס, על נהגו ונוסעיו, מתגלגל הלאה.

חברת ההסעות הרשתה לעצמה להתעלם מפרט חשוב למדי. מדי בוקר מוסעים על ידם כ-60 לקוחות פוטנציאליים אשר ייתכן ויוצרכו בעתיד להיעזר בשירותי הסעות.

דקות ספורות לאחר מכן מונית נצמדה לאוטובוס משמאל. "למה אתה לא יכול לפתוח את הדלת?" צעקה מהמונית, בחיי היא לא פראיירית. אין לו תחנות בכפר סבא, השיב כמקודם. היא טענה שלא היה אוטובוס והוא שאל רטורית אם היא היחידה בכפר סבא? רומז עבותות לכך שאיחרה שכן הממתינים הכפר-סבאים הינם קבוצה נכבדת כשלעצמם. הסביר שהאוטובוס שלה מגיע ב- 7:40 ולחץ על דוושת הגז, מתרחק מהמונית.

הצמדתי את העניים לשורות אך לא קראתי, לא יכולתי להתרכז, כעסתי. תחילה כעסתי על הצורה בה ענה לי, ככה מאיים עליי?! מה זו התוקפנות הזו? אני פניתי אליו בצורה מכובדת עם "סליחה נהג..." כנדרש.
הדרך בה ענה לבחורה, ההתעלמות והתוכחה הצדקנית לאחר מכן. על אף גילו המתקדם הוא פשוט חוצפן.
הבא בתור היה אני. התקרנפתי! שתקתי במקום לדרוש ממנו שיפתח את הדלת ושיתן לה לעלות, עד כמה שזה היה עוזר אם בכלל.
אין פה שום אקט חינוכי, רוע לב פשיטא. גם אם ישנו סִינְגוּרוֹן פצפון, חשש מה, הטוען שמעתה הסטודנט הכפר-סבאי עלול לקפוץ על המציאה - לישון 20 דקות נוספות ולהמתין לאוטובוס הישיר. אזי הוא נדרס תחת גלגלי האַבְטוֹבּוּס כאשר הנהג המשיך הלאה ברמזור יחד עם מבטו המזלזל ממרומי משכנו, כסא הנהג.

מושל בכיפה, מאחוריו עדר שלם ישנוני ומיעוט נפגע. סימולציה קטנה למציאות יומיומית. מבחן בו נטלתי חלק וכרבים אחרים, אכן... נחמת הטיפשים, נכשלתי.

מוקף בבעלי 'דרך-לא דרך' ארץ ונסיונות רמאות מצד סטודנטים חסרי כרטיס. דרוך לקראת ביקורות והערות מזלזלות, הנהג הפך לחשדן וממורמר. לא יעשו ממנו צחוק, הוא יראה לנו מה זה.
הדרך בה זינק עליי כאשר, בסך הכל, הסבתי את תשומת ליבו. כיצד, למען הרגעת מצפונו, ניצל את חוסר לקיחת האחריות על ידי טיעון "ההוראות ממעל" (- גוף, מינהלי, שמיימי ונסתר) ובחר שלא לאמץ את שריר אצבעו בלחיצה על הכפתור.
כפתור נטול משמעות לגביו, אך בעל הבדל של נוחות, זמן ומספר עשרות שקלים לגבי אותן בחורות.

"כל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ" טוען המשפט בחיספוס.
חברת ההסעות הרשתה לעצמה להתעלם מפרט חשוב למדי. מדי בוקר מוסעים על ידם כ-60 לקוחות פוטנציאליים אשר ייתכן ויוצרכו בעתיד להיעזר בשירותי הסעות. הכפילו בְּקרים בשנים וניווכח שמספר לא מבוטל של לקוחות עתידיים עברו תחת שרביט החברה, נותני השירות.
אצטט קצרות לעניינינו: "אחד המחקרים הוכיח, כי לקוחות לא מרוצים עלולים להשמיץ את המוצר באוזניי עשרה או יותר מכרים, יש לזכור חדשות רעות מתפשטות במהירות". (ניהול השיווק/ קוטלר ו-הורניק עמ' 40 הוצאת האונ' הפתוחה. אכן...רוב תודות למרצנו בקורס "פרסום ויחסי ציבור")


