אבינו שבשמיים

איך אדם מבוגר מתייחס לה'? כיצד סב משווה עצמו לילד המתפלל בספסל לידו כאשר הוא פונה לאבא.
דממה בבית הכנסת, שקיעה בחוץ. מתפללים מתנדנדים לקראת סיום תפילת שמונה-עשרה, רגעים לתפילת הש"ץ. אני סיימתי, נשען על הקיר וצופה במתפללים. זה כבר זמן מה שרציתי להביא מצלמה לבית הכנסת, לשלוח לחבר'ה בסן-פראן תמונה מבית כנסת גדוש בתפילין וטליתות הנעים הלוך וחזור עם בעליהם. הפעם היית זו תפילת מנחה.
הראש התרוצץ במחשבות בעוד העיניים מפלסות דרכם בינות למתפללים. מביט, חושב ולבסוף מבחין. הם עמדו זה לצד זה בבית הכנסת, התנודדו, עצמו עניים, מלמלו והביטו בסידורים בגבות מכווצות.
אבות ובנים.

שנתיים אחורה. בית המדרש בישיבת ההסדר בנהריה, תפילת ערבית. אותה הדממה. סיימתי עמידה מוקדם, מסתובב במקום, עובר על פני החברים המרוכזים.
הוא עמד מעט מאחור, מול אחד העמודים. לבוש ככולם אך בכל זאת שונה. חולצה משובצת טחובה במכנסיים מחויטים, ציצית אשר נפלה למותניו, נעה קלות אחר הגוף. ידיו שלובות על חזהו, עיניו עצומות תחת משקפיו, מעט שיבה זרוקה בשיערו.
"פדיחות, איך הוא מרשה לעצמו?" תהייה בוסרית צִחקקה בראשי.
חריג בנוף הישיבתי הצעיר, התפלל אדם מבוגר בדביקות.

אז, במהלך תפילת ערבית בישיבה צחקתי, המחזה היה מוזר לטעמי. הייתי רגיל למבוגרים מבית הכנסת שלי, אלו אשר הכירו את התפילה, ההלכות, חזנות. התפילה בבית הכנסת שלי לא דמתה לתפילה בבית המדרש. תפילה בישיבה, במהלך יום הנקצב ע"י לימוד תורה, מוקפים בעשרות מדפי ספרים צפופים. פה ושם, בבית ובישיבה. 
הדמויות היו שונות. באלעבאתים לרוב באחד, ובמשנהו בחורים צעירים בגילאי 18 עד שנות אמצע ה-20.
לא מעט מתושבי העיר הגיעו, בהזדמנויות שונות, לתפילת ערבית ובכל זאת, הוא חרג מהנוף היומיומי, בולט לאו דווקא בשל גילו אלא בגלל הצורה בה התפלל. כמונו.

תפילה עוברת התפתחות משל עצמה בכל אחד מאתנו. המושג המרכזי "כוונה בתפילה" מתחיל להתעצב בגילאי החטיבה ומעלה. עד אז, כילדים, פשוט חיקינו את המבוגרים. במבט לאחור התהליך איננו מורגש אך בפועל, התפילה משתנה בכל עת - היא מבוקרת, נלמדת, מתקצרת ומתארכת. יום-יום, לפחות שלוש פעמים, הקשר מתחזק ומתרחב בינינו לבינו.

עברו שנתיים עד שאותו שוני, זה אשר הוביל בראשונה לגיחוך, נבחן מחדש. מוביל להתמקדות בהשוואה בין המבוגר המתפלל לבין הנער המתפלל.
מאז ומעולם התפילה שלי הושפעה ע"י החברַה לצידה התפללתי ברוב השבוע. תיכון תחילה ולאחר מכן, גם בצבא, ההסדרניקים.
בארבעת החודשים האחרונים הסביבה הפכה למגוונת יותר, בית הכנסת ישראל הצעיר, נתניה. יום ועוד יום, שוב ושוב באותה הסביבה, מתחבר למקום.
מה שהוביל להשוואה.

בזמן הלימוד שבין מנחה לערבית הזדרזתי לרשום לפני את השאלה. "ברגע שתעלו את הדברים על הכתב אתם תבינו את הסוגיה יותר טוב" הדריך אותנו ראש הישיבה בשיעורי העיון. אני מנסה ליישם זאת בחיים.
הישר מהפנקס רק בשביל האותנטיות, כך נכתב:
"...מסתכל על התפילה של הזקנים, מעניין אותי לדעת את היחס שלהם לתפילה. ...האם הם משווים את עצמם, פנסיונרים עטורי שנים, לילדים מול ה' בתפילה?! איך אדם מבוגר מתייחס לה'? ...".
מוזר, חשתי קושי לראות אדם מבוגר מתפלל בכוונה. עד עתה המורה, הר"מ ורבני הישיבה היוו לי דוגמא, מילאו את תפקידם ב-"הצגת הדרך הראויה להתפלל", אגדיר. לפתע הבחנתי שהם למעשה גם התפללו.

"וואו! הם מתפללים"
"מה ז'תומרת? ברור שהם מתפללים"
לא, לא, אתה לא מבין, הם מתפללים!"
"נו... כן?"
"הם מתפללים אליו"
"מה?"
"הם מתפללים אל אבא. אבא מתפלל אל אבא"

אני בסך הכל בן עשרים ושלוש,  עדיין 'ילד של...', וכשאני מדבר בתפילה אני פונה אליו. ואילו המתפלל לצידי, הסבא, הוא גם פונה אליו. 'אבא של...' מתפלל אל אבא. 
כיצד אדם מבוגר מתייחס לה'? איך סב משווה עצמו לילד המתפלל בספסל לידו כאשר הוא פונה לאבא?

הקדיש לאחר הלימוד קטע את מחשבתי, סגרתי את הפנקס ונעמדתי. תפילת ערבית.

