ה-"יהדות"

למה היהדות נשארת מאחור? מדוע גורו זקן צריך לנער איזה גולנצי'ק תועה ולהורות לו לעשות אחורה פנה? "חתיכת פראייר, מה טסת עד אליי? לך לבית המדרש ברחוב סוקולוב, יש שם אחלה שיעור".
אני ומתניה צועדים על הכביש במושב בני-ראם בדרכינו למנחה של שבת. אני בפליז ה"שְלַמְפִּי", כדבריו, והוא במדי ליטא, כובע וחליפה, אשר סיגל לעצמו בתחילת השנה. מעבר לבגדים אנחנו אותם החבר'ה שנפגשו לפני שנה בסן פרנסיסקו. ללא צו אופנתי כזה או אחר שיחצוץ בנינו.
מתניה, בכל הנוגע לדברי תורה ושאר פרפראות מישיבתו בארץ, הוא ממש 'טייפ מנהלים מהלך'. מסע בקצב שבת, מדברים. מתניה החל לספר סיפור כפי ששמע בישיבה.

ישראלי שנסע לחפש את עצמו במזרח הרחוק מגיע לדלאי לאמה, משתקע ומתחיל לספוג מעט מהבודהיזם הטיבטי. בחלוף הזמן מגיע יומו, ככל התלמידים, לפגישה אישית עם המנהיג הרוחני עצמו. בשיחה, הבחור נשאל למוצאו. "יהודי?" תמה הדלאי לאמה "אתה לא צריך להיות פה". הדלאי לאמה הורה לו לחזור ארצה, מסביר לו שהדתות האחרות הן בבואה של היהדות. בסוף המפגש הדלאי לאמה ביקש ממנו לכתוב את שמו על פתק ולהשאירו אצלו. הבחור מגיע ארצה ומתעניין ביהדות. מוצא ישיבה, לומד וחוזר בתשובה.
ובחזרה לטיבט. ישראלית שנסעה לחפש את עצמה במזרח הרחוק מגיעה לדלאי לאמה משתקעת ומתחילה לספוג מעט מהבודהיזם הטיבטי. הזמן עובר וגם היא בתורה מגיעה למפגשה האישי עם הדלאי לאמה, הסיפור חוזר על עצמו. היא נשאלת למוצאה וגם היא מקבלת את אותה התגובה. בסוף המפגש הדלאי לאמה מוסר לה את הפתק עם שמו של הבחור, "תמצאי אותו" אומר. היא שבה לארץ ולאחר מסלול דומה חוזרת, גם היא, בתשובה. בשלב זה או אחר (ייתכן שאני הורס את הרגע הרומנטי, סליחה) היא מחפשת ומוצאת את הבחור. הם מתחתנים וחיים עד עצם היום הזה באושר ואושר.

מוסר ההשכל מוכר, אבל הסיפור הזה גמר אותי שם. לא אמרתי מילה למתניה לגבי השאלה שהבהבה באדום בראשי. הוא ניגש לסיפור מהזווית הרגילה. אצלי פשוט ישבו מספר נושאים אשר, בלשון המעטה, שיגעו אותי(!) בזמן האחרון.
העלילה שסיפר לי בדרכינו הקפיצה לקדמת תודעתי סיפורים נושנים על גורואים שלא הצליחו ל"טפל" ביהודים. ישראלים שגילו מנטורים אשר השתמשו במזוזות כקמיעות. חבר'ה שחטפו על הראש לפשר בואם למזרח הרחוק מלכתחילה, מה יש להם לחפש במזרח שאין להם פה, בבית? נשאלו.
והנה שוב סיפור, לא ממקור שני ומן הסתם גם לא ממקור שלישי. אבל הרעיון אותו רעיון, ההבדל הוא שכאן מככב הדלאי לאמה. ונניח, כמובן, שהסיפור הינו אמת לאמיתה.

תזרמו איתי לרגע. אני מקדים ומבקש מפני שאת השאלה אשר עלתה לי בראש, אני בעצמי בקושי בלעתי.

למה הדלאי לאמה אמר את זה?
מה הוא ראה ביהדות שגרם לו, איש בן דת אחרת המנהיג המוני מאמינים, לומר לבחור צעיר, ממדינה שכתם קפה יסתיר אותה באטלס, שאין לו מה לחפש שם?
למה הוא לא חייך והציע לו להישאר ולהתעלות במרומי הבודהיזם?
אולי אני מפספס משהו?
אני לא מצליח לראות את מה שהוא רואה. אני לא חושב שמדובר בסממן של ירידה רוחנית. מאז ומתמיד היו כל מיני דתות עם פן מיסטי כזה או אחר אשר סיקרנו אותי. פילוסופיות ומסורות זרות העוסקות בהארה, אמת מוחלטת, ואושר. אבל מעבר לרעיונות שבוודאי ניתן למצוא גם כן ביהדות, שם הרחק, נִיסַכַת אווירת מסתורין. משהו מאגי המושך את החבר'ה הצעירים.
למה היהדות נשארת מאחור? מדוע גורו זקן צריך לנער איזה גולנצי'ק תועה ולהורות לו לעשות אחורה פנה? "חתיכת פראייר, מה טסת עד אליי? לך לבית המדרש ברחוב סוקולוב, יש שם אחלה שיעור".