שתי הערות:
1.  לא מזמן יצא לי להיתקל שוב בשיר Imagine של ג'ון לנון. הפגישה הראשונה שלנו התקיימה לפני חמש שנים, בשיעור א'. מאמר נח בצורת ספרון דקיק בין ספריו של חברי לשורה. מתוך שיעמום וסקרנות בייני"שית-אובססיבית לגבי ספרים נטלתי את הספרון. בכותרת פשוטה צוּיין "דמיין: על ג'ון לנון ואהבה". במשך שלושה ימים קראתי באיטיות את המאמר, שורה אחר שורה. להנאתכם, שווה להדפיס ולקרוא.
http://www.tchelet.org.il/magazine/magazine.asp?id=169

2.  שניים שוחחו, מתייחסים לאירוניה אשר הפגישה את ברית צאצא יגאל עמיר ויום רבין. משערים ש'להכעיס' ("ה" מוטעמת) יקראו לנימול יצחק. "רק בגלל שזה קשור לפרשת השבוע" תיבלו בקורטוב ציניות.

חשדות היושבים בכיתה

סוף סוף קצת שקט.
אמנם די מאוחר, דקות אחרונות לפני ששת שעות שינה מתקתקות, לקראת יום לימודים חדש. הדקות יספיקו, לפחות, בשביל התחלה.  ובכן אני סטודנט, מי האמין?!

לא, זה לא הולך להיות בלוג בנוסח 'סטודנט עייף הנושא בעול קפקאי זה או אחר'.

"תקשורת חזותית, כיתה א2". תחת כותר זה, לקראת סוף רשימת השמות, מופיע שמי.
לא כיתה גדולה מידי, בסביבות השלושים. סטטוס-קוו מאוזן של דתיים וחילונים, אם כי נוטה קמעא לכיוון המגזר. בכל זאת אני לומד ב-"מרכז אוניברסיטאי (?!)" אריאל.
למעט הלימודים, חוסר השינה, ופיגוע שהתרחש בטרמפיאדה בצמוד לאריאל הבוקר!(נכון לכתיבת השורה), אחת משיני הטוחנות אותתה בחדות על הזנחה, אם כי לא פושעת, והושיבה אותי לטיפול שורש די מכאיב תחת מקדחתו המג'ג'טת- מלשון הג'יייייט הצורמני המלוּוה על דרך כלל בכאב חד וכיווצי גבות מיוסרים, של רופא השיניים.
כך שלא משעמם, ולא, זה לא הולך להיות בלוג בנוסח 'סטודנט עייף הנושא בעול קפקאי זה או אחר'.
אני מקווה.

למרות האופי ה-'אומנותי-חילוני' של המקצוע, הוא נלמד כאן, באריאל.
כבר בשיעור הראשון, המרצה לפלאש הודיע שלאור הכיפות והתחשבותו בציבור הדתי, הממלא אחוזים די נכבדים בכיתה- "אם יהיו דברים פוגעים נא להגיד לי" ביקש.
הכיפה היחידה, למען האמת, נחה על ראשי (אם לא נכליל כיסויי ראש מטפחתיים). מלבדי, בחור נוסף בכיתה, והשאר בנות. התפלגות של כ-50% בין דת ומסורת.

יושבים, לומדים, כותבים.
הימים הראשונים די קרירים. הבנים - אני והשני, יוצרים קשר ראשוני עוד לפני תחילת השיעור הראשון לשנה על בסיס גורם משותף - 'הבנים היחידים בכיתה'. הבנות, מצד שני, מתחלקות לשני מחנות – דת ומסורת. דתיות יושבות לצד הדתיות, מסורתיות גם הן בוחרות את מקומן לצד מסורתיות.
תגובה טבעית אני משער, להצמד למוכר. מהלך אשר איננו מציין, דווקא, את הניגוד המשתמע – 'התרחקות מהזר' אלא בפשוט להתחבר לדומה. גורם משותף כפי שהזכרתי.

ימים ראשונים ככיתה מתגבשת.
בדיחות בכיתה. חומקים נפשית, לרגעים קצרים, מהשיעור אשר נמתח, ללא רחם, לאורך שעה ומחצה.
קליק... תמונה.