Babysitter.Ed

אמנם לא כחולים אבל מול דרדסים שכאלו ישנם מצבים בהם אפשר לחוש הזדהות מוחלטת עם גרגמל.
ובכן, אני לא חושב שאגזים במידה ואטען שיש לי מעט רקע בהוראה. טיפי טיפין פעולות בבני עקיבא, פעילויות מטעם הישיבה התיכונית, בישיבת ההסדר, ועשרה חודשי שליחות כמורה במשרה מלאה, בבית ספר בסן פרנסיסקו הקרירה.
העברת שיעורים, הכנתם מבעוד מועד, אלתורים, מבחנים ובחנים, חלוקת ציונים, חוצפה של תלמידים, הורים מתלוננים וכדומה. לא אכלתי את העוגה כולה אבל טעמתי יותר מביס אחד.

ויקיפדיה העברית פספסה את המינוח בייביסיטר כך שנאלצתי להיעזר בויקיפדיאתינו האמריקנית.
המינוח החל את דרכו כשם עצם בשנת 1937 (baby sit) והתחדש בשנים 1937 ו-66' לשם המוכר. הגדרת המקצוע בתמציתיות - שמירת הילד מטעם ההורים. המקצוע, הנחשב למוזר, סטריאוטיפית מיוחס לבנות. מתקיים על בסיס יומי ולא קבוע, שלא כמו האומנת. מיועד למעט תוספת מזומנים.
לא מזכיר מורים בחברה הישראלית? אוקיי, תנו לי דקותיים.


ניתנה בידי האפשרות לשמש כמורה מחליף בבית ספר בעיר. כסטודנט, ללא פריבילגיה לברור הצעות עבודה, קפצתי על האפשרות להרוויח מספר שעות ביומיים החופשיים במערכת. כסף שיעזור לכסות את ההוצאות על חומרים, אוכל ונסיעות.
מבעוד מועד הוּכַנתִי מראש והוּבְאו לידי מספר כללי יסוד לכיתה הממלכתית-דתית בעיר הקודש נתניה. אחד הטיפים היה - לא לגעת בתלמיד ויהי מה, מכיוון שהתלמיד עשוי להעליל שהרבצת לו.
באחד הימים נכנסתי לכיתה ג', שם התגלו מספר דרדקים חביבים למראה (עם דגש ענקי על מראה). כל שהיה עליי לעשות הוא להנחותם בהשלמת משימה אשר הושארה להם ע"י מחנכתם, מורתם. אמנם לא כחולים אבל מול דרדסים שכאלו ישנם מצבים בהם אפשר לחוש הזדהות מוחלטת עם גרגמל. לאחר מאבקי משמעת קצרצרים רוב הילדים שקעו בעבודה. בנוסף, הצלחתי להרגיע במשימת שקר כלשהי את הנצים שבחבורה.
לא עבר זמן רב ואחד הצוציקים, בלונדיני עם עניים מלאכיות אשר הסווה תחת עורו הבוהק שד אימתני, התחיל שוב להתפרע. שלפתי דף רנדומאלי לחלוטין ובקול סמכותי רשמתי את שמו, מודיע חגיגית שאם ימשיך כך שמו יעבור למחנכת. הוא הביט בי לרגע בפה פעור ואז אמר "אם לא תמחק את השם שלי אני אגיד שנתת לי בוקס", ממש התפתחות אבולוציונית של גנגסטר לעתיד.
עמדת המורה אינה חדשה לי אבל הינוקא הלז הצליח להפתיע אותי.

חסים על הפוצי-גנגסטר-מוצי שלהם, מוכנים לאיים ולהטריד מורים ע"י תלונות חוזרות ונשנות מול מפקחים ומשרד החינוך. הם יראו למורה מהיכן נושם הדג.

מהו מורה? מי הוא?
פעם מורה היה דמות שיראים ממנה. מהמבוגרים במשפחה שמעתי על מורים ברוסיה שהיו מענישים במכות סרגלים על אצבעות קמוצות. עיון בסיפורי ביאליק יכיר לנו את הפרופיל המרתיע של המלַּמד, אדם בעל סמכות ואמירה רבת השפעה שגם הורים היו מכבדים. איכשהו, בהמשך הדרך, הורים הפכו למגוננים מידי ושכחו שמדובר בחינוך ילדיהם.
ילדים, ואני מחשיב עצמי לחובב ילדים, מסוגלים לעיתים להתגלות כעם רע ואכזרי. ממררים את חייהם של ילדים אחרים, דוגמאות אין ספור של הדיקטטור-הכיתתי, חרמות ומה לא.
למה לצפות מילד המבין "שיש לו גב" מאימא ואבא?
בטח שהוא ינצל את זה.

ב"היברו אקדמי", סן פרנסיסקו, נחשפתי לחינוך מזן אחר. בית ספר פרטי-אמריקאי בעל ספר תקנון שופע כללים והוראות.
והיה וּמישהו התחצף למורה, וכבכל מקום היו מקרים שכאלו, התלמיד הוטס על כנפי נשרים לביתו, מושעה. מספיק שהמורה היה מגיע לרב, מנהל בית הספר, ושוטח לפניו את תלונתו או אז התלמיד היה מוזמן יחד עם קלמרו, דפדפותיו ותיקו המעוצב, ובו במקום הושעה ללא זמן מוגבל עד אשר יבוא עם הוריו או יכתוב מכתב התנצלות כראוי לכפרת עוונו. הורים, לא פעם, בכו לצד ילדיהם הבעייתיים, כאלו שהרב שקל לסלק מבית הספר בשל התנהגותם.
"מסגרת נוקשה" תאמרו? אולי, אך ההורים ידעו היטב שילדיהם, מגדול ועד טינאייג'ר, צריכים זאת.
מילה של מורה. התלמידים הבינו את המסר היטב, ובזמן שבבתי הספר הציבוריים בסן-פראן מורה אויים ברצח, בהיברו אקדמי כיבדו מורים.
התוצאה לא אחרה לבוא. בני נוער שיודעים ליהנות מהחיים ולעשות שטויות, בהחלט לא רובוטים, ומנגד מלח ארה"ב, חבר'ה מחונכים ולמדנים.

