600-100 שנה, מהי ביני ובינך?

במרומי גן עדן שני רבנים מזוקנים ישובים בחברותא. מתנודדים, רעננים, מול סוגיות אשר נעלמו מאתנו עם השנים. מסלסלים בזקניהם הלוך וסלסול בעוד עיניהם מתרוצצות בנאמר. הם גילו אחד את השני לפני כמאתיים שנה בשיטוט באחת מהספריות האין סופיות.
בשיחה קלה גילו את העובדה ששניהם בני אותה עיר אירופאית. הראשון אשר הגיע למרומים הוא בן המאה העשירית ואילו השני שהאריך ימים מן הראשון, ועל כן נראה מבוגר יותר, בן המאה ה-13.
עודם מפלפלים ומשטייגנים שלף בן המאה העשירית במבה כתמתמה אשר תוקפה פג בשנות השמונים ופתח את השקית. מטעמי נימוס הציע הלה מן הבמבה לחברו ללימוד. השני שידו האחת הסתבכה מעט בזקן השיבה המפותל הביט בבמבה וכיווץ גביניו קמעא לאות סירוב.
"טוב" משך בכתפיו בן המאה העשירית וחזר ללימוד.
בנשנושו הרעיש קלות בשקית הניילון, מקמט לחילופין את הכיתוב שהוטבע במדפסת סיכות – "כשל"פ לאוכלי קטניות בלבד".

היכן ניצבת הנקודה אשר מִמֵנה ואילך חכמינו אינם יכולים לסתור את דברי קודמיהם?


אם כולם אכלו בעבר קטניות בפסח אזי מדוע לא לבטל את האיסור? התשובה הפשוטה היא- משום שדרוש בית דין הגדול בחכמה ובמניין מקודמיו. זהו, תם ונשלם.
מה ניתן לומר כעת? הרי על אף שמידי שנה עשרות רבנים דורשים לתלמידיהם את תולדות איסור הקטניות. אותו איסור שהחל ביחידים במאה ה-13, או קצת לפני, נשען על תומכים וסופג את תהיותיהם של רבנים אחרים שאף הגדירו את המנהג המתחדש כשטות. צובר תאוצה עם השנים ומתפשט ברחבי יבשת אירופה ועד צפון אפריקה.
עם כל זאת, אף לא אחד מן הדרשנים יכניס לפיו שרביב קיטנית.
למה?
שטריימל.
חכמה ומניין. הסיכון הוא פעירת סדק בהיררכיה הרבנית. המסורת מדרבנן.
האמנם?

"ירידת הדורות", מושג שגור המהווה מוסכמה על פיה גם כן נתמך ה"חכמה ומניין".
מאז ומתמיד דמיינתי לי את "ירידת הדורות" כגרף חד הפונה בכיוון אחד, ללא סטיות מפתיעות, מטה. שכחה הצוללת כמשקולת צייתנית לחוקי הגרוויטציה. השנה נוכחתי לראות שגרף "ירידת הדורות" דומה למדי לגרף מחירי הדלק אשר עולה בחמישה אחוזים ומוזל בשניים, שוב נוסק בארבעה אחוזים ומוזל לאחר תקופה נוספת ב-1.7% וכו..., רק הפוך.

השנה, כאשר פרשת "היתר המכירה" הרקיעה שחקים והרעימה רעמים לאחר תוצאת מהלך שכבר בתשס"א הובילו בשקט הרבנים החרדיים-האשכנזים עם צבירת כוחם ברבנות הראשית, חווינו תקדים הלכתי מעניין עם נטייה קלה לכיוון המסוכן, מבחינה הלכתית.
"היתר המכירה" נידון בפי רבני "חובבי ציון" בזמן התחדשות ההתיישבות ב-1889, עקב לחצי החקלאים. אותם רבנים שהתירו, יחד עם פוסקי דור בעלי שם, הסתמכו על שו"ת הלכתי מהמאה ה-18 שהתיר מכירת כרם לגוי.
מאזן הכוחות הרבני אותה העת היה:
ציונים – כן.
ספרדים – כן.
אשכנזים – לא.
"היתר המכירה" נכנס לתוקפו ומאז ועד היום אנו יכולים ליהנות מפירות ארצנו במחיר נורמאלי ולא במחיר המופקע שדורש המאכער-הקומבינטור החרדי. הוא אשר גם ידו בדבר כנגד ההיתר.
לפני כעשור רבני דורנו החרדים-האשכנזים החליטו להחזיר את הגלגל מאה שנה אחורה ולבטל את היתר המכירה.
דינג דינג דינג!
רק רגע. מה קרה ל"חכמה ומניין"?
האם מאה שנה אינה מספיק זמן בשביל ליצור את הפער בין חכמי דורנו לחכמי הדור שעבר? כנראה שלא.


עצם זה שהשאלה לא נמחקה מהפרוטוקול, רק מעיד על כך שהשאלה הילדותית - "למה דווקא פה?" אינה טיפשית כפי שנדמה.