האם באמת כאשר הדתית מתבדחת וצוחקת, החילונית לא תצחק?

את הבדיחה שיננה אחת מבנות מגזרינו, מצחיקה למדי אני חייב להסכים. לא אספר את הבדיחה, אני נוהג שלא לסיים מליצות בהתנצלות הידועה כ- "הייתם צריכים להיות שם". על כל פנים, אם לא בשביל האנקדוטה, כן הייתם צריכים להיות שם רק בשביל המבט החטוף, אותה שניה.
פריים ובו בנות המגזר בחיוכים משתלחים, אך מנגד, מבטים אטומים מצד המסורתיות אשר בגוורדיה, אף לא קוצו של חיוכון. המהום קל בראש, מסתפק אם לפרש זאת כעוינות סטיגמטית, אי לאו.
התמונה חזרה על עצמה במספר וריאציות נוספות, בכל פעם תר בעיניי אחר הבעות הבנות. האם באמת כאשר הדתית מתבדחת וצוחקת, החילונית לא תצחק? כן, בימים הראשונים כך היה. אך ככל שעברו הימים, השיעורים יחד, ועל אף ההיכרות הדלה, הקיר נמס.
היום, כאשר אי אלו שנינויות התחדדו להן כ ו ל ם צחקו.
הא-הא-הא הא-הא הא? הא?!?!
למה?
מה ההבדל?

אין מדובר במפגש להפצת יהדות בלבבות תל אביב, כזה אשר התאסף לאחר עבודת שטח ושיחות עם בליינים מבושמים. מפגש כפוי של יחידים, סוג של כור היתוך אבל על אש קטנה.
מנסה לחשוב מהזווית החילונית..., חשדות.
הדתיות התחברו די מהר. רקע אולפניסטי, על פי רוב בנות-שירות במיל'. כעת הַכלילו את הרקע יחד עם המציאות הנוחה - הן למעשה מהוות את הרוב הכיתתי.
למעשה, כאשר בנות בכלל ודתיות בפרט יושבות יחד, נושאי שיחה פשוט שועטים עד בלי די. מרשות לעצמן ליהנות מבדיחות סתמיות מבלי להיחשב לטיפשות מצד האחרים, נו... הראש אותו ראש. הבנות החילוניות לעומת זאת הביטו בהן בחשד, אולי מחשבות לעצמן את מידת 'אהבליותן' של בנות-דת-משה.
בסך הכל רשימת שמות, כיתה א2. מפגש חד של עולמות שונים, ועוד במקצוע אומנותי הנתקל בברנז'ה האריאלית.

שבועיים אנו יחד. בסך הכל שמונה ימי לימוד, וכבר ביומיים האחרונים הצחוק מהבדיחות הפך לִמשותף. סממן, גם אם הפשוט ביותר. לא דוכן של מעייני הישועה ושיווק שיעורי תורה. שלום-שלום, עבודת צוות, עזרה, ובדיחות - פנים אל פנים על בסיס מפגש כפוי. אם לא 'יאמר רוצה אני' לפחות יכיר. ידע שעל הפלנטה, ברדיוס של מטרים נמצא עולם מעט אחר אך נגיש.

טוב..., אני זז לטובת שיעורי בית.


פנים אל פנים על בסיס מפגש כפוי. אם לא 'יאמר רוצה אני' לפחות יכיר. ידע שעל הפלנטה, ברדיוס של מטרים נמצא עולם מעט אחר אך נגיש.

נ.ב.

תופעה חדשה בארץ קודשינו תובב"א.
אם עד עתה זיפזפת מהספה את הפרסומות, כעת דור חדש עולה- הפרסומות מקפיצות אותך מהספה.
מאז שחזרתי, והשבוע זה העלה לי את הסימן (הרבה מעבר לסעיף), התוודעתי לסוג חדש של פרסומות - פרסומות בטלפון.
התהליך כדלהלן: עיסוק בדבר מה > צלצול טלפון > הרמת שפורפרת / האלחוטי > "הלו?" בתלות מצב הרוח > או אז, מהעבר השני... "שלום", פותח קול רדיופוני מוטעם, "רשת שקר-כזו-או-אחרת במבצע שקר-כזה-או-אחר..." > "אררר" קטנטן מצידי > ניתוק > צעידה עצבנית חזרה לספה/ספר/מחשב ושות'.