בארץ ישראל, לעומת זאת, שרשרת הפיקוד התהפכה. בראש הפירמידה עומדים ההורים, דורסניים בדרישותיהם. חסים על הפוצי-גנגסטר-מוצי שלהם, מוכנים לאיים ולהטריד מורים ע"י תלונות חוזרות ונשנות מול מפקחים ומשרד החינוך. הם יראו למורה מהיכן נושם הדג.
יודעים מה? לפעמים הם צודקים. ישנם כאלו שלא מתאימים להיות מורים אבל הטרנד החדש עבר את ה-100 בשטח עירוני. נכון להיום המורה שלול זכויות. הוא יכול לצרוח ולהוציא את גרונו ניחר בתקווה שזה יזיז לתלמיד וגם אז ההורה עלול להתלונן על כמה דציבלים מיותרים.
האבסורד הוא כל כך גדול כאשר רואים תלמיד ששם פס על המורה, מול העניים, בטענה שאמא/אבא שלו התירו לו את פעולותיו האנארכיות.
כמובן שלא כל ההורים פועלים כך וחלק גדול אף יכבד קשיחות מצד המורה, אבל די בהורה אחד שיטריד ויקרקר אחר מפקח, כזה שיתרוצץ למלא את שביעות רצון ההורה רק בשביל לקבל את תמיכתו.

התקוות היחידות להשפיע נמצאות במערכות הסגורות. בתי ספר פרטיים, כאלו היכולים לדרוש מהורים וצאצאיהם לעמוד ברף שנקבע מראש אחרת, באפַיים וחֵימה, הקשר המשולש במהרה ינתק.

מה המורה יעשה? הוא הרי צריך את הכסף. הוא מגיע, מנסה להשליט סדר בעזרת סמכות מדוללת, מלמד ובה בעת צריך לשמור על ערנות בכל רגע. להיזהר כאשר ילדים הולכים מכות שמא יחטוף סנוקרת או חמור מכך – ההורה עלול לסבור שהמורה הפריד בכוח מופרז ובכך פגע בנפשו העדינה של זרע הפורענות.
ביסודי סיימתי את לימודי בשתיים עשרה, אחת מקסימום, ואילו כעת הורים רוצים יום חינוך ארוך-פלוס, שהמורים יעשו את שיעורי הבית עם הילדים, במקומם. אני לתומי עדיין מחזיק בדעה הארכאית שילדים צריך גם לגדל ולא רק להאכיל ולהושיב מול המסך.
"נו... לא נורא, בסך הכל כמה שעות בשבוע", ימלמל לעצמו, "חינוך זה דבר חשוב".
אני חייב להודות, עשיתי עוול, לבייבי-סיטר יש תנאים טובים הרבה יותר.

זה הראש שרקוב. כולם רוצים להיות חברמנים ומגניבים, הכל בשביל אהדת הציבור. אתה לא באמת רוצה שהציבור יכעס עליך, חלילה-מלח-מים-טפו-טפו-טפו, המשרה עלולה להישלל ממך.
הפתרון די פשוט, משרד החינוך וראשי ארגוני/הסתדרותי המורים מדברים יפה-יפה על חשיבות החינוך, הערך והאידיאל שבדבר כאשר בפועל לא מעניקים תמיכה למורה.

"אידיאלים", מילה כה מקסימה. ממש מזכירה לי קיבוצניקים, מתיישבים וחיילים שזופים. חבל שבימינו המושג הופך למעיין הדוּרַסֵל של הפראיירים.
חברי לספסל המכללה אמר שיש לו B.Ed וכן שימש כמורה, אבל לאחר שנה פרש למען חינוך בלתי פורמאלי. הלא תשאלו - "מדוע?". מכיוון שהוא לא מאמין בחינוך הפורמאלי. אגב, הוא לא היחיד, כתבה שקראתי לפני מספר חודשים סיקרה מספר משפחות שהחליטו לחנך את ילדיהם בבית. לא היה מדובר בהורים מדרום ת"א או עיירות פיתוח אלא בהורים בעליי תארים מרובעים ומשולשים.

אני לא מעוניין לצאת בקריאות נמהרות ובכל זאת- אין טעם לאכול את האידיאלים ממרכולתם של המברברים נעימות. זלזול מצד הורים, חוסר תמיכה מצד גורמים ממעל כגון מפקחים ומנהלים שבעצמם נותנים דין וחשבון להורים זועמים, משכורת נמוכה, עבודה קשה שנמשכת גם בבית, ומעמד נמוך. יוצא שהאידיאלים, בכל הקשור להוראה, נשארים בגדר התיאורטיים, כמעט ולא ישִֹימים.

התקוות היחידות להשפיע נמצאות במערכות הסגורות. בתי ספר פרטיים, כאלו היכולים לדרוש מהורים וצאצאי
אף בשביתה הנידון הוא הכסף, בדיחה גרועה אשר למעשה עוסקת בדרישות לפיצויים. כמה מגיע למורים בשביל לשתוק ולהמשיך לסבול.
הם לעמוד ברף שנקבע מראש אחרת, באפַיים וחֵימה, הקשר המשולש במהרה ינתק.

היחס למורה לא עומד בסדר היום הציבורי. אף בשביתה הנידון הוא הכסף, בדיחה גרועה אשר למעשה עוסקת בדרישות לפיצויים. כמה מגיע למורים בשביל לשתוק ולהמשיך לסבול.
אין צורך לדבוק באידיאלים כעיוורים אם אין להם אפשרות לבוא לכלל ביצוע. אם זה אומר- לא ללכת ללמוד הוראה אז שב ואל תעשה עדיף.
הנך איתן בדעתך? שכוייח. לא אזלזל, חס ושלום, אלא אחזיק אצבעות לכך שתגיע למסגרת פרטית, כזו שתאפשר לך לממש את היכולות שלך.