הסוגיה, בה' הידיעה, אשר הפילה אותי אי פעם מהכיסא במהלך הלימוד הינה מופע "הסטנד-אפ" (מִצְחַק, עפ"י הגיגי האקדמיה האחרונים) של ר' ירמיה במסכת בבא בתרא.
דף כ"ג: - הגמרא מיישרת קו עם המשנה בראש העמוד, "הכא במאי עסקינן במדדה...". מדובר בגוזל אשר נמצא בנקודה מסוימת בין שני שובכות השייכים לבעלים שונים והשאלה היא למי שייך הגוזל. הגמרא אומרת שמדובר בגוזל שאינו יכול לעוף ואם כן הוא דידה למקום בו נמצא. "דאמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אין מדדה יותר מנ' ". כלומר אם הגוזל נמצא לפני גבול החמישים אמה מן השובך אז לשם הוא שייך ואם הוא עבר את החמישים אמה אז הוא יצא מתורת מדדה (וקם ליה בתורת מפריח וכו...).
בא ר' ירמיה ושאל- מה קורה אם רגלו האחת בתוך חמישים אמה ורגלו האחת חוץ מחמישים אמה?
לא רק שלא ענו לו אלא גם הראו לר' ירמיה את דלת בית המדרש. כך ממש מתארת הגמרא, "ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא".
אין מדובר בתלמיד שקינטר את הרב בפרטים קטנטנים, שכן את השאלה הטרחנית שואל אמורא. עוד יותר מועצמת השאלה מן העובדה שהיא לא צונזרה. תוספות אמנם מסביר את חומרת התגובה בכך שר' ירמיה ערער על החלטת חכמים אבל העורך ראה בשאלה, הלכאורה חתרנית, ראויה להנצחה בגמרא.
בהלכה, שלא כמו בחיים, יש צורך בגבולות ברורים. נדרשת נקודה אשר ממנה נבחין בין המותר לאסור הראשוניים. יחמיר מי שיחמיר על עצמו לאחר מכן, יקל מי שיקל במקרה הצורך אך הנקודה הראשונית נדרשת.
עצם זה שהשאלה לא נמחקה מהפרוטוקול, רק מעיד על כך שהשאלה הילדותית - "למה דווקא פה?" אינה טיפשית כפי שנדמה.

למה דווקא פה?
היכן ניצבת הנקודה אשר מִמֵנה ואילך חכמינו אינם יכולים לסתור את דברי קודמיהם? השנה ובעשור שקדם לה ראינו שמאה שנה אינם פער מספיק.
אם הרבנים החרדים-האשכנזים ראו עצמם כבדי משקל השווים או אף העולים על חכמי הדור הקודם בכדי לבטל את החלטתם, מדוע לא נלמד מהם וניקח רֵוֵורְס של עוד כמה שנים אחורה. לא יותר מידי, בסך הכל חמש-שש מאות.
הרבנים החרדים-האשכנזים הבינו את הרקע וההחלטות של היתר המכירה שכן הדברים היו מתועדים וניתנו לעיון מעמיק.
נחשו מה? מהלך הפסיקה לגבי קטניות מתועד גם הוא. נו, אז בֵּנינו למה לעשות עניין? 100 או 600 שנה, מה ההבדל?

יבואו בעלי הפִּיצֵ'פְקֵס ההלכתי ויתרעמו. ידרשו ויתארו את ההבדלים העצומים והבלתי נלאים, הגרנדיוזים והכמעט בלתי נמנים אשר ישאירו אותנו משתאים לנוכח חוסר הקשר בין שתי הסוגיות, "היתר המכירה" ו"איסור הקטניות". אבל בת'כלס (וסורי על העממיות) ההבדל המהותי בין המקרים הוא שבאחד ההתייחסות היא לביטול קוּלה ובשני התייחסות לביטול חוּמרה.

בחיית כמה כבר "חכמה ומניין" צריך בשביל לבטל קוּלה?
ממילא אני צודק.

בחיית כמה כבר "חכמה ומניין" צריך בשביל לבטל קוּלה?

בכל הנוגע לקטניות זהו מאבק חסר סיכוי. לחשוב כיום על רב חרדי-אשכנזי אשר יפסוק לביטול איסור הקטניות זה כמו לחשוב על רב חרדי-אשכנזי שיפסוק לטובת גיוס של בני הישיבות במגזרו. תקרית שגם אם הייתה יוצאת לפועל הרי שאותו רב היה זוכה לראות את דלת בית המדרש.
המעניין הוא, לאן היינו מגיעים אם חכמינו אכן היו מבטלים את איסור הקטניות?
לאחר חציית נקודת ה-600 שנה לא רחוקה הייתה הדרך לעיגול אל ה-1000 בעזרת עוד 400 שנה.
משם ל-2000.
עם קצת "תעוזה" הלכתית היינו טועמים במסעדות הבורגר דאבל צ'יקן-צ'יז ומקנחים בצ'יקן שייק. במקום להיות אולד פאשן עם העברת אש ביום טוב היינו מתקדמים להעברת חשמל על ידי המפסק הבֵּיתי המוכר.


