מי לה' אליי

כבר שבועות המילה רצה בראש. קופצת ומתחמקת, מספקת אך ורק הבזקים של אי אלו תובנות חסרות. חמש אותיות המרכיבות מילה המכילה רעיון בלתי אפשרי. נזעקת בדרשות מעל בימות, בשדה הקרב, במגרש הכדורגל. מושמעת לאוזני כל קהל אפשרי בכל במערכה אשר תהא. סיסמה עתיקה שלעולם לא תתיישן.
אחדות.

חבר'ה תירגעו. לא משנה מה תעשו העיקר שתהיו ביחד

ייתכן ואלו המבחנים הדוהרים באופק, משפיעים על קו המחשבה. כל הלחץ שיושב על הראש ללא סיבה אמיתית.
זה יותר משלושה שבועות עברו ואותה מחשבה טורדנית עדיין מסרבת להיכנע לקו חיובי כלשהו. נו מילא... מדוע להדר במילים?


"היי!".
"מה נשמע?".
-"טוב, תודה".
"יפה יפה".
"קצת חם בזמן האחרון, לא? אם ככה מתחיל הקיץ, חבל על הזמן!".
(טיפין מזג אויר סתמי לשבור את הקרח)
"מה דעתך על אחדות?".
(טאח! מכה מתחת לחגורה)
-"אחדות?" תתמה/י לרגע קליל.
"כן".
-"מה השאלה? אחלה של דבר. חשוב, חשוב. אין ספק".

ברור שאין שאלה.
שרעף זה הרי מושרש כל כך עמוק בנפשו של האידיאליסט מאשר הוא. חוזר ומופיע בכל עלון שבת אפשרי, נשנה בכל קריאה לאומית, מודגש באדום כל אימת שבאה עלינו מערכה דנדשה.
אחדות.
בואו נניח את המחלוקות בצד ונתאחד כנגד. כאיש אחד נגיד לא, נכריז כן, נאמר מה שצריך. נעשה מה שיידרש.

רגע, רגע. עזבו אתכם מאחדות על טיימר. זמנית.
מה דעתך על אחדות אחדותית! לא סתם פיקנטריה אחוזת אדרנלין חולפת, אני מדבר על אוניברסליות.
-"הממ..."
"קח/י ת'זמן. קצת במפחיד לענות במושגים מוחלטים, אני מודה".
-"ניראה לי שכן, כדאי".
"לפי מי?".
-"לפי מי, מה?".
"אחדות. לפי האחדות של מי?".
-" אממ... שלנו?".

אחד מדבר על איחוד למען קירוב לבבות. שני דורש על ישוב הארץ. אחר זועק על השבת והוא קורא לחיזוק לומדי תורה. אלף ואחד מערכות, דירוג חשיבות המשתנה בין מגזר למגזר, קהילה לקהילה ואדם לאדם.
"אחדות" של אני צודק. של תקשיבו לי, בואו אחרי ותעשו מה שאני אומר.
גם כן אחדות.


"גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, אין מידת הדין פוגעת בהם, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו". אבל משנחלקו ואין שלום, אפילו כשהם מקיימים את התורה, מידת הדין פוגעת בהם, שנאמר: "חלק לבם עתה יאשמו", מכאן שגדול השלום ושנאוי המחלוקת" [קהתי על אבות א',י"ח]

משנחלקו ואין שלום, אפילו כשהם מקיימים את התורה, מידת הדין פוגעת בהם

אחרי מקורות כאלו ולאחר תקופה של חיים בחו"ל, נדמה כאילו זו לא האחדות שבאה למען המצוות אלא המצוות שעניינן להביא לאחדות.
כאילו ה' אומר: "חבר'ה תירגעו. לא משנה מה תעשו העיקר שתהיו ביחד". כהורה מול ילדו, מעדיף שיסתדר עם אחיו ומשפחתו מאשר יגעל מהם עקב הארה זו או אחרת.
כאילו.

כאילו?