עורך דין יקר, טוקבק מכור וחביב, נודניק כזה או אחר, אני מאמין שתביעה ייצוגית כנגד המטרד החדש עשוי להניב רווח מסוים מלבד הביטול המיוחל של שיטת הפרסום הטורדנית הלזו.
אושר ואושר.

סיפורי סבתא

הם לא מתפטרים. מלווים ע"י מניפולציות תקשורתיות, מעצבי-דין מהשורה הראשונה, ועדות בעלות מסקנות תאורטיות.
וריאציה מחודשת ל-"פופליטיקה" הנושנת על המסך. בין הדוברים נכחו- טומי לפיד, דנקנר, כתבת הארץ ועוד... הדיון הוא לא אחר מעתיד ה-"ציונות". מסתבר, מדברי הפתיחה, שהציונות דועכת בקרב הצעירים.
מר לפיד בתחילה ניגח את המתנחלים, "הצעירים רואים את ה-'ציונות' של המתנחלים ולא רוצים להדמות להם". מר לפיד, בשל עקרונות או אידיאלים, תהיה הסיבה באשר תהיה, בחר להכליל ציבור מגוון מהקשת החרדתית דרך הלאומית ועד לחילונית ולצייד את כולם בדובון ועוזי.
באופן צפוי התקשורת עלתה לרגע על המוקד. כתבת הארץ נזפה ב'ידיעות אחרונות' בשל הבמה שסיפקו לראיון המרדני/פרו-אוגנדי עם בר רפאלי, כדוגמא לפגיעה בממסד הציוני.
טענה אחת התקבלה בהסכמה. ביקורת על משרד החינוך אשר עם השנים השמיט מן ספרי הלימוד סממנים ציונים. נאורות יש שיאמרו.
טוב ויפה. עוד דיון, ספק בעל תכלית למעט מילוי משבצת שידור. מעגל בו רמי הדרג הפוליטי ומובילי דעות בתקשורת יושבים, מתווכחים ומאשימים. 'מסכימים' שמור לנושאים בנאליים, בעלי קונצנזוס ממילא.
הם שכחו אשמים מסוימים, נו... הם לא ממש יכולים להעיד עליהם. קרובים אל עצמם.

סיפורי סבתא.
קריית צאנז, נתניה. עשרות ילדים בחולצות מכופרות מהם ציציות משתלשלות וילדות המכוסות מכף רגל עד צוואר משתוללים מאחורינו. נהנים מהמתקנים החדשים שהעירייה התקינה בסוף רחוב רבי מאיר, מתחת לכניסה האחורית של לניאדו וחלקו הלא גמור של בניין הישיבה הצמוד.
אני ובבי, סבתי ביידיש, ישובים לא הרחק מן ההמולה, ביקור.
היא מספרת על החדשות האחרונות, הישנות שלא הגיעו לאוזניי, ולפעמים הלשון מושכת אותה אחורנית אל הילדות, השואה, מעברות ו-DDT בעלייה לארץ. הפרטים בורחים לי, אחי הוא האיש של התאריכים והשמות, מקומות וכרונולוגיה משפחתית. אני משתדל לתפוס את הסיפורים, את התחושות שפורצות לרגעים קצרים. את הבחורה הצעירה המופיעה לרגע לידי בדמותה של בבי.

מהקצבה של ניצולי השואה, תוספת "משמעותית" של 4 שקלים, עברנו לתשלומים מגרמניה. הם מעולם לא קיבלו תשלומים, זיידי ובבי. "למה?" שאלתי. "זיידי לא רצה", אמרה. "שאנו ניקח מהם כסף? שנעשה מהם בסדר, אנשים עם קוֹלְטוּרַה?".
היא סיפרה לי על בגין. מקרה שקרה כאשר בגין נכנס למשכנו. הוא הבחין שעל מזרן המיטה צויין 'תוצרת גרמניה'. "הוא ביקש שיחליפו את המזרון עבורו, ולא הלך לישון עד שעשו כן" סיימה. עקרונות, אידיאלים, ייצוגיות, תבחרו אתם.