בסופה של תקופה, אני משער, כמו גְזֵרַת העוף-הפרווה אשר נשכחה מאתנו כך הדיון המטריד בקטניות יעלם גם הוא. יישאר מנת חלקם של יושבי בית המדרש אשר יפלפלו להנאתם, מנשנשים בשקית במבה כתמתמה בשביל להתעורר.



חג שמח עם ישראל

גדול הדור הבא

אברהם אבינו. יצא למלחמות.  יעקב אבינו. 20 שנה מאחורי מחרשות.  אליהו הנביא. מפגין סְפְּרִינְטִים לצד מרכבת אחאב.      מספיק רוחניים, לא כן?
ישנה תהייה מליצית נושנה על חשבון בודהא:
"אם הוא היה כזה רוחני, אז איך זה שהוא היה כזה שמן?"
מצד שני גם בחור חטוב ומסוקס לא במהרה יחשב לרוחני משהו.

היאך נראה אדם רוחני?
מן הסתם רוב האנשים יתארו לעצמם אדם האוכל כמו ציפור ושוקל כך שגם יעוף כמותה באם יתקל במשב רוח של 100 קמ"ש. למדן המוצמד באפוקסי אל הכסא, עיניו המותשות מוצרות בריכוז אל דפי הקרם.
מיעוט שינה, פת במלח, מים במשורה, חיי פרישות חומרית על גבול הסגפנות.
תכ'לס. זה רוחני דֵלוּקְס זה.

בוקר באריאל. מחוץ לבית הכנסת מניין התקבץ למען ברכת האילנות, תופסים אותי עם הקפה של ארוחת הבוקר. שבע וייגע לאחר סנדוויץ' אבוקדו זריז הסתדרתי ופניתי לצאת אל שיעור שירטוט שהחל לפני עשר דקות. מאט לצד לוח המודעות, עובר מתוך הרגל על הכתוב. מבט חולף נוסף מפשפש בתאים אחר עלון חדש.
"עולם קטן", בודד ומקומט, ניצב זקוף מאחורי עלון ירקרק שהוציאה המכללה. כדרכי בעלון דפדפתי אחר השו"ת הסלולארי, מסוקרן לגבי הנושאים הביזאריים אשר נידונו.
שמירת נגיעה.
גזל שינה.
טיפ כצדקה?
סבונים ממלונות.
תענית שובבי"ם.
גיוס נשוי.
-- רגע, רגע --
תענית שובבי"ם, הממ...
השאלה התייחסה לרב אבינר : "הרב כתב לפני שבוע שבמקום תענית שובבי"ם עדיף לפי מרן הרב קוק לחזק את הגוף ואת הנפש, מהו המקור וכיצד מתקנים גוף ונפש?..."
וואלה? הרב קוק אמר את זה?

בהפסקה חזרתי לבית המדרש, שולף שוב את העלון ומחפש את המקור שהרב ציין – אורות הקודש ג', עמוד ע"ח.
יאמר לזכות הסטודנטים, אשר להם יד בדבר, בית הכנסת באריאל מצויד באופן שלא היה מבייש ישיבונת. סורק את המדפים וניגש לַמדף שכולו לבן.
"אורות הקודש ג'... אורות הקודש ג', או הנה".
'פרנק ריל' על גבי 80 גרם של 5A, שם זה היה.


"תור חיזוק הרצון והגוף
ביסום העולם בכלל, וביסומה של כנסת ישראל בפרט, הוא גורם, שבא הזמן של חיזוק הרצון בעולם , ועמו התור של חיזוק הגוף למטרות נעלות, והוא שקול כנגד סדרי תעניות וסיגופים בדורות הראשונים.
ואף על פי שעדיין לא יצא מן הכח אל הפועל הביסום הגמור, מכל מקום הדבר הולך ואור. ועל ידי התאחדות גמורה של כל פלוגות האומה בישראל, וחיבור כל המחשבות והרגשות העליונות והנמוכות בהם ובעולם, והופעת אור סתרי תורה ברבים בלבושים מתוקנים, יוכן העולם לאורו העליון של הביסום הגמור של אור הרצון הטוב בתועפות עוזו, עד כדי השליטה העליונה של ותגזר אמר ויקם לך.
לפעמים הרצון חלוש מפני חולשת הגוף, והצד הרוחני אינו מוכשר להתבסס יפה מפני חוסר אחיזה חמרית מבונה, והעזיבה החמרית מוסיפה מכאוב בזה, במקום שהבראת הגוף בסדר היא מעלה את האור הרוחני מחזקתו.
וכלל זה נוהג גם בעם כולו, ובישראל הוא מתגלה ביחוד בעיקבא דמשיחא, בתור תביעה של חיזוק חומרי, שמכל מקום מגמתה הפנימית היא עילוי הנשמה , והארתה המבהקת."