סאב-טקסט

שנינו על הדיונה, כושלים לאיטנו בחול הרך. עמוק בתוך הלילה העיניים כבר נסגרות מאליהן, עייפים. הולכים אחד אחר השני ונלחמים בחושך המעיק בעזרת שיחה סתמית. לא פוסחות דקותיים והשיחה מתגלגלת להתנצחות תורנית, על הפרק שניים מראשי ישיבות ההסדר.
הוא אשר צודד ברבו ואני, מנגד, שלא מיהרתי להשתתף בניגוח הרב השני. קמעא השתומם אחר מעט התעצבן. לא מבין מדוע איני מקבל את דבריו.
הנושא אמנם חמק מזיכרוני אך את הסיום לא אשכח. "הוא כופר".
אם הקריאה מופנת הייתה אליי, הייתי עובר הלאה. להפתעתי, היא כוונה אל ראש הישיבה השני. שאלתי אם זו דעתו האישית או שמועה אשר שמע מפי רבו. הוא, באופן נחרץ וללא דופי, טען שכך הבין מרבו.
"כופר? הרב שלך אמר שהוא כופר?" פקפקתי. הוא נשאר בשלו. הצעתי לו לשאול את רבו במילים המדויקות – "האם הרב פלוני אלמוני הוא כופר?". משום מה הרגשתי שרבו, רב ידוע המוכר לכולנו, לא יענה בחיוב.

נִפנופי ידיים, הרמת גבות ומה שהכעיס מכל- תהייתו של אחד מבני החבורה באם בכלל ניתן לכנות את פלוני "רב"?


מקרה זה, על אף היותו אמיתי, הנו קיצוני. למרות זאת, על אף היותו קיצוני הוא גם אינו נדיר.
רב חולק על רב. מסיבה כלשהי גורם נוסף בריאקציה לא מקבל התייחסות מספקת, התלמיד. הוא השומע את רבו מוכיח ומטעים את דבריו כנגד הרב השני. מציג בפני תלמידיו את דעתו ושוטח לעיניהם את טעותו של הקוֹלגַה. התלמיד שומע ומבין כמה חמור העניין. רואה כיצד רבו נרעד בחיל וחלחלה כנגד התפיסה שכנגד, ומסיק במקרה הטוב את המסקנה המתבקשת – הרב השני טועה. המקרה הרע במחוזותינו הוא המקרה הקיצוני. מציאות של קריאות זעם ושאר אמרי שפר המבזים את הרב הנחלק.
התוצאה – מוֹקַצִי'נוֹ ששם בכיס הקטן את המים הרעים מהמשנה באבות (א', י"א) כאשר מסתבר שכיום אין צורך בגלות על מנת להגיע להישגים אלו.

אני ככולם נסחף לא פעם בזרם הכללי, נופל בקבלת אמיתות ללא בדיקה מהימנה. גלגל ההצלה שלי בכל הקשור לזלזול ברבנים היה קלטת.
בשיעור א' נהגתי להתהלך במרוצה בשביל הכושר, מעביר את הזמן עם ווקמני הנאמן בהאזנה לרדיו. באחד הימים הבחנתי באוצר נחבא באחת מן דלתות המטבח שבדירתנו, שיעורי תורה אשר הוגשמו לפסים מגנטים ונעטפו באריזות פלסטיק שקפקפות. כעבור מספר ימים, בעודי מתהלך ומזיע את נשמתי בשמש הקיצית, גמעתי את כל הקלטות מפי אותו רב.
מעולם לא הייתי מעורה בזירה הרבנית. הנפשות הפועלות, מי כנגד מי. אף התקשתי לשייך שמות מוכרים לפנים. חסרון גדול לתלמיד ישיבה אך באותה מידה גם יתרון שכן נמנעה ממני הזכות של רושם ראשוני שלילי כנגד רב באשר הוא.
יומא חדא אוזני קירבתני לשיחה אשר נסבה ברב שליווני בשעת הליכתי. נכללו בה נִפנופי ידיים, הרמת גבות ומה שהכעיס מכל- תהייתו של אחד מבני החבורה באם בכלל ניתן לכנות את פלוני "רב"?
וכי מהיכן נִשְפֵעוּ הם בתובנות אלו?
ברבות הימים התוודעתי למספר רבנים נוספים הסובלים מיחס דומה מצד צורבים המרננים ללא בושה. משמיטים ללא מחשבה שניה או ספק קל את תואר הרב מבעוד יקראו בשמו.
שיחה זו הייתה כרטיס הכניסה שלי להכרה במציאות המקסימה הפושה במחוזותינו. זילות רבנים.