טוב ויפה. עוד דיון, ספק בעל תכלית למעט מילוי משבצת שידור. מעגל בו רמי הדרג הפוליטי ומובילי דעות בתקשורת יושבים, מתווכחים ומאשימים. 'מסכימים' שמור לנושאים בנאליים, בעלי קונצנזוס ממילא.

אדון בגין היה מדור אחר. עוד לפני שדריסת רגלם של העסקנים הגיעה לעמדות המפתח, לפני ש'נכסיי דלא ניידי' לגווניהם סינוורו את המושלים בכיפה. קהלת, אני מאמין, היה מונע ממני את האמירה הגורפת, לבל אָדַמֵה שהימים הראשונים טובים היו משלנו. "שחיתות" ו-"תאבי בצע" אינם חידושי האקדמיה ללשון העיברית, וכן יש להניח שבימים עברו בעלי התארים הנ"ל ניצבו כחלק מהראש.
אבל גם אינשטיין גאון לא קטן, יחסות.
הכל יחסית, לא כן? גם שחיתות ניתן ליחס לזמן, אני משער. נח צדיק היה בדורו אך בהשוואה לדור אברהם יש הדורשים אותו לגנאי. מושחת דאז- בדורנו לצדיק היה נחשב, ייתכן. בכל אופן להשוות תמיד אפשר. הזמן הוא לא נתון שיש להתחשב בו לפטירת אשמים באמירות כגון "השתנו הדברים" ודומיהן.

רבין הוא דוגמא לשרידים האחרונים. בפרשת הדולרים, כאשר הדבר התגלה, הוא התפטר. כיום, ללא התערות מופרזת בחדשות, לא מעט שמות קופצים בראשנו- מטרידים, מקבלי הטבות ועוד אשר נחשדו ונחקרו בעבר, בהווה וכנראה גם בעתיד. הם לא מתפטרים. מלווים ע"י מניפולציות תקשורתיות, מעצבי-דין מהשורה הראשונה, ועדות בעלות מסקנות תאורטיות.

יושבי "פופוליטיקה" שַֹחוּ-ושַֹגוּ בהאשמות. לא עלו פתרונות מעשיים או תובנות ישומיות. מטרות לצליבה ותו לא.
א: "הוא אשם"
ב: "אני חולק עליך, לפי דעתי הם האשמים"
ג: "אם כל הכבוד לעניות דעתכם! משרד זה הינו האשם"
ד: "מה פתאום? אין הָאַשְמַה כי אם על פלוני ומרעיו"
ה: "היכן קישון כשצריך אותו?"
אבל זה בסדר, בזמנים אלו תמיד נחמד להיזכר במימרה החזל"ית המפורסמת – "הפוסל במומו פוסל".

משגע אותי כאשר אנשים לא לוקחים אחריות. האינסטינקט הקדום הזה שמקפיץ אותנו - "אני? ...היא הביאה לי ת'תפוח!".
רעיון. נאמר שבאים מולנו בטענה. אם ישר נטיל את האשמה לעבר אחר אזי אולי נשתיק את המבקר לרגע אבל הוא לא באמת יקנה את זה,נכון? הוא ואנחנו רגילים למשחק הזה. לעומת זאת, והיה אם נאמר "כן, זהו באמת מחדל, אסור היה לי לפספס את זה". כעת, גם אם בהערת אגב נסיר מאתנו את האחריות, נחשב לאנשים אחראיים, רציניים.
הם חומקים מהכוונת. הבחירות מתקרבות, כסאות שצריך לחמם במקרה הטוב, ולצנן בשל "ת-פגישות-רוצים" אשר מונעים מהם את ההגעה לכנסת.

נחזור לציונות.
זה צף על פני השטח. כתבות על סטודנטים ישראלים בחו"ל וכמה זה עולה לצד התעניינות מצד הצעירים בדרכונים זרים. הציונות נעלמת? הפתעה מדאיגה? למה ציפו?!