ואוו, זה לא היה צפוי.
עד לאותו שיטוט תועה בעלון, כל אשר הכרתי בכל הנוגע לכושר הובע ע"י המינוח העקיף - בריאות. היה זה הר'-דוקטור-מב"ם עם 'נפש בריאה בגוף בריא'. סיפורו של החפץ חיים אשר שלח תלמיד לתפוס קצת צבע מחוץ לבית המדרש.
בריאות. לאכול נכון, להפעיל את הגוף. מקסים.
אבל חיזוק? זה כבר שלב מעבר. לא רק לאכול בריא ולנענע את השרירים אלא להתחזק.
משקולות, פקלי"ם וריצות אלפיים.
אם הניסוח היה במעט מעודן יותר לא היה קשה למסגר את הרעיון במציאות הקיימת, בה כושר אינו נתפס כשאיפה בפני עצמו, כי אם כהכנה לצבא או שמירה על כושר בסיסי לאחר השירות.
"תביעה" הדגיש הרב קוק, תביעה של חיזוק חומרי. לא כמטרה, חלילה, אלא ככלי.
עניין של אופנות בגישות שמרניות או שמא צורך השעה, הרב קוק לא ציין במפורש. רק מבהיר ש-"הוא שקול כנגד סדרי תעניות וסיגופים בדורות הראשונים".

ראשי ישיבות ורמי"ם מסוג שלא נראה מזה למעלה מאלפיים שנה צומחים מחדש בארץ

שרירי ורוחני, הייתכן?
ללא התעמקות בספרים או נבירה במדרשים, ניסיתי לחפש דמויות שיתאימו לפרופיל. הַפְלֵה ווַפְלֵה, לא היה צורך ללכת רחוק מידי.
אברהם אבינו. יצא למלחמות.
יעקב אבינו. 20 שנה מאחורי מחרשות.
משה רבינו.
דויד המלך.
אליהו הנביא. מפגין סְפְּרִינְטִים לצד מרכבת אחאב.
מספיק רוחניים, לא כן?
אני מסכים, זה לא פייר, הם קיבלו "קצת" עזרה מלמעלה. אבל תחשבו על זה - כיצד הם נראו?
רּוּחְנִיִים רפים ורחפניים או רוחניים כאלו ,ששריר לא קטן היה מתבלט, פה ושם, דרך החלוק.


דבר הוביל למשנהו. התחנה הבאה היית ישיבת ההסדר בה זכיתי לִלְמוֹד לִלְמוֹד.
יום אחד, רמ"י מוֹרִי נעלם.
"מה קרה? איפה הרב?"
"מילואים".
"מילואים?".
"תביעה" הדגיש הרב קוק, תביעה של חיזוק חומרי. לא כמטרה, חלילה, אלא ככלי

לפתע התברר שרבנים עם רזומה של מ"כ בגבעתי, גולנצ'יק או שריונר מלמדים אותי.
השיא היה בתחנת הרכבת 'תל אביב מרכז':
לַבוּש מדים, המתנתי ברציף לכיוון נתניה. פנים מוכרות הופיעו רציף ממול. הר"מ שלי, במדים גם הוא, חיכה לרכבת דרומה.
מנופפים, מנסים להחליף מילים מעבר לפסים.
איזה קטע.

ראשי ישיבות ורמי"ם מסוג שלא נראה מזה למעלה מאלפיים שנה צומחים מחדש בארץ.
[רק היום קראתי בספר "לא בחיל ולא בכח" את הקדשתו של מחבר הספר, בן ה-90, אל תלמידי ישיבת קרני שומרון. חותם בסוף ההקדשה "בברכה, המחבר סא"ל הרב יצחק מאיר. מ"מ הראשי לצה"ל".]
השנים יעברו ומתוכם יוּבְרֵרוּ אלו אשר יעמדו, גם הם, בראשינו.
גדולי הדור הבא.

שלושה הרהורי חתונות

מהצד של הכלה

חתונה ראשונה מהצד של הכלה. מסתמא היו חתונות משפחתיות בהם הייתי מצד הכלה אך מעולם לא הייתי מ"חברי הכלה".
זווית חדשה. במקום לעמוד בגזרה הגברית, מוקף בבחורים, מצאתי עצמי ליד כיסא הכלה. שם, מאחורי עשרות החברות אשר שרו והתרגשו יחד איתה, גרף המציין חוסר שייכות טס בחדות מעלה.
לרגע חישבתי לעלות מעלה ולבהות בחתן תוך נשנוש תירס גמדי, אבל החיידק סקרנוטוטוס התפשט במהירות במערכה העיצבית.
"הממ...", גמלתי בלבבי לאחר המהום מה. באמת, זו הפעם ראשונה בה אני מעבר לקווי האויב.