אלף שנה אחורה בזמן.
קהל מתאסף לצד הרחוב, להבות מאירות מבעד לדמויות. כרוזים חולפים בינות לאנשים, זועקים לאוויר פאשקעווילים שבעל פה.
מתקרבים יותר אל מרכז העניינים, כעת ניתן להבחין בספרים המשמשים כחומר בעירה. חלק לא מבוטל מן המשתתפים במאורע, מאמינים בני מאמינים, מעודדים את הנעשה. הסקרנות גוברת ואנו שואלים לפשר הסצינה.
לאחר שמע ההסבר ישנן שתי אופציות. האחת, להצטרף למתרחש ולהדר בזריקת שנים-שלושה גפרורים לצאת ידי חובה. שניה, למחות ולו בכך שנעזוב את ההמון בשאט נפש.
למען האמת אם היינו, כבני זמנינו, נקלעים למאורע ספציפי זה, היינו מזדעזעים שכן אותם ספרים בוערים חבקו את הכותרת "מורה נבוכים". אותו ספר פילוסופיה אשר נכתב בידי הרב שהרעיד לא מכבר חלק מעולם התורה עם חיבורו החדשני "משנה תורה".
מחלוקת. שמרנות. אידיאלים שונים.
אין לי שום כוונה לנסות לנתח את המקרה, רק שאלה קטנה.
מי מאתנו היה משתתף בנעשה ומי לא? מי היה בוחר להצית את דבריו של הרמב"ם. ומי היה בוחר להימנע מכך, גם אם רק בשל כבוד ראוי לצד שכנגד?
מי היה מלגלג על הרמב"ם? מנפנף בידיו, מרים גבותיו ומצחקק "משה בן מימון, משה בן מימון"?


"כופר? הרב שלך אמר שהוא כופר?" פקפקתי. הוא נשאר בשלו.

כולנו חכמים, כולנו נבונים, אבל לפעמים גם נוטים להתעלם מכך שבית הלל ובית שמאי, כחולקים אובססיביים, חיתנו אחד עם השני ונהגו כבוד. זה אוסר וזה מתיר, הוא פוסל והוא מכשיר.
מחלוקת? שמרנות? אידיאלים שונים?
אולי. על כל פנים הם הצליחו, בדרך לא דרך, להימנע מביזוי או השמצות רבנים מנגד.

אם אין קמח...

החכם כמרכז היקום, וההמון סביבו הקיים על מנת לשרתו ולספק לו חֵבְרַה, אם לתמצת בקרירות.
מדוע ישנם אנשים "טיפשים" בעולם:
(אחד הקטעים המדהימים. לכו על זה, בסך הכל 286 מילים.)

"ונשאר בכאן שאלה אחת, והיא, שיוכל אדם לומר: אתם כבר אמרתם שהחכמה האלוהית לא המציאה דבר לריק, אלא לעניין. וכי כל היצורים שמתחת גלגל הירח, הנכבד מהם הוא האדם. ותכלית היות האדם – לצייר לנפשו המושכלות. ואם כן, מדוע המציא הקב"ה כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם? ואנו רואים, שרוב בני אדם ערומים מן הערמה, וריקים מן החכמה, מבקשים התאווה; ושהאיש החכם המואס בעולם – הוא יחיד בין רבים, לא יימצא אלא אחד בדור מהדורות.
התשובה על זה, שהאנשים ההם נמצאו לשתי סיבות: האחת, להיותם משמשים לאחד ההוא. שאילו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופיא, נשחת תיקון העולם, ואבד מין בעלי חיים מן העולם בימים מועטים. מפני שהאדם חסר מאד, ויצטרך לדברים רבים; והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה, ולדוש ולטחון ולאפות, ולתקן כלים למלאכות האלה, כדי להשלים בהם תיקון מזונו. וכך יהיה צריך ללמוד הטוויה והאריגה, כדי לארוג מה שילבש; וללמוד בניין, לבנות מקום להיסתר שם; ולעשות כלים לכל אלו המלאכות. ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות, שהאדם מצטרך במחייתו לכולם צורך מוכרח; ומתי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה? על כן נמצאו שאר בני אדם, לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה, כדי שימצא החכם צרכו מזומן, ותתיישב הארץ, ותהיה החכמה מצויה.