ישנו הבדל בין הימים ההם לימינו. אף אם היינו מחליטים לפרגן למנהיגינו ולומר שהם אינם גרועים מקודמיהם, הבדל מסוים יישאר. מילת הקסם - אופציות.
אז, בתקופת קום המדינה, בינות למלחמות אשר נדחסו לדפי ההיסטוריה, לא היה לנו לאן ללכת. ברחנו מדממים מידי הגלות אל המיתוס אשר קִיים אותנו מאות בשנים, ארץ ישראל.
יכלו לעבוד עלינו, לנצל אותנו, להעמיד אותנו בתורות ארוכים בזמן הצנע ועם כל זאת לדעת שאנחנו לא נלך לשום מקום. לאן נלך?
היום בטיפשותם "הם" ממשיכים לנצל את הצעירים. מושכים מאתנו כסף לתיחזוק משכורות במוסדות לימוד, עוסקים במניות בעוד הם שולחים חיילים לקרב, מקיימים עסקאות מלוכלכות, נחקרים ובו בזמן מדברים על ויתורים נצרכים וכואבים על מיתוסים. חבל שהם לא שמים לב לשינוי שהתרחש - היום יש אופציות אחרות.

זה צף על פני השטח. כתבות על סטודנטים ישראלים בחו"ל וכמה זה עולה לצד התעניינות מצד הצעירים בדרכונים זרים.
הציונות נעלמת? הפתעה מדאיגה? למה ציפו?!
הם לעולם לא יבחינו באשמים משום שהם לא מסוגלים, או רוצים, להביט במראַה. המודלים של המנהיגים הלוחמניים ואנשי שלום הוחלפו במודל החדש של עסקני ציבור הפועלים לטובת עצמם. מעגל סגור של מקורבים בגיל מתקדם הצוחקים אל מול האנשים הקטנים, אל מול הדרדקים המתעניינים לפרוץ לעולם האקדמי ולחיים. רומסים, מנצלים, עושים על גבינו הון. מעל כולם, האשמים, הם ראשי העם. בית המחוקקים האמור לייצג את המצביעים ולא להינות מכספי המיסים שלהם.

אכן, חבל שאת ההצגה שלכם הצעירים כבר לא קונים. מבינים שהאידיאלים והציונות שלכם מושמעת רק בגלל מיקרופון מכוון או נקודה אדמדמה בראשי מצלמות הוידאו.
הציונות לא נעלמת, היא פשוט נרמסת שוב ושוב. לא ע"י אנשי הדובון והעוזי או אפילו התקשורת.
הבחור המשכיל כבר לא חייב להיות הפראייר שלכם. הוא לא תקוע כאן, ב"חוות החיות".
בשנה החולפת פגשתי בסן-פרנסיסקו ובסביבתה לא מעט מאותם צעירים. דתיים, מסורתיים וחילונים, רובם על תקן 'זמני'. הם עשו את החישוב הפשוט, בחנו את ההיצע. שכר הלימוד האירופאי, השכר האמריקאי החודשי. תנאים והטבות, פיתויים. רשת אשר תפסה לא מעט מן היורדים הזמניים עד לגיל שיבה.

ומה על הציונות?
הו... אלו סיפורי סבתא.

מיצווס ביזנס

במקום השקעה בסט מנהלים מודל 2008, אני חושב שהסט בן הארבעים שקלים יעשה את העבודה. הוא יתנענע כראוי והבטריה לבטח תחזיק שבוע אחד.


מודה ומתוודה, אני בדילמה. שוב אותה המטבע. מפרפרת במהירות, שוב שני צדדים.
ערב סוכות, נתניה. אני מוצא את דרכי בין הדוכנים לאורך שדרות בנימין, מול התחנה המרכזית. לולבים ואתרוגים מורמים מן השולחן לבדיקה, הדסים וערבות בשקיות ודליים.

תכננתי להתנגח במסחריות. אותו הידור המזניק פירות צהבהבים למספרים תלת ספרתיים, בדולרים. סוג של תעשייה משתכללת אשר ניזונת מרצון/חובת קיום המצוות. אולי היה זה הוריקן השמיטה במחוזותינו בגללו חשתי בזאת. בכל אופן אני מציין זאת כבעיה אישית שלי, תו לא.