ספרים נדירים שעוברים בין רב לתלמיד. אני זוכר שאמר לנו שבכל דור קיימת קבוצה קטנה של רבנים אשר מחזיקים בחכמת הקבלה ומעבירים אותה הלאה, בשקט.

למה אחינו לא רואים את היהדות? את ה-"יהדות"?
השלב הבא היה קיר עבה, מסך גס של הרגלים. יהדות?
מה זו בכלל יהדות? די הופתעתי מהשאלה.  בכל זאת עברו כמעט חמש שנים מאז שיעור א', בתור "בוגר" ישיבת הסדר אני לא אמור לשאול שאלות טיפשיות כל כך.

יהדות בעניים זרות.
הִלכות כן ולא, אסור ומותר. שבת. חגים. לנענע לולבים, שלוש תפילות ביום. כיפה על הראש. חצאית. כיסוי ראש. מסגרת. זקן. יש כאלו הנסחפים לשטריימל וקבצ'ה..... אה כן, אלוקים.
לא פעם אני שומע, לעיתים גם בקרב דתיים, על היהדות באחוזי לחות. אפס אחוז - יובש.
מערכת חוקים מסודרת עד כדי כך שגם מה שמותר לעשות זה "בעסה" וזאת אך ורק מפני שכתובה לך מראש ההרשאה לביצוע הפעולה.
אלפים על גבי טונות של ספרים אשר מכסים כל מציאות אפשרית בחיי היום יום. מותר, אסור, כן, לא, הרבה, קצת, עכשיו, אחר כך, תנאים, אישורים, חַוַות דעת ראשונה, שניה, שלישית, פסקים, ראשונים, אחרונים, קיצורים, שו"תים.
הצילו!
בראש רשימת היַבְשוּשִיוּת יעמוד לרוב אחד החיבורים האדירים ביותר - התלמוד.
דיוקים, ספקולציות ותוספותים על חצי דף באותיות רש"י מיניאטוריות על דיונים שבמבט ראשוני, וגם שני, נראים כל כך חסרי טעם. מפעם לפעם זה מגיע למצב שאמוראים "עוקצים" אחד את השני עקב דיון סופר-פרטני (בבא בתרא כג: "בעי ר' ירמיה רגלו אחת בתוך נ' אמה ורגלו אחת חוץ מחמישים אמה מהו? ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא", אל דאגה בפרק עשירי מחזירים אותו חכמים לבית המדרש לאחר שהוא עזר להם לפתור בעיה אחרת).

אני מוחה, הדברים אינם כך באמת. הדבר האחרון שאני יכול להגיד על הגמרא זה שהיא יבשה. למרות היכרותי המצומצמת עמה, פגשתי די והותר סוגיות אשר זִעזעו אותי. נושאים שבשום אופן לא דמיינתי שאתקל בהם בגמרא.
הגמרא אינה באמת יבשה היא רק נראית כך. כמו כן, אני חושב, לגבי היהדות. היא אינה יבשה אלא רק נראית כך.
נראית כך? אולי ניתן לומר - מוצגת כך.

אחד הרבנים בישיבתי מאוד מחובר לנושא הקבלה. הוא היה שוזר בפנינו סוגיות גמרא מהמבט הקבלי. מעניק לנו טעימות קטנות מרעיונות קבליים בשביל לפתוח אותנו, בוגרי החינוך האֵמְפִּירִי, לעולם מושגים של כוחות, ספירות, צינורות שפע ודומיהם. סיפורים כדוגמת מקובלים אשר מזגו מבקבוק עטוף במגבת משקה לעשרות אנשים. המהר"ל מפראג והגולם. ספרים נדירים שעוברים בין רב לתלמיד.
אני זוכר שאמר לנו שבכל דור קיימת קבוצה קטנה של רבנים אשר מחזיקים בחכמת הקבלה ומעבירים אותה הלאה, בשקט.
היינו יוצאים מוקסמים מהשיעורים הללו. נוברים בספרים כגון " דרך ה' ", מנסים ללמוד עוד על העולם הנסתר שהתחבא בין שורות התנ"ך והגמרא כפי שהרב שלנו הציג בפנינו.
נו... אז מהי ה-"יהדות"?

עולם מיסטי שמסתתר מאחורי הפרטים הקטנים, המכניקה היומיומית של דרכי הפעולה המוכתבים לנו. ניגלה אך ורק לאלו אשר השיגו בעמל כפיהם כלים להבחין בו.