מעוללות ועד סבתאות, חברות ונשי המשפחה, דחקוני אחר כבוד אל מסדרון צמוד. כמשקיף או"מניק מהימן נשענתי על הקיר וחיכיתי לחיל המשמר לכשיבוא בתרועות.
דקות חגו והמשלחת, בראשם החתן, פיזזו מטה במדרגות. קופצים, צוחקים, צועקים, התהליך הקבוע. ייתכן וצריך לרכך את התיאור ובכל זאת, כאשר הבטתי בהם הורגשה רתיעה.
"יש משהו אכזרי בצד של החתן", שיתפתי חברים, מוודא. אחת ההינה בחיוך והרמת גבות, מסכימה.

בעוד אני רגיל בהתגוששויות לצלילי הלהקה המלווה, שומר על אצבעות רגליי מפני עשרות נעליי הרים דורסניות, נחשפתי לאווירה שונה בצד הנשי. לפתע התארחתי בשמחה אשר התנגנה, לרווחתה, באוקטבה שונה לחלוטין. רוגע ופנים מאירות, דממה המלוּוה בשירי חתונה בטוני אלט. נעים.
אל הרגע הזה התפרץ תוהו ובוהו של רעש וצלצולים. דחיפות וקפיצות לא סדירות. זעקות בריטון ובס.
ההוריקן פלש באגרסיביות, מנער הלאה את הגלים העדינים. את הרגע.



קול חתן וקול כלה

הפלאפון מצלצל בטרמפיאדה מחוץ למכללה, על הקו חבר. שואל אם אוכל להשלים מניין לשבע ברכות.

עמוק בתוך הערב אנו מתחילים בסעודה, מוקפים בעשרות זצ"לים הצופים בנו ממסגרותיהם המאובקות. ישובים לשולחן הערוך ממיטב המטבח המרוקני ומקפידים להיזהר מהחריף.
"בכבוד,מישהו רוצה לומר משהו?" בחור מחוּלַף שחורות שאל מצניעות את המסובים.
"רוצים לשמוע" נענה.
מקדים ומתאר בַּאַשֵר לאחר החתונה, לחתן והכלה קול אחר. קול חתן וקול כלה.

הוא פתח בבדיחה.
"לפני החתונה, במפגשים, הבחור והבחורה הולכים להם ברחוב. אבוי, הבחורה נתקלת במדרכה ומשטחת אפיים ארצה. קופץ הבחור ומכרכר סביב בדאגה לשלומה, "את בסדר? לא נפגעת?". עוזר באם צריך.
ימים עוברים, הם כבר נשואים. שוב אותו הרחוב, אותה המדרכה. האישה נתקלת ונופלת על הרצפה.
"מה איתך? את לא יכולה להסתכל לאן שאת הולכת?"

השבוע הזדמן לי להתלוות לנסיעה עם זוג נשוי. אינני מעוניין להירדף על ידי מכרים לכן אסכם ואומר שהרעיון היפה חמק ממסגרת הבדיחה.
קול הבעסה. 



משחקים אבא ואמא

אני אוהב לשמוע כיצד הנשואות הטריות מתארות את חיי משק הבית בצל הלימודים. התנשפויות התסכול, גלגולי העניים לכל כיוון טבעי אפשרי, מפחי הנפש ופאוזות להעצמת רגעי הדרמה.
בשרעפיו הרומנטיים של אף זוג לא נמצא שטיפות כלים, כביסות, החלפות חיתולים ושקיות שחורות מחוסר שינה. קשה בתחילת הדרך, אין ספק.

בהפסקות, מעל המתיימרים להיות סנדוויצ'י בריאות, מסתפרים הסיפורים. מנגד חיוכים קשובים ושאלות המשמשות כחומר בעירה להמשך עלילת הפרוזה. לעיתים בודדות נשמעות הצעות ייעול טורדניות הקוטעות את האווירה. אף ולו אחת מהן אינה מעוניינת בפתרונות.
מתמיה להאזין לשיח הנשי שכן בעוד אני נבהלתי מתיאורי הזוועות, ישבו חבורת הרווקות, מוקסמות למהדרין, סביב הנשואה התורנית.
מעבר לעייפות הכרונית מופיע מעת לעת שביב החיוך. רגע קט בו מתפרצת האמת החוצה - הן נהנות מההתנסות.
מדובר במשחק ישן של חילופי חוויות. קודים מוּבְנִים למשתתפות המשחק, בו הבנים אינם כלולים.
מביך להשוות בין הוריהם אשר קמו בשלוש בלילה עקב אחיהם התינוק לבינן, כעת. להודות קבל עם ועדה ש-"וואו אני ממש מחליפה חיתול לצאצא משלי", או "לא תאמינו אבל אני מכינה שבת עם בעלי".

"אני לא מסוגלת לראות כביסה בבית"
"אוי צריך לסדר את כל הבית וגם הלימודים... אני משתגעת!"
"מה את חושבת? השנה אני צריכה לסדר את משלוחי המנות"

נכנסים לתפקיד. סיטקום של אבא ואמא.