ובנימה אופטימית זו, שבוע טוב.

שחור, לבן והרבה אפור.

מהחלוקים והנזמים במדבר עשינו דרך ארוכה ליד ודרך עשרות תרבויות. אם כך בלבוש, אזי תכפילו זאת במאות מונים כאשר מדובר בדעות.
כולם משתנים.
אחים, חברים. מתעצבים, נבנים, מתפצלים, נשברים, נפתחים, נסגרים - משתנים. נחשפים לדברים אשר משנים אותם. ראקציות כימיות היוצרות תערובות חדשות, אפילו לא תרכובות.
כל העולם משתנה. זו לא התקדמות או חזרה אחורה. אין חידושים אמיתיים, כל חידוש הוא משחק בדברים קיימים. וריאציות שונות לסיפוק צרכים בסיסיים כמו מזון, הנאה, תאווה ורגשות.
"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו." (קהלת א',ט'-י')
מתנדנדים בין טְרנדים מהעבר בגרסאות ההווה. רפואה, אופנה ומה לא..., לעולם לא נדע מה יביא המחר ולפעמים עדיף כך.

הורים, מתבגרים ומה שביניהם.
טוב, רע ומה שביניהם.
חומוס, טחינה ומה שביניהם.
...ומה שביניהם.
...ומה שביניהם.
412,000 כותרות "...ומה שביניהם" בגוגל, בעברית בלבד. פְרָזָה נדושה ומשומשת כל כך שזה משגע אותי. כאילו משהו בביטוי קורץ, תִיחכּום נסתר.

...ומה שביניהם.
מה ההבדל בין שניים אשר התחילו מאותה הנקודה וכעת שונים?
מה ההבדל בין הורה למתבגר?
בין שני נערים בני אותו הגיל אשר רק אחד מהם נחשב בעיניי אחרים לאחראי?
בין שני חומרים דומים בעבר, ובהווה אחד מהם שונה בתכלית?


"גוי", ...הרגשתם?
לפני השליחות, כאשר שמעתי את המילה 'גוי' עלו בי אסוציאציות אשר נסבו על פי רוב באויבים. דמות מרוחקת ושונה, לא פעם אפילו נמוכה. "...שלא עשיני גוי", תפילת נחוניה בן הקנה ("...אני רץ והם רצים..."), "עלינו לשבח" במלואו, ועוד עשרות סיפורים ופתגמים, סוגיות ומשניות של "משום איבה", הלכות. מאבקים בהם היהודי מתמודד מול הגוי. לא פלא שה-"הוא" נדמה כמשוקץ.
מהפך. מארץ היהודים עם מיעוט-מתרבה של גויים, המתגוונים בסקאלה שבין "לא סימפטיים" ועובדים זרים, 16 שעות טיסה שלחו אותי לקצה השני, לעמדת מיעוט.

במשך אותם חודשים חייתי בחברת גויים. עבדתי בבית ספר עם מורים וצוות הנהלה שרובם גויים. קופאים בסופר. הירקן המקסיקני. אנשים ברחוב, בתחנות האוטובוס, ברכבת...
גויים? כן, בני אדם רגילים לגמרי החיים את חייהם, פשוט לא יהודים. באם נבחר להגדירם רוחנית, אסתפק ב-'בעלי תפקיד אחר במאזן האקולוגי-רוחני'.
מה קרה? מהיכן צץ השינוי התפיסתי?

רבנים מאז ועד היום עסקו במדע ודתות שכנות. מכירים, במידה זו או אחרת, ספרי תיאולוגיה זרים. הרמב"ם, כדוגמא מוכרת, היה 'הרב-הדוקטור-הפילוסוף'.

חשיפה למאורעות ומידע, לניסיון, גורמים לנו לחשוב. לבחון בעזרת כלים חדשים רעיונות מוכרים, אנשים, היסטוריה ואף את העתיד. ילד שהתמודד עם טראומה לא יתפתח נפשית בדומה לאחרים בני גילו, הוא ייבחן את עולמו מהזווית הנוספת שנכפתה עליו, שלא ברצונו. X אשר יפגוש ב-Y מסוגל להפוך למשהו אחר לגמרי.
פעולה כל כך פשוטה ומובנת, נו... להיחשף, ללמוד, להכיר, מה הביג דיל?

חשיפה בזמנה ובעיתה. רופא אשר יראה תמונת פצועים לא יגיב בהתרגשות כמו אדם מן השורה, וכך גם כשמדובר בדעות. ישנם סוגיות גמרא שלא יוצגו לתיכוניסטים, קושיות שלא יאמרו למלוּמדי שיעור א', ופרד"ס ששיעורים גבוהים ימתינו להם עד אשר תטפח בטנם שו"ת ופוסקים.
מנגד, לא פעם, מנסים להגביל את החשיפה. רבנים ואנשיי חינוך מאז ימי המתנגדים והחסידים פעלו אלו נגד אלו, חסידיות כנגד חסידיות, מתנגדים כנגד מתנגדים. כאשר תנועת ההשכלה לדורותיה נכנסה למעגל, על שולחן הצנזור רבה ה'מהומה וּמְבוּסָה וּמבוּכה'.
'דילמת החממה', למגזריה, קושייה חינוכית העוסקת כל כולה בחשיפה.

ניתן להתעלם מה'חשיפה' מרצון, מבחירה אישית, אך אי אפשר להלחם בה ולמנוע אותה מאחרים. עולם היהדות משתנה בהתמדה, דוגמא טובה לכך היא צווי האופנה.
במגזר החרדי כובשות בשנים האחרונות החליפות המודרניות את הלבוש החסידי, החליפה הארוכה והגרביים הלבנות המתוחות. גרף של שנים, עליות ומורדות, אבל מתקדם. הנוף היהודי על אף השמרנות מתעצב לנוכח הסובב. מהחלוקים והנזמים במדבר עשינו דרך ארוכה ליד ודרך עשרות תרבויות.
אם כך בלבוש, אזי תכפילו זאת במאות מונים כאשר מדובר בדעות.