נו... אז מהי ה-"יהדות"? האם השאלה הזו טיפשית כפי שנידמתה מלכתחילה?
על איזו "יהדות" דיבר הדלאי לאמה?

קלקלת עשירים

מהפיכה? אפשר לחשוב שאנחנו בעידן המוסקטרים ובעוד רגע נשלוף את הגיליוטינות מהמחסן.

מקצוען מהתחום. איש שיווק עם ניסיון עולמי של שנים אשר החליט, פעמיים בשבוע, להתיישב וללמד סטודנטים. איי.בי.אמ קלאסי לפניו, מריץ מצגות וסיפורי שטח מפה ועד ז'נבה.
"פרסום ויחסי ציבור" קורס סמסטריאלי. לומדים כיצד לגרום לאנשים לקנות. מערכת שיטתית המבוססת על מחקרים פסיכולוגיים, מתמטיקה ועוד. מה משפיע עליך, מה לא, ואיך לנצל זאת. להסב את תשומת לבך ולגרום לך "להחליט בעצמך" מה שאנחנו רוצים.
למכור, למכור, למכור.

השבוע הוא עצבן אותי. סיפר לי שהוא בקבוצה שעושה סיעורי מוחות מפעם לפעם על מנת לנתח עניינים בשיווק. בכיתה, הוא הרכיב מולנו פאזל מדברים ידועים.
משום מה כאשר שומעים נבואות זעם מאיש מקצוע הנתונים מטרידים יותר. אנשים כמוהו קשה לפטור כלאחר יד. ללגלג "מה הוא מבין" או "בטח... טוב שהוא לא הגזים".
התוכן שלו, המילים שלי.
תיאוריה.


מדינה שאין לה עסקים קטנים מתמוטטת, פתח בהסברו. אדם בעל עסק קטן, נאמר, מרוויח 16 אלף בחודש. מה הוא עושה עם הכסף? חלק הוא חוסך ואת השאר הוא מבזבז בעסקים קטנים אחרים. כך, למעשה, נוצר פיזור של כסף באופן די סדיר בחברה.
הבעיה מתחילה בְּהַגִיע קונצרנים לאיזור. העסקים הקטנים פושטים את הרגל, וכפועל יוצא- אותם בעלי עסקים שהרוויחו 16 אלף נאלצים לעבוד במשכורת של 6 אלף בחודש. מועסקים ע"י אלו שהביאו לסגירת העסק שלהם או במקומות אחרים.
לאן נעלמו אותם 10 אלף שקל (מ-16 ל-6)? לחברה הגדולה, לכיס של אדם אחד.
הזמן עובר, הכסף זורם, והתוצר לתופעה הוא כ-30 טייקונים. בעלי החברות הגדולות, אשר מחזיקים בנתח נכבד מההון במדינה.

הוא הבחין בכתבה בעיתון, השבוע. הובאה פרשנות לנתונים שהציגה הממשלה לגבי "צמיחת" הכלכלה בארץ. הממשלה פרסמה צמיחה כלכלית בשיעור של 5%. למעשה, נכתב בעיתון, שהנתונים הם כדלהלן:
עשירים 15%+
מעמד הביניים 0%
עניים 4%-
(לא פספסתם את המינוס והפלוס, נכון?)

כעת, כאשר לעסק הקטן ישנו סיכוי קלוש מול החברות הגדולות, הסיכויים שהאדם הפשוט יתעשר הם קטנים מאוד משום שאפשריות שלו יצטמצמו למשרות של 25-20 ₪ לשעה.
הוא ציין שבאירופה ישנם מקומות המונעים מחברות גדולות או קניונים להגיע, וזאת בשביל לשמור על העסקים הקטנים. בעוד שבארץ קניונים הם מחלת מדינה.
לפי הנתונים, ביאר, העניים במגמת ירידה, מעמד-הביניים כעת על 0% אך גם הוא במגמת ירידה, ומנגד העשירים בצמיחה של 15 אחוז.


הזמן עובר, הכסף זורם, והתוצר לתופעה הוא כ-30 טייקונים. בעלי החברות הגדולות, אשר מחזיקים בנתח נכבד מההון במדינה.

אני יושב בשורה השניה ומאזין כיצד הוא מצייר בפשטות את התיאוריה שלהם, חותם בכך שהוא רואה שחורות. אני, עם החינוך הקפיטלסטי שבו אנו חיים, זה שמנסה לחשוב בצורה מעט חיובית על אנשים שהצליחו לאחר מאמץ, שומע על סוג חדש של קפיטליזם - קפיטליזם מוּקצן, אקרא לו. התנהלות שלא מותירה זכר דל לחוק הג'ונגל, כפי שתוּאר למוֹגלי, אלא חוטפת ומנכסת לעצמה הון בכמויות כה אדירות ללא הצדקה אמיתית. נחמד שיש מליארדים בחשבון הבנק אך אף אדם לא צריך זאת. בהחלט לא בזמן שנוצר כזה פער בחברה.