רִגשֵי נחיתות

הם פִספסו את העובדה שיש דברים אשר קודמים בסדר העדיפויות לתורה. עם כל הכבוד לתורה.
יום חמישי ובהפסקת הצהריים בית המדרש מתרוקן לטובת צחצוח ד' אמות התורה. המתמידים אשר גולשים בלימודם להפסקה מתמקמים זמנית בסככה, בסמוך לבית המדרש. שטייגן.
אדהכי והכי עליזה, הטבחית, זועקת מן המטבח לידיים נוספות. התנדבות למספר דקות, לסחוב במעלה המדרגות את האספקה אשר הוסעה על כנפי נשרים מן הסופר.
אף לא ניע ולו זיע, הביינישי"ם בחוסר נוחות מסתדרים על הספסל. עמל או תורה.
"שהוא ילך לעזור. אני לומד תורה והוא סתם מסתובב" נימק והצביע מתמיד על אחד מחבריו ללימודים אשר נפש בהפסקה. מצטט את הנאמר "העוסק במצווה פטור מן המצווה".
הוא הצליח להרגיז לא מעט מהמתמידים סביבותיו ותוך שניות התפתח מאבק תוֹרַנִילוֹגִי. גלגלי שניים התעופפו באוויר עת דשנו במימרה המדוברת – "העוסק במצווה פטור מן המצווה".

***


מחלקה מעורבת, ביינישי"ם ושאר עם ישראל. אחד הביינישי"ם, שקדן מעיין כמוהו, ככולם סובב מצויד במיטב ספרי לכתך בדרך. חומק בשעת רצון לפינה בה יוכל לשקוע בלימוד.
ישנם אומנם סינג'ורים וחבריו, ביינישי"ם אם לאו, אכן מתמנים לצורך הדקה. לעומתם, הוא מנמיך פרופיל ושוקע בתורה. אם מדובר היה "בפעם ב..." ניחא, אך הדבר הפך לדפוס קבע.
העניים ראו, הפיות לחששו.

עובר במעבר החצייה עם אימי כאשר סטיישן כסופה חתכה אותנו במהירות. נבהלנו קמעא. כיפה שחורה לראשו, זקן ללסתו וחולצה לבנה לעורו.
"אולי הוא הזדרז לשיעור תורה" אמרתי בצחוק, כאילו שזה היה משנה משהו.

נוסע באוטובוס ומנצל את הזמן בלימוד. לאחת מהנוסעים, גברת מבוגרת, נפלו השקיות. הוא שם לב למאורע אבל בחר להתמיד בספר, ישנם אחרים שיעזרו. שניים צעירים אכן אצו לעזרת הגברת.
אולי הניחו עינם בו ואם כן גם כך הוא לא היה מבחין במבטם, שכן הוא לא סט ולו לרגע מן הספר.


***
הם בסדר. הם חושבים שהם בסדר. הם כל כך בסדר, לדעתם, שהם מצוינים.
אבל הם לא.
חבר'ה אלו, ודמויות כדוגמתם, פִספסו את העובדה שיש דברים אשר קודמים בסדר העדיפויות לתורה. עם כל הכבוד לתורה.


נשאלתי, במן האשמה מרומזת, אם ההלכה היא היא הנר לרגליי או חלילה- איך אראה בעיני שכניי הכופרים, אחיי החילונים.
להאשמה רטורית שכמותה התשובה האינסטנקטיבית הינה - "חס ושלום, ברור שההלכה היא הנר לרגליי. אם כך התורה אומרת אז למי בכלל אכפת מה הם חושבים".
למי אכפת?
לי.
היום ה"מילה האחרונה" זה תורה. זה מדליק, זה קאצ'י, זה ה-דבר. לתפוס את העולם, לטבוע בתובנות, לעשות טראקים על הררי תוספות. מהות החיים אחי! תתנתק מהעולם. כל הגשמיות הזאתי, האנושיות, למה לך? תברח מהצרות. רק אתה וזה שמעל. טאטע!!!

את התגובה קראתי מספר פעמים והתחושה אכן גאתי בי, אכפת לי.
המצפון צקצק בלשונו, אולי אני לא בסדר?
הנחתי לרעיון להתנדנד בראש, להתבשל.

האם זה משנה כיצד אנו נראים בעניי החילוני המצוי או אף הגוי? הרי זה ממש לא באופנה להיות פוצי מוצי ולהתחנף, כביכול.
תסביך שלם במגזר 'הכיפות המחוררות' החפץ בכל מאודו להיות בסדר עם כולם אך משום מה חושב שזה סותר את קיומו של ביטחון עצמי.
מה אין לך עמוד שדרה משלך?
מה אכפת לך מה הם חושבים?
הם לא רוצים? לא צריך.
אתה רואה את התורה? שלושים שניות אתה שם וחזרת ,זוז!