ככל סוכות, אנחנו לא קונים סופר-סטים-מהודרים יקרים אלא בוחרים לחכות לערב החג, לעיתים לפני. שנה בשנה אנו קונים סט ממשפחה מוכרת וטובה. משקיעים בסביבות הארבעים-חמישים שקל לסט. זו לא קמצנות, חלילה, אלא ההיבט הפשוט, נגדיר זאת, על מה יוצא הכסף.
יהיה זה עוול לבקר אנשים המשקיעים את מיטב כספם בקניית סט במלוא הדרו. מדובר במצווה, וכן, הוצאת ממון לעיתים, לאו דווקא במובן ההלכתי, יכולה להפגין דביקות (עד כמה שאני לא שלם עם חשיבה זו). אני, לעומת זאת, מקווה לכשאהיה מולטי-מיליונר, אוציא את אותו הסכום על סט מהודר-רגיל בעוד שאר הכסף, שבעזרתו יתברך לא ישחית את נפשי, במקום השקעתו בסט מנהלים מודל 2008- ילך לצדקה ואני אלך לנע"בים ארוכים ( נע"בים - לנענע לולבים). אני חושב שהסט בן הארבעים שקלים יעשה את העבודה. הוא יתנענע כראוי והבטריה לבטח תחזיק שבוע אחד.

אבל...!
במקום ליצוק מאמר שלם על מקורות תומכים ורמיזות פגאניות- שמחתי בהחלטתי, אותו ערב, לפגוש את הכרית מוקדם מן הרגיל. ייתכן והייתי משרבט מאמר פרובוקטיבי ומתפלמס אבל ממנו ועד לאמת ארוכה הייתה הדרך. שוב יין ויאנג צרופים המה, הייתכן שרב הטוב ואני מביט בנקודה השחורה בלבד? אכן.
הרמז הראשון לספקנותי הגיע בצורת קעקוע. עקב ההבחנה המרופרפת, תקווה בי יש, שבמדובר בקעקוע חינתי כשר ולא קבע.
אם כך, לאחר הקדמה קצרצרה זו, הבה נפנה לשורה השניה ולאחריתה השלישית. משם נמשיך אל הקעקוע והלאה.

כולם – משכילינו ומאותגרינו, מרנינו וצורבינו, סבינו וצאצאינו – יבינו את שפת החוש הפשוטה. יזדעזעו לקול השופר, יתענו בצום, יחושו את העראיות שבסוכה, יאירו כנגד החושך בעזרת החנוכייה, ידפקו בזעם חדוותי לשמיעת "המן", וכו'...

ערב סוכות, נתניה. אני מוצא את דרכי בין הדוכנים לאורך שדרות בנימין, מול התחנה המרכזית. לולבים ואתרוגים מורמים מן השולחן לבדיקה, הדסים וערבות בשקיות ודליים. המחירים לקול-כל-קולותיהם של המוכרים דוהים באוויר אחר הכרזה באוקטבה זו או אחרת. הקונים פעולתם עושים, קונים.
מלוה את אימי, פסענו הלוך ושוב לאורך הדוכנים. פוגשים מכר או שניים, שלום-שלום לחברים העומדים מאחוריי הדוכן. המחירים צנחו לכבוד ערב החג. בעוד מספר שעות גם המהודרים ביותר יחזרו להיות צמח בלי יעשה-קמח.

אחר השיטוט הקצר, לימוד הלכות מזורז בנוגע ללולב, וניתוח המחירון, פעמנו, אימי ואני, לטובת בעליי הדוכן המוּכּר לנו. משפחה טובה אשר זו לא הפעם הראשונה מהם רכשנו סֶטֵיְנוּ.
שם פגשתי בחצי הקעקוע. נים ולא נים, תיר ולא תיר, חציו מגולה וחציו מכוסה. נח על כתפה השמאלית של אחת מנערות ישראל.
אם וביתה, תינוקות שנשבו, ללא הוספות מיותרות על הלבוש ה-יחסית מאופק, שכן צניחת טמפרטורות הורגשה ברחובות נתניה, אותו היום. נשות החיל, על אף הרושם הק-דְמוֹנִי מצידי, עסקו במקח וממכר לטובת סט מהודר לקראת חג הסוכות הבא עלינו בעוד ארבע ומחצה שעות זמניות.
כמובן, ישנו היופי הפשטני בכך שעם ישראל מחלץ רגליו וידיו בתקופת החגים, ובמקום לנפוש בטורקיה, רבים מכתתים סיריהם בהכנת ארוחות חג משפחתיות בראש השנה, צמים ומביאים את צאצאיהם לבית הכנסת לתפילת נעילה, אף רוכשים "ארבעת המינים" הדריים, ירקרקים ומהודרים. אכן יפה, אך לא הוא הצד השני של אותה המטבע.