כפרטים, כאן ועכשיו, עדיף לנו ללכת לחברות הגדולות. השירות, האחריות, ומעל הכל – המחירים יותר טובים שם. לעומת זאת, בטווח הארוך כדאי לקנות, לדבריו, בעסקים הקטנים. "תוספת של עוד ששה אחוזים במחיר" אמר לי כאשר שאלתי אותו באופן אישי.
אולי זה קשור, אולי לא אך נדמה שכולם מעלים מחירים בשקט. הלחם, האוטובוסים, אפילו מוניות השירות. שקל פה, שקל שם.
הוא צחק על היחס לדולר. הרי כאשר הדולר עלה - העלו מחירים. מדוע, אם כן, כאשר הדולר ירד לא הורידו מחירים? לא קשה לנחש מה יעשו כאשר הדולר שוב יעלה.
בסופו של דבר הראש היהודי דופק את עצמו בקיר.

קשה לי לבחון נתונים ותיאוריות שכאלו. עוד יותר קשה כאשר הם מגיעות מפי מי שכה קל לי להאמין לו.
בעוד אנו לועסים עיסקית, רפי אמר לי לא לקבל את הדברים מיד "מן הסתם ישנם אחרים עם פרשנות שונה". אוקיי..., זו ממש לא אמירה מנחמת, גם אם נכונה.
אישית, מבין כל המִספרים וההשערות, ביצבץ מולי מושג אחד שהופר - אמון. מילא ההנהגה לא הייתה שמה לב לנתונים הללו, דבר שהיה חמור כשלעצמו. אבל אותה "הנהגה" כן שמה לב לנתונים ובכל זאת בחרה לשחק בעובדות ולהשתיק את העניין. להציגם בדרך שאינה משקפת כלל וכלל את המציאות. 5% במקום פער של כ-20%.
הנהגה, כן...

"ישנו פתרון", סיים בנגיעה קלה של ציניות.
"מהפיכה".
וואלה, מהפיכה. הגיע תורי להיות ציני. מי יוביל בדיוק את המהפיכה? אותם פוליטקאים שהכריזו שיעשו זאת לפני 4 שנים או אלא שאמרו זאת לפני 8 שנים? הרי אנחנו מדברים על אותם אנשים שמסתירים מאתנו כיום את הנתונים האמיתיים.
אפשר לחשוב שאנחנו בעידן המוסקטרים ובעוד רגע נשלוף את הגיליוטינות מהמחסן. היום במאה ה-21, כאשר בכל אמצעֵי החִיבְרוּת מחנכים אותנו למרדף אחר כסף ורכישת מקצוע טוב בשביל להיות שכירים ולשלם מס. ממסגרים את שאיפת חיינו בטיול של 4 חודשים בהודו או "מחוף לחוף" בארה"ב. תקופה בה נימחק הקולקטיביזם למען האינדיבידואליזם, שיטה פילוסופית בה המדינה והחֵברה הִנם כלי שרת לפיתוח הפרט, לא יותר.
כיצד יצמח בתרבות המערבית מנהיג שיוביל לשינוי אמיתי? תרבות אשר מתכנתת את הפרטים שלה להצלחה אישית.
מי?
מי יהיה טוב מספיק בשביל לא להתעוור מהכוח שיינתן לו?
מי יהיה חזק מספיק בשביל שלא יאכלו אותו בלי מלח?


וואי הוא כל כך עצבן אותי. אפילו שתי עיסקיות עם החבר'ה, אותו ערב, לא הצליחו להוציא אותי מזה. מסכנים, בסך הכל רצו להתאוורר קצת ואני חפרתי להם כל כך חזק.

הכי יפה בעולם

הוא שאל את השאלה שאף משדך או "מתיימר ל-" לא מפספס. האם משנה לי היופי? אם אני יודע מה אני רוצה.
חופת החבר ברקע. שנינו התרחקנו לאולם הכניסה. מגשרים ב-15 דקות על שנתיים ארוכות. יש אנשים מסוימים שגם אחרי שנים של חוסר התראות אפשר להגיע לנושאים כל כך רגישים תוך דקות. ובכן, הוא לא סתם עוד חבר טוב, הוא זה שלימד אותי ללמוד גמרא. מן המילים הבודדות ועד לסיום-מסכת הראשון שלי.

עומדים בצד ומדברים. נגיעה קלה בנושא החם, כזו המאפשרת התחמקות. אני זורם, זה מכבר עברתי גמילה מהסודיות הנטבעת בבייניש"ים בנוגע לדייטים. נשמרים מעייניהם הבוחנות של יושבי בית המדרש התרים אחר אלו המרבים להיעדר מסדרי הערב, גומעי זמן האויר ופותחי הוופלים.
הוא שואל אם אני בעסק, היצע וביקוש בשוק קִישְרֵי הנישואים. שיחה עדינה בהשוואה לחקירה צולבת שעברתי לא מזמן. סמול טוק בתהליך המביך הקרוי דייט בצל הברכות שהדהדו מן החופה.