היום ה"מילה האחרונה" זה תורה. זה מדליק, זה קאצ'י, זה ה-דבר. לתפוס את העולם, לטבוע בתובנות, לעשות טראקים על הררי תוספות. מהות החיים אחי! תתנתק מהעולם. כל הגשמיות הזאתי, האנושיות, למה לך? תברח מהצרות. רק אתה וזה שמעל.
טאטע!!!
לא, זה לא ישראלי עם ראסטות שנזרק בדרום אמריקה. זה מה שחלקינו עשינו או עדיין עושים. הופכים לעוף מוזר, תלוש מהמציאות.
תורה.
תורה.
תורה.

"דרך ארץ קדמה לתורה".
עוד לא שמעתי מחלוקת בנושא. פתגם חמוד, לא פוגע באף אחד. מספיק כללי בכדי שכולם יהנהנו יחדיו לאות הסכמה.
מה יקרה אם אין "דרך ארץ"? האם יהיה זה חמור מ-"אם אין קמח אין תורה" בגלל שלכלל זה אין היפוך. ובכלל מהי דרך ארץ?
ארוחת צהריים קדמה לתורה. ה' ישמור?!
שמיעת בדיחה קדמה לתורה. רחמנא לישזבן?!
השכלה קדמה לתורה. גוואלד?!
דרך ארץ קדמה לתורה. מה?! אה כן, זה דווקא מוכר. תנא דבי אליהו או משהו, לא?

נו... אז איך אני אמור להביע את דעתי? לשחק עם כמה משלים מתקתקים, משפט חכם או אמירה שנונה? הרי זה לא יעזור.
"סתם חננה מצ'וקמק, עוד אחד שרוצה להיות איזה דוס מחמד". אם לא במילים האלו אז משהו אחר יחלוף בראש.
אני באמת חושב שזה משנה איך אנו נראים כלפי חוץ, מה הם חושבים עלינו. הביצועים של התורה, דרכינו.
אבות (ה', ט') – ברטנורא ד"ה חילול ה': "...אי נמי, שבני אדם רואים ולומדים ממעשיו".
קהתי מוסיף מדברי רש"י, במסכת שבת, שנמצאו הקטנים (האנשים פשוטים) מזלזלים בתורה על ידו, שאומרים: זה מבין שאין ממש בתורה ובמצוות, ונמצא ה' מתחלל על ידו.
לטוב ולרע.

להתקרב, להתרחק.
אהרון לא שיחק כיסאות מוזיקליים, גם לא התנדנד. אם הוא ראה מישהו שעשה דבר לא בסדר הוא ניגש אליו באופן ידידותי. לא תקף או הוכיח, כי אם הראה לו פנים צהובות (דוס מחמד?).
לא היה לו נעים, לאותו איש. למעשה הוא פחד שמא אהרון יגלה את מעשיו הרעים ויתרחק ממנו. מנקודה זו, דווקא, היה אותו אחד חוזר למוטב (אבות א',י"ב - ד"ה מקרבן לתורה. ברטנורא וקהתי).
כמו עם אהרון, לא התנהל שום ויכוח, בסך הכל דיבורים בעלמא. להעביר משמרת, לשבת יחד בכיתה, לדבר. לא יותר מידי, לא פחות מידי. לא להגיד עשרים פעם תודה ליהודי שבסך הכל אמר לך מה השעה. לא להקצין לשום כיוון, פשוט להיות בן אדם.  


מוקדש לתגובה מעוררת המחשבה של רותי מאפרת.
[על הבלוג שהועלה ב- 6.2.08 למניינם]

דעת תורה

דבורה, דמות מעט חריגה בסצינה המסוקסת של ספר שופטים, מוגדרת כאישה-נביאה. כן, כן, לא התבלבלת – אשה.

באחד מעלוני השבת נשאלו מספר רבנים לגבי יתרונות וחסרונות של שו"תי האס.אמ.מס המתוקתקים בימינו אנו. ביטוי שחזר על עצמו בין דעות הרבנים היה "דעת תורה". צמד המילים התיישב בראשי, נודד במחוזות תאיי האפורים.
א: דעת.       ב: תורה.
א: דעת.       ב: תורה.
  א ו- ב:  דעת תורה.

באמת, איך קוראים את זה? מה זאת אומרת דעת תורה?
כאשר רב אומר משהו ומגדירים זאת כדעת תורה אזי מהי הכוונה? האם מדובר בדעתה של התורה או בדעה של מישהו שלמד הרבה תורה ומביע את דעתו, ומשום שאנו מעריכים את דעתו כמי שמושפעת מהלך רוחה של התורה אנו מכנים את הדברים דעת תורה.
מעורפל?
אני אנסה להבהיר את עצמי אבל, במִטוּתַא, החזיקו חזק. הדוגמא שאני אביא עלולה להקפיץ כמה פתילים רגשיים אך נא לא לסטות מהנושא. הבא נפתח בחברותא קצרצרה.