על בשרי ורכיכת מוחי יודע אני, כל אימת שניסו למנוע ממני מידע, מראה או דמות, באשר היא, הסקרנות שבי הואצה, תרה-אצה-רצה אחר הזדמנות להכיר במוּסתר, לטוב ולרע. משברים, תסכול ושאלות הוטחו בי כאשר עקרון אחד ליווה אותי, לא לצבור שאלות. פניות בעילום שם באינטרנט, הטרדות רבני הישיבה בשאלות שונות ומשונות, שעות אין ספור בקריאה, בחיפוש תשובות.
השתדלתי, ועדיין משתדל, להכיר רעיונות משלל מקורות. תורה בישראל וחכמה בגויים. קריאה עצמית בספרי מבוא לפילוסופיה לצד חברוּתוֹת בגמרא. תרבויות ומנהגים זרים לצד ספרי הלכה. ללמוד ולדעת, לא רק יהדות אלא מקצועות כלליים גם כן.
התורה אינה מסגרת קרה התוחמת אותנו בסבך של כללים כי אם מפעל אדיר העוסק בחיים. פרטים קטנים, מדעים ופילוסופיות קִיוּמיוֹת. רבנים מאז ועד היום עסקו במדע ודתות שכנות. מכירים, במידה זו או אחרת, ספרי תיאולוגיה זרים. הרמב"ם, כדוגמא מוכרת, היה 'הרב-הדוקטור-הפילוסוף'.
זהו חלק מתהליך של בניין רוחני אשר כל אחד ואחד מאתנו עובר, ללא יוצאי דופן.
אנשיי חינוך משתדלים, מתוקף תפקידם, לנווט את הצעירים, להעביר את הנער שלב-שלב. היחשפות לדעות שונות, לשאלות, ומתן תשובות הנתמכות על ידי קודמותיהן.

יש מקום וצורך לקווים מנחים אבל לא לסיסמאות כדרך חיים.

שחור, לבן ואפור.
"אין שחור ולבן" כך פתח הרב שלנו, בשיעור א', באחת משיחותיו הראשונות עמנו. מלמד אותי שיש אפור, והרבה ממנו.
אדם שאוטם את עצמו לסביבה אחת, לרעיונות מסוג אחד, לחשיבה סגורה, לא יוכל לראות את התמונה במלואה.
אי אפשר לצאת בקריאות בעד או כנגד רעיון זר ללא היכרות עִמו.
אי אפשר לשנוא או לאהוב מבלי להכיר את הצד השני, לדעת את ההבדל ואת אשר הוא מחִיל.
כאשר השחור פוגש בלבן נוצר האפור, כאשר ה-'כן' פוגש ב-"לא" נוצר ה-"אולי", הספק. תחומים שאינם מוגדרים בקלות.
אם עד עתה חשבנו בדביקות בצורה מסוימת, בטוחים במאת האחוזים שזו הדרך, לפתע הבנתנו מתערערת אל מול דעה שונה, הפוכה או חופפת. נופלים אל התחום האפור שנוצר.
מתבגרים, מבינים שהחיים הם לא "אוֹ-אוֹ" אלא "וְ-". לא שחור ולבן מוחלטים כי אם ספקטרום עשיר בגווני אפור.
זהו ההבדל בין דעה קיצונית ומתונה. לאחר התוודעות למעורבים, מודע לדילמות, הטוב והרע מתמסמסים. מושגים ברורים כמו אשמה, כשלון ורוע יכולים להעלם. אמירות חדות מסתכמות לרוב ב"אמרתי לך" יומרני לגבי מאורעות עבר, וחסרות טעם מול דילמות עתידיות.
יש מקום וצורך לקווים מנחים אבל לא לסיסמאות כדרך חיים.

כך אני רואה, גם כן, את יום רבין.
מאז כיתה ו' בבוקר, שעות ספורות לאחר הרצח, חוויתי את היום הזה. בחטיבה ובתיכון בישיבת בני עקיבא, בנתניה, הדלקנו נרות וקיימנו שיעורים על דמותו של רבין.
בשנה האחרונה, כשליחים, התבקשנו להעביר פעילות ליום רבין וכך עשינו. לאו דווקא, אבל במידה מסויימת גם כן, בגלל דעותיו ופועליו. מציינים את המאורע.
אמת, אפשר להתנגד. אין שום צורך להישמע לקונצנזוס הכמעט מִיתִי שנוסך השמאל סביב דמותו של רבין. אין צורך להשתתק ולהימתח דום לשמיעת המושג המתחדש מידי יום - "דרך רבין", אבל רצח, ובמיוחד בין יהודים, הוא דבר שאין אפשרות להתעלם ממנו ואף הוקדש לו יום בשנה, צום גדליה.

רצח, ובמיוחד בין יהודים, הוא דבר שאין אפשרות להתעלם ממנו ואף הוקדש לו יום בשנה, צום גדליה.

דרך הגמרא, הדיון היהודי, היא צעידה בין ספיקות וגישורם. סוגיות התרות אחר תשובה המאזנת בין מגוון דעות בעזרת הגיון. לעיתים ע"י דפיקה בשולחן או בת קול ממעל אבל לעולם לא בעזרת חרב או אקדח. לעומת זאת, סיפורים בעבר היהודי שגיבוריהם כן בחרו בחרב מתוך דעה אישית זכו לביקורת.
בסיפור פנחס, בסוף פרשת בלק, מעניין לראות את ההצמדה, ברש"י ובמדרשים, בין קנאות ה' והלכה.
דעת תורה לעולם אינה אקט קיצוני. היא מוכרחת לבוא מדיון עמוק, ע"י הכרה של כל הצדדים הפועלים וחשיבה על התוצאה אשר תשפיע לעתיד.
זהו יום רבין. אין טעם בהשמצה, מדובר בהנצחה וזיכרון של מעשה שלא יעשה. אות אזהרה להתפוררות פנימית.