הוא שאל את השאלה שאף משדך או "מתיימר ל-" לא מפספס. האם משנה לי היופי? אם אני יודע מה אני רוצה. שוב לקח לי יותר מרגע להשיב.
בשנים האחרונות הכרתי לא מעט אנשים מן השורה שהתגלו כיפיפיים ומנגד אנשים יפיפיים אשר בחלוף הזמן נחשף כיעורם. ובני'הם' גם מעט מן ה-'הן'.
מה עונים? עונים שלא, עם הסתייגות קלה. לכוון שאינך מהמחמירים לדעת הרבּצן הוֹלִיווּד, אך בכל זאת...

מובילי דעות ורבנים רוחשין בקולמוסיהם הלוך ושוב בכל הנוגע לבחירת בן/בת הזוג. מידות טובות ויראת שמיים, יופי של אופי. לאחר קריאה, בכל הנוגע ליחסם ליופי החיצוני, אני נותר עם מסר הרומז להתפשרות.
אני לא חושב שיהא זה מגונה להודות שעמוק פנימה, בּנִבְכֵי חדרי נשמתי חפץ אנוכי ביהלום שבכתר, בצימוק שבעוגה, בסוכר שבדובדבן שבקצפת. ועדיין, כאחד השואף לראליזם ומחוּיַבֵי המציאות, מנסה אני להיצמד לאיזון הראוי, לדעתם של הרבנים, בין אופי ליופי.

"התפשרות" טוען ידידי בבילון - הגעה לפשרה, מיצוע הדין, הגעה לעמק השווה, ויתורים הדדיים.
ויתורים? מה?!
צרם לי הרעיון, אותו הערב. לפתע לא ניסיתי להיות נחמד או כזה המפגין את התעלותו השמֵיְמִית על שקר החן והבל היופי.
התפשרות? האם בכלל ניתן וראוי לומר דבר שכזה? לא זאת ועוד אלא גם להידמות לאיזה פילוסוף-על שכל מעייניו בַּרוּחְנִי ואילו הגשמי ממנו והלאה.
תפיסה מתערערת, הרהור המשווע לצידוק. בוחש, טורף, מתסיס ומוצא את האישור להוויתו בסיפור.

הרב אבינר עונה טלפונית. מעברו השני של הקו מציג עצמו בחור נואש, הוא מעוניין באישה הכי יפה בעולם. מן הסתם לא דרישה מופרזת, לדעתו. הרב אבינר עונה לו שהדבר אינו אפשרי, הוא אחר את המועד. לאחר שהבחור מתאונן רגעים מספר ושואל מדוע, הרב מסביר לו שהאישה הכי יפה בעולם כבר תפוסה. היא אשתו.

סיפור שרץ לפני מספר שנים בין כותלי הישיבה. המסר מובן מאליו, כך לפחות חשבתי בזמנו.
"הכי יפה בעולם" מלמלתי סביב השולחן, מעל המנה העיקרית. משחק עם המזלג באוויר, מנופף בהחלטיות בפיסת הסטייק העסיסית. "הכי יפה בעולם...".

"שמעי למען האמת אני רוצה משהו אחר אבל אני מוכן להתפשר בךְ" (!?). מה פתאום.

תכל'ס.
זה פשוט עוול לומר שאני מוכן להתפשר. "שמעי למען האמת אני רוצה משהו אחר אבל אני מוכן להתפשר בךְ" (!?). מה פתאום.
טעיתי. לא יודע אם אני מסוגל, ובכלל איך זה ישמע, אך ללא ספק (נכון לעכשיו) הייתי צריך להשיב לו שאני ממש לא מוכן להתפשר.

"אתה יודע מה אתה מחפש?" הוא שאל.
"אם אני יודע מה אני מחפש?" אשאל בחזרה, "בטח שאני יודע מה אני מחפש בשבילי. אני רוצה את האישה ה-כ-י  י-פ-ה  ב-ע-ו-ל-ם!".

ללמדם מלחמה

אחרי הפסוק השני הקורא אמנם המשיך הלאה בקריאתו אך אני נותרתי מאחור בפנים חמוצות.                           ל-ע-ז-א-ז-ל, לתשובה הזו ממש לא ציפיתי.