"טעמי המנהגים ומקורי הדינים". ניערתי את האבק מעל הספר הישן שנתקע אחר כבוד בארון, עמוק פנימה. לאחר דפדוף קצר נפלתי בשבי הדפים אשר הצהיבו בשל השנים, מכילים את אסופתו של הרה"ג אברהם יצחק שפרלינג זצ"ל המאגדת את כל מנהגי ישראל ומקורותיהם, לפי הפתיחה. אחר כבוד והכרת הטוב שספר שכזה נפל לידיי ממרומי הארון, מיקַמְתִיו במדף המוקדש לִסְפַרַיי אשר בשימוש יומיומי. לומד על הסדר מפעם לפעם, רווה סיפוק מהצצה אל טעמים המסתתרים מאחוריי המעשים שבשגרה.

לא הרחק מן ההתחלה, הגעתי אל סימן "עניני ברכות".
ברכת "שעשני כרצונו" זכתה לשלושה הסברים. עם שניים מהם הסתדרתי מצוין, התברגו היטב בהגיון המערבי שלי, שלא כמו חברם. למעשה ההסבר שהעיק עליי לא נדחה אל הסוף אלא דווקא כיכב והופיע לפניהם.
סעיף ל"ד: "טעם שהאשה מברכת שעשני כרצונו, מפני שהיא כמי שמצדיק את הדין על הרעה הבאה עליו (אבודרהם)".
תודו שזה, הממ..., מעניין.
כעת השאלה היא- האם דבריו של אבודרהם הִנם דעת תורה?
האמנם כך התורה חושבת או אולי לפנינו דעה אישית המבוססת על רוח התקופה בה חיי כבוד הרב?
שאלה שאלתית.

אוי ווי שוביניזם, הבטן הרכה. נו... אם כבר אז כבר.
אחד ה'דו-שיחים' היותר לא צפויים בתנ"ך תופס בסך הכל שני פסוקים בנביאים.
"ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי, ואם לא תלכי עמי לא אלך. ותאמר (דבורה) הלֹך אלך עמך אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא, ותקם דבורה ותלך עם ברק קדשה" (שופטים ד',ח'-ט').
דבורה חותכת חד וחלק – "פדיחות". הייתכן? השוביניסטית התנ"כית הראשונה?
קשה לשמוע את דבריה של דבורה, לאו דווקא בגלל שהיא אישה אלא מפאת מעמדה.
הפשט, כבר בהיכרות המזורזת עם דבורה, נותן לה את הכבוד הראוי. בדילוג ארבעה פסוקים לאחור אנו זוכים להפגש. "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות, היא שֹפְטַה את ישראל בעת ההיא... ויעלו אליה בני ישראל למשפט".
לא אשה מן המניין כי אם אשה-נביאה. לא נביאה בלבד אלא גם שופטת. לא רק שהיא שופטת, בני ישראל באמת עולים אליה למשפט.
דבורה, דמות מעט חריגה בסצינה המסוקסת של ספר שופטים, מוגדרת כאישה-נביאה. כן, כן, לא התבלבלת – אשה.

האם מדובר בדעתה של התורה או בדעה של מישהו שלמד הרבה תורה ומביע את דעתו, ומשום שאנו מעריכים את דעתו כמי שמושפעת מהלך רוחה של התורה אנו מכנים את הדברים דעת תורה.

עקב היכרות זו, תמוהים דבריה אל ברק. היינו מצפים מהעם לדעת לעכל שדבורה היא מזן אחר וברק לא נתמך ע"י גברת מעודנת ושברירית. לאן נעלם הקרדיט שהפשט הואיל לה?
רעיון הבזיק, משלים את התמונה. עדיין מעט בוסרי אבל לפחות, למעני, הוא עושה את העבודה.
דבורה מבשרת לברק דבר פשוט ביותר, העובדות אינן משנות. זו רוח התקופה, וכך הדברים יתפרשו בפי העם.
רוח התקופה.

לרוח התקופה יש גורם מרכזי בפרשנות לאירועים ורעיונות.
ישנו מלאי גמרות ודרשות להן יפה השתיקה בפני האישה, ממליצים הרבנים בהגיעם לקטע מעט "..." בשעת לימוד בפורום גברי. קטעים אשר לא יִמַצְאוּ נידונים בשיעורי נשים.
שוב השאלה המנדנדת בראשי, האם אותם קטעים הם דעתה האישית של התורה או דעה המבוססת על רוח התקופה.
שמא נתקלקלה דעתי במערביות, וחטאתי קמעא בפמיניזם?

האם ייתכן ורב חוצה את גבולות ההלכה ומביע את דעתו, כאדם בעל השקפה אישית? כיצד אני אמור להתייחס לנאמר?
אני חושש להכתיר את השאלה כ-"חמורה" אך אם דעה אישית של רב מוגדרת כדעת תורה - האם יש לי האופציה להביע דעה משלי או לא?
ואם דעת תורה ספציפית חורה לי? נכון יהיה לשחק את משחק הכיסאות עם 'הרב נח' ולברור לי דעות תורה שיתאימו להלך רוחי?