שיעור בדיקטַטוּריזם

היא הפסיקה לדפוק, האור התחלף לירוק. לא מאמינה, ובטח קיללה שושלת שלמה, צפתה באוטובוס, על נהגו ונוסעיו, מתגלגל הלאה.
נתניה, אור ל-ד' בשבת.
חולף על פני הקניון הסגור, דקותיים לשבע. מאבטח בכובע היפהופי כחלחל אשר הותאם מראש לחולצתו שיחרר קבוצת מחסומים מכבליהם בכניסה הצפונית. אני המשכתי לכיוון בניין הביטוח הלאומי. שם, לצד שומרים בחליפות ומשקפי שמש, מתאספים מרעיי להסעה בעוד קוריהם בעיניהם.
ההסעה מגיעה ואנו עולים לקצב בדיקת כרטיסי הנסיעה ע"י הנהג, ימים ושעות. מחכים בתור בשקט, האנדרנלין בבלוטות עדיין מתכסה בפוך.
תכננתי להירדם עם ספר ביד, מעט אסימוב לפני המשך השינה על מושב האוטובוס. התיישבתי מימין עם כיוון הנסיעה, מתרווח בשורה השניה.

שמונה-אפס-אפס, לפתוח מחברות. השיעור מתחיל בכפר-סבא.
מבט חטוף בחלון מימין. בחורה קיפצצה בהפתעה ליד עמוד תחנת האוטובוס, קוראת ללא קול מבעד לחלון. הנהג לא עצר. 'טעות?' תהיתי, 'פיספס תחנה אולי?'. כולם שתקו. חלק ישנו, מעטים קראו אך מן הסתם לא הייתי היחיד אשר הבחין. לומר או לא? לעזור למישהו שבכלל לא מכירים או לשתוק ולהפוך עמוד?
"נהג", קראתי, מצביע לעבר החלון, בחורה נוספת, מספר מושבים מאחורה, קראה גם היא. הוא הביט מעלה למראה, קולט. "מה?" שאלני בנימה תוקפנית "אתה רוצה לרדת?". התבלבלתי לרגע, מנסה להבין מה לא ברור בסיפור, מפספס את ה"תחזור-לקרוא-ואל-תצייץ".
"לא...", עניתי, מתייחס לאיום כשאלה,"פספסת תחנה". הוא הביט שוב למעלה וטען ברוגז שאין לו תחנות בכפר סבא. אמממ... טוב, שתקתי. היא נעלמה מאחור.
שוב מקרה דומה בתחנה בהמשך, בחורה אחרת מסמנת לנהג החולף לעצור ללא תועלת, אין לו תחנות בכפר סבא. לא היה זה מפאת חוסר מקום, חלילה. בשורה מלפני, הראשונה, ישבה סטודנטית וְתיקה. את זה לבטח ראה הנהג.

רמזור אדום, עומדים. מבין המכוניות, מעט מתנשפת, מופיע בחורה. דופקת על הדלת, מסמנת לנהג "לאריאל".

"עשינו עסק", וילונות ודחלילים.
אברי קופץ לצד הנהג, רוכן מעט ודוחק "שלושה וילונות, מה תבחר?".
הנהג את מצחו מנגב, דוחף משקפיו במעלה האף. שלושה וילונות מתנפנפים בטמפרטורת החדר, סגלגלים ומסתירים.
"שלוש?/!" מביט באברי, חצי שואל.
סטפה מרשרשת נשלפת. "עשר אלף", אברי שואג, "כדי שתבחר בוילון מספר אחד".
"עשר אלף?".
"עשרת אלפים טבין ותקילין" ממתיק.
צמרמורת בגבו, בירכיו פקות. "שלוש אממ... אחד" מה יעשה?
"אוקיי..." הוא בחר.

באדישות, בחן את המטרד לרגע והגיב בצורה אשר לא השתמעה אף לפַּן וחצי. הוא הפנה את ראשו ממנה, סנטרו חולף מעל לחצן הדלת האדמדם, חוזר לבהייתו הסתמית ברמזור.
שתקתי, כולם שתקו, שתקנו. מה אכפת לנו? אנחנו מסודרים, נגיע לשיעור בזמן.
היא הפסיקה לדפוק, האור התחלף לירוק. לא מאמינה, ובטח קיללה שושלת שלמה, צפתה באוטובוס, על נהגו ונוסעיו, מתגלגל הלאה.

חברת ההסעות הרשתה לעצמה להתעלם מפרט חשוב למדי. מדי בוקר מוסעים על ידם כ-60 לקוחות פוטנציאליים אשר ייתכן ויוצרכו בעתיד להיעזר בשירותי הסעות.

דקות ספורות לאחר מכן מונית נצמדה לאוטובוס משמאל. "למה אתה לא יכול לפתוח את הדלת?" צעקה מהמונית, בחיי היא לא פראיירית. אין לו תחנות בכפר סבא, השיב כמקודם. היא טענה שלא היה אוטובוס והוא שאל רטורית אם היא היחידה בכפר סבא? רומז עבותות לכך שאיחרה שכן הממתינים הכפר-סבאים הינם קבוצה נכבדת כשלעצמם. הסביר שהאוטובוס שלה מגיע ב- 7:40 ולחץ על דוושת הגז, מתרחק מהמונית.