שולחן שבת, מדברים.
הווי של שבוע שלם הנדחס לארוחת שבת משפחתית. אוכל של אימא, שתייה כימיקלית מבעבעת. מדברים, מתווכחים ולבסוף רוטנים.
תמיד יש על מה לרטון, ממה להתעצבן. מחדל חדש, סקנדל. פרשת השבוע באדום על נייר במקום שחור על קלף. חלקינו, המעורים יותר בעיתונות השוטפת, בשחיתויות ותפניותיהן המתחדשות לבקרים בין מכבשי הדפוס, "מעשירים" את השאר.
בעבר, ייתכן ובעקבות מכסת יתר בשיעורי מוסר ולימוד זכות, הייתי מתפתל בניסיון לסנגר. מצדד באמירות האהובות על קהל הביינישי"ם למדרגותיהם כנגד התקשורת העוינת. ובכלל העולם ורוד הוא. הציפורים מצייצות, הפרחים פורחים, השמיים תכלכלים.
אני משער שעקב היעדרותי מזה שנה מהעולם האוטופי המצוי בישיבה, וכן מעט חוויות מחשלות במהלך השליחות השתנו הדברים. טִפטפה פנימה ההבנה שישנם כאלו שהמושג "ישר" מובן להם אך ורק בהקשר לשתי נקודות או סרגל.

שולחן שבת, מדברים.
ציפורים נחנקות מעל איילון, הפרחים נובלים, בשמיים משייטים להנאתם עננים חומציים.
מודה, אני קצת נסחף. בעוד שורה או שתיים אני עלול להלביש את משפחתי בגווני הקשת הגותית – שחור. כהה יותר או פחות.
מעל שולחן השבת אני כבר לא מנסה להגן על הנוכל התורן, לא נאבק לכפות היבט חיובי על הבעיות ואביהן-מולידיהן. כמה אפשר?
מדוע ליפות את המציאות? ונהפוכו, חישבתי, עלינו להעלות המרעין בישין על המוקד, להלחם.
מספר סיפורים קרצו לי. סידרתי כותרת ואף מוסר השכל שינבע מעומס הסיטואציות האבסורדיות. סיטואציות אשר בעזרתם אנמק טיעון מחוכם אשר ילעג ויעקוץ בממסד והעומדים בראשו.
כל זאת היה תקף עד ליום ראשון.

למען האמת זה כבר שבועות מספר אני מייחל לרדת מאותו בלוג מתוכנן. אין לי כוח לדוש בשחיתויות ובבעלי המוסר הכפול. את העבודה הזו אני יכול להשאיר לטובים ממני, פרשנים מהתחומים השונים, אשר יציגו נתונים באחוזים וגרפים.
מגמות עפ"י נתונים עדיפות על פני השערות מפי בחור בן 23 העשויות להצביע על אבדון המוסריות והאנושות בכלל.
לא קרה יותר מידי ביום ראשון מבחינת הבלוג הנוכחי, בסך הכל פסוק אחד.

לאחר התוודעות למאגר ספרותי שלם בקבצי שמע באינטרנט העמסתי על האמ.פי שלי מספר סיפורים באנגלית, סתם בשביל התִרגול. די נמאס להתנייד עם מוזיקה כל הזמן, כך שהחלטתי לנסות לגוון במעט סיפורים. בעברית מצאתי קבצי שמע של התנ"ך.

באותו יום ראשון קיבלתי סיור פרטי ומדהים בסמטאות ירושלים ממדריכת תיירות לעתיד. קצת להתאוורר מהלימודים בעזרת הקסם התמידי השורר ברחובות הצדדיים שרק מעטים מכירים. פותח את שישי של חנוכה מעל שוקולטה חמה וסמיכה כמו שוקולד מריר שנמס הישר אל הכוס. פאוזה מתוקה לקראת שבוע של הרצאות.
947 אחרון בחזרה לנתניה, באופן מפתיע היה לי מקום לשבת. שלפתי את הנגן ממעמקי התיק לקראת פגישה נוספת עם הקורא הספרדי הזקן בעל הדגשים והעי"ן המוטעמת. שופטים פרק ג'.
אחרי הפסוק השני הקורא אמנם המשיך הלאה בקריאתו אך אני נותרתי מאחור בפנים חמוצות. ל-ע-ז-א-ז-ל, לתשובה הזו ממש לא ציפיתי.
"ואלה הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען. רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה, רק אשר לפנים לא ידעום." (שופטים ג', א'-ב')
"זה לא פייר" התמרמרתי. במחלף הראל הרצתי את הקובץ אחורה, לתחילת הפרק, ונשענתי לאחור לקראת המשך הנסיעה.

רעיון האומר שעם ישראל נשאר על פני האדמה דווקא בשל היותו מיעוט הנלחם על קיומו. נלחם ונלחם עד אשר התמקצע באופנֵי ההישרדות.