מסחריות הגיתי, הידור הנמדד בכסף תהיתי.
גברת אשר עקפה את שישים שנותיה, זה מכבר, הגיעה. לבושה בפשטות, כיסוי ראש תואם לחלוקה. ממלמלת מלמולים, מחשבת בקול. "ממהרת, אני לא מכאן, לא מנתניה" אמרה. "בעשרים וחמש שקל ארבעת המינים אמרו שם, אבל לא... צריך סט מהודר". היא לא תערב את יצחק בן-צבי, הנחתי, אך הרגע פסחה על דיל בסך עשרים וחמישה ש"ח. סט מהודר בארבעים, כפי שנענתה מפי המוכר, יספק את הסחורה.

המהמתי לתומי, אבוי... במובן מסוים חטאתי לחג הסוכות והמשוועים אחר הידוריו.
אדם כאדם, חשבתי. חלקינו רוחניים יותר, חלקינו פחות. חלקינו שולטים בפילוסופיית שפונהאואר, חלקינו פחות מרחפים. יודעי ש"ס, ישר והפוך, בלִיווּים הצמוד של ראשונים ואחרונים לעומת למדנים המשתרכים מעט מאחור. לא כולנו חשים בנשמה היתרה החומקת עם צאת השבת. לא כולם מאופסים, יום יום, בתקופת הדין שבין ראש השנה ושמיני עצרת.
גַשְמִיִים ורוחניים כאחד אך לרוב הראשון בין השניים, בשורה זו, הוא המורגש יותר - ולכן גם המרגיש.

בכל חג ישנו מאפיין מוחשי, אחד לפחות, ההופך אותו לייחודי מלבד אופי רוחני זה או אחר אשר בכל חג. לא הכל מסוגלים לשמוע שיעור עיון הנמתח ומתפלפל לאורך שעתיים, לא כולם עוקבים אחר גימטריות וצירוף שמותיו של ה' באותיות ומספרים, רבים יבהו באוויר הריק אל מול רב המחדד בספירות ושפע הצינורות. אבל כולם – משכילינו ומאותגרינו, מרנינו וצורבינו, סבינו וצאצאינו – יבינו את שפת החוש הפשוטה. יזדעזעו לקול השופר, יתענו בצום, יחושו את העראיות שבסוכה, יאירו כנגד החושך בעזרת החנוכייה, ידפקו בזעם חדוותי לשמיעת "המן", וכו'...
לעיתים, כשם שאדם ניכר בכוסו, ניכר הוא גם בכיסו. כאשר חושבים כך על הדברים, לפתע, מבצבץ לו הטוב מבין לדוכנים. לראות את עם ישראל לגווניו בודק שהלולב מספיק ישר, משווה מחירים ומעדיף להוסיף עוד כמה שקלים למען אתרוג ארוז בעל השגחה, ועקב כך מכלה שעה, אף יותר, מזמנו בעיסוק במצווה. בחיי, הרי שהמצווה, במובן זועק, השיגה את מטרתה.

על כל פנים לצד אותה תעשייה הרוחשת ומתבחבשת, עם ישראל מתכונן לעוד חג. עושה וחש, משקיע ומוציא ממשכורתו למען מסורתו.

אזי המערכה מסתיימת בתיקו, אממ... טוב, שתיים-אחד לעם ישראל. אני עדיין לא מבין מהיכן מגיע הצורך לקנות אתרוג במחירים מופקעים, שלא להזכיר דולרים. בהחלט חושש לצאת בקריאת "אין עם הארץ חסיד" בכל המניע להוצאת הסכומים המדוברים. על כל פנים לצד אותה תעשייה הרוחשת ומתבחבשת, עם ישראל מתכונן לעוד חג. עושה וחש, משקיע ומוציא ממשכורתו למען מסורתו.

שבת שלום וחג סוכות שמח.