הצמדתי את העניים לשורות אך לא קראתי, לא יכולתי להתרכז, כעסתי. תחילה כעסתי על הצורה בה ענה לי, ככה מאיים עליי?! מה זו התוקפנות הזו? אני פניתי אליו בצורה מכובדת עם "סליחה נהג..." כנדרש.
הדרך בה ענה לבחורה, ההתעלמות והתוכחה הצדקנית לאחר מכן. על אף גילו המתקדם הוא פשוט חוצפן.
הבא בתור היה אני. התקרנפתי! שתקתי במקום לדרוש ממנו שיפתח את הדלת ושיתן לה לעלות, עד כמה שזה היה עוזר אם בכלל.
אין פה שום אקט חינוכי, רוע לב פשיטא. גם אם ישנו סִינְגוּרוֹן פצפון, חשש מה, הטוען שמעתה הסטודנט הכפר-סבאי עלול לקפוץ על המציאה - לישון 20 דקות נוספות ולהמתין לאוטובוס הישיר. אזי הוא נדרס תחת גלגלי האַבְטוֹבּוּס כאשר הנהג המשיך הלאה ברמזור יחד עם מבטו המזלזל ממרומי משכנו, כסא הנהג.

מושל בכיפה, מאחוריו עדר שלם ישנוני ומיעוט נפגע. סימולציה קטנה למציאות יומיומית. מבחן בו נטלתי חלק וכרבים אחרים, אכן... נחמת הטיפשים, נכשלתי.

מוקף בבעלי 'דרך-לא דרך' ארץ ונסיונות רמאות מצד סטודנטים חסרי כרטיס. דרוך לקראת ביקורות והערות מזלזלות, הנהג הפך לחשדן וממורמר. לא יעשו ממנו צחוק, הוא יראה לנו מה זה.
הדרך בה זינק עליי כאשר, בסך הכל, הסבתי את תשומת ליבו. כיצד, למען הרגעת מצפונו, ניצל את חוסר לקיחת האחריות על ידי טיעון "ההוראות ממעל" (- גוף, מינהלי, שמיימי ונסתר) ובחר שלא לאמץ את שריר אצבעו בלחיצה על הכפתור.
כפתור נטול משמעות לגביו, אך בעל הבדל של נוחות, זמן ומספר עשרות שקלים לגבי אותן בחורות.

"כל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ" טוען המשפט בחיספוס.
חברת ההסעות הרשתה לעצמה להתעלם מפרט חשוב למדי. מדי בוקר מוסעים על ידם כ-60 לקוחות פוטנציאליים אשר ייתכן ויוצרכו בעתיד להיעזר בשירותי הסעות. הכפילו בְּקרים בשנים וניווכח שמספר לא מבוטל של לקוחות עתידיים עברו תחת שרביט החברה, נותני השירות.
אצטט קצרות לעניינינו: "אחד המחקרים הוכיח, כי לקוחות לא מרוצים עלולים להשמיץ את המוצר באוזניי עשרה או יותר מכרים, יש לזכור חדשות רעות מתפשטות במהירות". (ניהול השיווק/ קוטלר ו-הורניק עמ' 40 הוצאת האונ' הפתוחה. אכן...רוב תודות למרצנו בקורס "פרסום ויחסי ציבור")


שתי הערות:
1.  לא מזמן יצא לי להיתקל שוב בשיר Imagine של ג'ון לנון. הפגישה הראשונה שלנו התקיימה לפני חמש שנים, בשיעור א'. מאמר נח בצורת ספרון דקיק בין ספריו של חברי לשורה. מתוך שיעמום וסקרנות בייני"שית-אובססיבית לגבי ספרים נטלתי את הספרון. בכותרת פשוטה צוּיין "דמיין: על ג'ון לנון ואהבה". במשך שלושה ימים קראתי באיטיות את המאמר, שורה אחר שורה. להנאתכם, שווה להדפיס ולקרוא.
http://www.tchelet.org.il/magazine/magazine.asp?id=169

2.  שניים שוחחו, מתייחסים לאירוניה אשר הפגישה את ברית צאצא יגאל עמיר ויום רבין. משערים ש'להכעיס' ("ה" מוטעמת) יקראו לנימול יצחק. "רק בגלל שזה קשור לפרשת השבוע" תיבלו בקורטוב ציניות.

חשדות היושבים בכיתה

סוף סוף קצת שקט.
אמנם די מאוחר, דקות אחרונות לפני ששת שעות שינה מתקתקות, לקראת יום לימודים חדש. הדקות יספיקו, לפחות, בשביל התחלה.  ובכן אני סטודנט, מי האמין?!

לא, זה לא הולך להיות בלוג בנוסח 'סטודנט עייף הנושא בעול קפקאי זה או אחר'.

"תקשורת חזותית, כיתה א2". תחת כותר זה, לקראת סוף רשימת השמות, מופיע שמי.
לא כיתה גדולה מידי, בסביבות השלושים. סטטוס-קוו מאוזן של דתיים וחילונים, אם כי נוטה קמעא לכיוון המגזר. בכל זאת אני לומד ב-"מרכז אוניברסיטאי (?!)" אריאל.
למעט הלימודים, חוסר השינה, ופיגוע שהתרחש בטרמפיאדה בצמוד לאריאל הבוקר!(נכון לכתיבת השורה), אחת משיני הטוחנות אותתה בחדות על הזנחה, אם כי לא פושעת, והושיבה אותי לטיפול שורש די מכאיב תחת מקדחתו המג'ג'טת- מלשון הג'יייייט הצורמני המלוּוה על דרך כלל בכאב חד וכיווצי גבות מיוסרים, של רופא השיניים.
כך שלא משעמם, ולא, זה לא הולך להיות בלוג בנוסח 'סטודנט עייף הנושא בעול קפקאי זה או אחר'.
אני מקווה.