ביום שני הזדרזתי בסוף שיעור שרטוט והקדמתי למנחה. עוד לא הייתי בטוח באמירה הקשה שנבעה למיטב הבנתי משני הפסוקים.
אספת חכמים דקות לפני מנחה, אני בסך הכל שואל, התשובות זה כבר העסק שלהם. רש"י הצביע על הכיוון אשר מפניו חששתי אך נשאר עמום מידי. מצודת דויד ורלב"ג אמנם דייקו יותר אבל לא נשמעו נחרצים דיים לטעמי. אני ידעתי מה אני מחפש ורציתי תשובה חותכת, לא עוד משוואה עם נעלמים. רד"ק והמלבי"ם דפקו על השולחן באמירה חד משמעית. רד"ק אף יותר.
"רק הניחם למען ידעו דורות בני ישראל אלה הבאים אחר הדור הראשון שידעו מה היא המלחמה אם לא ישמרו דרך ה' וצריכים הם שילמדו אותם דרכי המלחמה כי אין ה' נלחם בעבורם רק הדור אשר היה לפנים לא ידעו דרכי המלחמה כי לא הצטרכו להם כי ה' נלחם להם ואיש אחד מהם ירדוף אלף..." (רד"ק ד"ה: רק למען).
הסופרת, רובין הוב, הצטרפה לועידה והאירה למעני את הדברים עם ה'חֹכמה בגויים' שברשותה. סיפור מסדרת "הרואים למרחק", שם היא מתארת תהליך התברגנות בו עם לוחמני כובש חֵלקות, משתקע והופך לעובדי אדמה עד אשר שבט לוחמני אחר מגיע ותופס את מקומו. עד אשר... .
הוב נפחה חיים בפירושו של רד"ק, לצערי.

"לדאוג לעתיד טוב יותר למען ילדינו" הופכת עם השנים מסיסמה לפתגם גלובלי. נאבקים לתקן ולשפר. מפגינים, מחלקים פלאיירים. מדברים עם אנשים ברחוב. אוחזים בנשק, נלחמים, שופכים דם. מתעודדים מהצלחות, אוגרים אותם ככוחות נפשיים להמשך הדרך. תקופה אחר תקופה, מתקדמים ומתקדמים אך האור בקצה המנהרה עומד במקומו.
מה אם אנחנו פשוט מתקדמים? רק מתקדמים.

שמעתי תיאוריה בעבר הלא רחוק. רעיון האומר שעם ישראל נשאר על פני האדמה דווקא בשל היותו מיעוט הנלחם על קיומו. נלחם ונלחם עד אשר התמקצע באופנֵי ההישרדות.
רק בשביל שנישאר ערניים, שלא נירדם בשמירה. בשביל שנזכור להפנות את הראש לכל כיוון, לכל צרה שלא תבוא. נשארנו עם לוחמני מכורח, יותר מאשר מרצון.

פרשני ה'מקראות-גדולות' מצביעים על תחילת התהליך- סוף כיבוש הארץ. ה' מותיר בקרבינו את חמשת סרני פלשתים וחבריהם רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה. רק הניחם למען... שידעו מה היא מלחמה.
המילה שהכי מכאיבה לי היא המילה "רק". לא תרגום פרשני-סיבתי אלא צמד אותיות הטבוע הישר בפשט. רק, בסה"כ.
רק בשביל שנישאר ערניים, שלא נירדם בשמירה. בשביל שנזכור להפנות את הראש לכל כיוון, לכל צרה שלא תבוא. נשארנו עם לוחמני מכורח, יותר מאשר מרצון.

האסימון לא נפל, המנורה לא נדלקה, הפעמונים לא זעזעו את ראש המגדל. הבדיחות נאלמו.
אחז בי מן שקט, דממה חשוכה אשר כיסתה את האור שבקצה המנהרה. שוב מוֹרְגַאנַה, הפיה האגדית תעתעה.

זה לא ייגמר. נעים בלולאה אינסופית של מאבקים למען תיקון. תמיד תצוץ בעיה חדשה. תמיד יחכה מעבר לפינה אויב אחר.
"רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה".

אבינו שבשמיים

איך אדם מבוגר מתייחס לה'? כיצד סב משווה עצמו לילד המתפלל בספסל לידו כאשר הוא פונה לאבא.
דממה בבית הכנסת, שקיעה בחוץ. מתפללים מתנדנדים לקראת סיום תפילת שמונה-עשרה, רגעים לתפילת הש"ץ. אני סיימתי, נשען על הקיר וצופה במתפללים. זה כבר זמן מה שרציתי להביא מצלמה לבית הכנסת, לשלוח לחבר'ה בסן-פראן תמונה מבית כנסת גדוש בתפילין וטליתות הנעים הלוך וחזור עם בעליהם. הפעם היית זו תפילת מנחה.
הראש התרוצץ במחשבות בעוד העיניים מפלסות דרכם בינות למתפללים. מביט, חושב ולבסוף מבחין. הם עמדו זה לצד זה בבית הכנסת, התנודדו, עצמו עניים, מלמלו והביטו בסידורים בגבות מכווצות.
אבות ובנים.

שנתיים אחורה. בית המדרש בישיבת ההסדר בנהריה, תפילת ערבית. אותה הדממה. סיימתי עמידה מוקדם, מסתובב במקום, עובר על פני החברים המרוכזים.
הוא עמד מעט מאחור, מול אחד העמודים. לבוש ככולם אך בכל זאת שונה. חולצה משובצת טחובה במכנסיים מחויטים, ציצית אשר נפלה למותניו, נעה קלות אחר הגוף. ידיו שלובות על חזהו, עיניו עצומות תחת משקפיו, מעט שיבה זרוקה בשיערו.
"פדיחות, איך הוא מרשה לעצמו?" תהייה בוסרית צִחקקה בראשי.
חריג בנוף הישיבתי הצעיר, התפלל אדם מבוגר בדביקות.

אז, במהלך תפילת ערבית בישיבה צחקתי, המחזה היה מוזר לטעמי. הייתי רגיל למבוגרים מבית הכנסת שלי, אלו אשר הכירו את התפילה, ההלכות, חזנות. התפילה בבית הכנסת שלי לא דמתה לתפילה בבית המדרש. תפילה בישיבה, במהלך יום הנקצב ע"י לימוד תורה, מוקפים בעשרות מדפי ספרים צפופים. פה ושם, בבית ובישיבה. 
הדמויות היו שונות. באלעבאתים לרוב באחד, ובמשנהו בחורים צעירים בגילאי 18 עד שנות אמצע ה-20.
לא מעט מתושבי העיר הגיעו, בהזדמנויות שונות, לתפילת ערבית ובכל זאת, הוא חרג מהנוף היומיומי, בולט לאו דווקא בשל גילו אלא בגלל הצורה בה התפלל. כמונו.

תפילה עוברת התפתחות משל עצמה בכל אחד מאתנו. המושג המרכזי "כוונה בתפילה" מתחיל להתעצב בגילאי החטיבה ומעלה. עד אז, כילדים, פשוט חיקינו את המבוגרים. במבט לאחור התהליך איננו מורגש אך בפועל, התפילה משתנה בכל עת - היא מבוקרת, נלמדת, מתקצרת ומתארכת. יום-יום, לפחות שלוש פעמים, הקשר מתחזק ומתרחב בינינו לבינו.

עברו שנתיים עד שאותו שוני, זה אשר הוביל בראשונה לגיחוך, נבחן מחדש. מוביל להתמקדות בהשוואה בין המבוגר המתפלל לבין הנער המתפלל.
מאז ומעולם התפילה שלי הושפעה ע"י החברַה לצידה התפללתי ברוב השבוע. תיכון תחילה ולאחר מכן, גם בצבא, ההסדרניקים.
בארבעת החודשים האחרונים הסביבה הפכה למגוונת יותר, בית הכנסת ישראל הצעיר, נתניה. יום ועוד יום, שוב ושוב באותה הסביבה, מתחבר למקום.
מה שהוביל להשוואה.

בזמן הלימוד שבין מנחה לערבית הזדרזתי לרשום לפני את השאלה. "ברגע שתעלו את הדברים על הכתב אתם תבינו את הסוגיה יותר טוב" הדריך אותנו ראש הישיבה בשיעורי העיון. אני מנסה ליישם זאת בחיים.
הישר מהפנקס רק בשביל האותנטיות, כך נכתב:
"...מסתכל על התפילה של הזקנים, מעניין אותי לדעת את היחס שלהם לתפילה. ...האם הם משווים את עצמם, פנסיונרים עטורי שנים, לילדים מול ה' בתפילה?! איך אדם מבוגר מתייחס לה'? ...".
מוזר, חשתי קושי לראות אדם מבוגר מתפלל בכוונה. עד עתה המורה, הר"מ ורבני הישיבה היוו לי דוגמא, מילאו את תפקידם ב-"הצגת הדרך הראויה להתפלל", אגדיר. לפתע הבחנתי שהם למעשה גם התפללו.

"וואו! הם מתפללים"
"מה ז'תומרת? ברור שהם מתפללים"
לא, לא, אתה לא מבין, הם מתפללים!"
"נו... כן?"
"הם מתפללים אליו"
"מה?"
"הם מתפללים אל אבא. אבא מתפלל אל אבא"

אני בסך הכל בן עשרים ושלוש,  עדיין 'ילד של...', וכשאני מדבר בתפילה אני פונה אליו. ואילו המתפלל לצידי, הסבא, הוא גם פונה אליו. 'אבא של...' מתפלל אל אבא. 
כיצד אדם מבוגר מתייחס לה'? איך סב משווה עצמו לילד המתפלל בספסל לידו כאשר הוא פונה לאבא?

הקדיש לאחר הלימוד קטע את מחשבתי, סגרתי את הפנקס ונעמדתי. תפילת ערבית.