למרות האופי ה-'אומנותי-חילוני' של המקצוע, הוא נלמד כאן, באריאל.
כבר בשיעור הראשון, המרצה לפלאש הודיע שלאור הכיפות והתחשבותו בציבור הדתי, הממלא אחוזים די נכבדים בכיתה- "אם יהיו דברים פוגעים נא להגיד לי" ביקש.
הכיפה היחידה, למען האמת, נחה על ראשי (אם לא נכליל כיסויי ראש מטפחתיים). מלבדי, בחור נוסף בכיתה, והשאר בנות. התפלגות של כ-50% בין דת ומסורת.

יושבים, לומדים, כותבים.
הימים הראשונים די קרירים. הבנים - אני והשני, יוצרים קשר ראשוני עוד לפני תחילת השיעור הראשון לשנה על בסיס גורם משותף - 'הבנים היחידים בכיתה'. הבנות, מצד שני, מתחלקות לשני מחנות – דת ומסורת. דתיות יושבות לצד הדתיות, מסורתיות גם הן בוחרות את מקומן לצד מסורתיות.
תגובה טבעית אני משער, להצמד למוכר. מהלך אשר איננו מציין, דווקא, את הניגוד המשתמע – 'התרחקות מהזר' אלא בפשוט להתחבר לדומה. גורם משותף כפי שהזכרתי.

ימים ראשונים ככיתה מתגבשת.
בדיחות בכיתה. חומקים נפשית, לרגעים קצרים, מהשיעור אשר נמתח, ללא רחם, לאורך שעה ומחצה.
קליק... תמונה.

האם באמת כאשר הדתית מתבדחת וצוחקת, החילונית לא תצחק?

את הבדיחה שיננה אחת מבנות מגזרינו, מצחיקה למדי אני חייב להסכים. לא אספר את הבדיחה, אני נוהג שלא לסיים מליצות בהתנצלות הידועה כ- "הייתם צריכים להיות שם". על כל פנים, אם לא בשביל האנקדוטה, כן הייתם צריכים להיות שם רק בשביל המבט החטוף, אותה שניה.
פריים ובו בנות המגזר בחיוכים משתלחים, אך מנגד, מבטים אטומים מצד המסורתיות אשר בגוורדיה, אף לא קוצו של חיוכון. המהום קל בראש, מסתפק אם לפרש זאת כעוינות סטיגמטית, אי לאו.
התמונה חזרה על עצמה במספר וריאציות נוספות, בכל פעם תר בעיניי אחר הבעות הבנות. האם באמת כאשר הדתית מתבדחת וצוחקת, החילונית לא תצחק? כן, בימים הראשונים כך היה. אך ככל שעברו הימים, השיעורים יחד, ועל אף ההיכרות הדלה, הקיר נמס.
היום, כאשר אי אלו שנינויות התחדדו להן כ ו ל ם צחקו.
הא-הא-הא הא-הא הא? הא?!?!
למה?
מה ההבדל?

אין מדובר במפגש להפצת יהדות בלבבות תל אביב, כזה אשר התאסף לאחר עבודת שטח ושיחות עם בליינים מבושמים. מפגש כפוי של יחידים, סוג של כור היתוך אבל על אש קטנה.
מנסה לחשוב מהזווית החילונית..., חשדות.
הדתיות התחברו די מהר. רקע אולפניסטי, על פי רוב בנות-שירות במיל'. כעת הַכלילו את הרקע יחד עם המציאות הנוחה - הן למעשה מהוות את הרוב הכיתתי.
למעשה, כאשר בנות בכלל ודתיות בפרט יושבות יחד, נושאי שיחה פשוט שועטים עד בלי די. מרשות לעצמן ליהנות מבדיחות סתמיות מבלי להיחשב לטיפשות מצד האחרים, נו... הראש אותו ראש. הבנות החילוניות לעומת זאת הביטו בהן בחשד, אולי מחשבות לעצמן את מידת 'אהבליותן' של בנות-דת-משה.
בסך הכל רשימת שמות, כיתה א2. מפגש חד של עולמות שונים, ועוד במקצוע אומנותי הנתקל בברנז'ה האריאלית.

שבועיים אנו יחד. בסך הכל שמונה ימי לימוד, וכבר ביומיים האחרונים הצחוק מהבדיחות הפך לִמשותף. סממן, גם אם הפשוט ביותר. לא דוכן של מעייני הישועה ושיווק שיעורי תורה. שלום-שלום, עבודת צוות, עזרה, ובדיחות - פנים אל פנים על בסיס מפגש כפוי. אם לא 'יאמר רוצה אני' לפחות יכיר. ידע שעל הפלנטה, ברדיוס של מטרים נמצא עולם מעט אחר אך נגיש.

טוב..., אני זז לטובת שיעורי בית.


פנים אל פנים על בסיס מפגש כפוי. אם לא 'יאמר רוצה אני' לפחות יכיר. ידע שעל הפלנטה, ברדיוס של מטרים נמצא עולם מעט אחר אך נגיש.

נ.ב.

תופעה חדשה בארץ קודשינו תובב"א.
אם עד עתה זיפזפת מהספה את הפרסומות, כעת דור חדש עולה- הפרסומות מקפיצות אותך מהספה.
מאז שחזרתי, והשבוע זה העלה לי את הסימן (הרבה מעבר לסעיף), התוודעתי לסוג חדש של פרסומות - פרסומות בטלפון.
התהליך כדלהלן: עיסוק בדבר מה > צלצול טלפון > הרמת שפורפרת / האלחוטי > "הלו?" בתלות מצב הרוח > או אז, מהעבר השני... "שלום", פותח קול רדיופוני מוטעם, "רשת שקר-כזו-או-אחרת במבצע שקר-כזה-או-אחר..." > "אררר" קטנטן מצידי > ניתוק > צעידה עצבנית חזרה לספה/ספר/מחשב ושות'.

עורך דין יקר, טוקבק מכור וחביב, נודניק כזה או אחר, אני מאמין שתביעה ייצוגית כנגד המטרד החדש עשוי להניב רווח מסוים מלבד הביטול המיוחל של שיטת הפרסום הטורדנית הלזו.
אושר ואושר.