והסיבה השנית במציאות מי שאין בו חכמה, מפני שאנשי החכמה הם מעטים מאד ... ועל כן נבראו ההמון לעשות חברה לחכמים, שלא ישארו שוממים. ואולי תחשוב שזאת התועלת קטנה, אבל היא צריכה וראויה יותר מן הראשונה. שהרי הקב"ה העמיד הרשעים בארץ ישראל, כדי לעשות להם חברה, ולהסיר שממון נפשות החסידים. הוא מה שנאמר (שמות כג): "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה". וזה העניין פירשו חכמים גם כן, ואמרו (ברכות ו ב): מאי "כי זה כל האדם"? כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. פירוש, להסיר עצבונו ושממון יחידותו".
(הקדמת המשנה לרמב"ם).


מה דעתכם?
אני, אישית, לא ידעתי איך לאכול את הקטע הזה בפעם הראשונה בה נפגשנו. בהזדמנות, הצגתי זאת לחבר טוב שלא נמנה בספסלי ישיבה זו או אחרת – הוא צחק. לא מתוך זלזול, חלילה.
"תכל'ס" הוא צִחקק, כאילו מתוך השלמה עם תשובתו החדה של הרמב"ם, לעומת המציאות בה האדם היומיומי מחפש משמעות לחייו.
הרמב"ם העדיף להעמיד את פשוטי העם כנותני שירות, אולם מדוע לא נציב את החכם כנותן שירות?

את הרעיון ניתן לספוג ממקורות נוספים אך עדיין לא פגשתי באמירה כה חותכת, ללא שום ערפול מרומז. חד, חלק ודוקר.
לא אתפלא אם הרמב"ם אימץ תפיסה פילוסופית. היא המתארת את האדם השלם, זה המתדבק אל השכל הפועל. בדומה לדרך בה תיאר זאת ריה"ל, כדעת הפילוסוף בכוזרי, או אף הרמב"ם עצמו במורה נבוכים, פה ושם.

החכם כמרכז היקום, וההמון סביבו הקיים על מנת לשרתו ולספק לו חֵבְרַה, אם לתמצת בקרירות. אני משער שלרמב"ם -כרב, פילוסוף ורופא- היה די נוח עם קו מחשבה זה. להשקיף ממעל על בני מינו העוסקים במלאכות ארציות.
המטרה ברורה, אך הבעיה היא שחלק פשוט לא בנויים לכך וחלק, גם אם מסוגלים, לא זוכים להכשרה מספקת. חבל.
אבל, ותרשו לי קצת לירות באוויר, אולי זו בעצם שאלה של זַווִיוֹת?
הרמב"ם העדיף להעמיד את פשוטי העם כנותני שירות, אולם מדוע לא נציב את החכם כנותן שירות?
אם נשאל, לא מעט יאמרו שהם עצמם לא מתכננים להיות רבנים אלא אקדמאים או סוחרים וכדומה. ובכל זאת אותם האנשים יוקירו את מציאותו של רב בקרבתם. כזה שיוכלו להיוועץ עמו, לשאול למקורות בהלכה או בעניינים אחרים.
על כל פנים משיטתו של הרמב"ם אפשר להסיק שאם הסביבה מסוגלת לתמוך כלכלית יש למי אשר בראשו לפנות לכיוון התורני המשכיל.
האמנם?


שוב בוקר באריאל. חצי רדום פותח את הספרון אל המשנה הבאה- אבות א', ט"ז. עוד לפני שהספיקותי אל הבשר עצמו, הסבה את תשומת לבי הקדמתו של הרב קהתי.
"...ופירשו המפרשים שלכך לא נכתב לשון קבלה מכאן ולהלן (פלוני קיבל מפלוני), לפי שמתלמידי שמאי והלל נתרבתה המחלוקת בישראל, ונעשתה התורה כשתי תורות, לפיכך לא שייך לומר אצלם "קבלה", שתורת כל חכם וחכם לא היתה מוגבלת ומקובלת ונמסרת כמו אצל הראשונים (עיין "תוספות יום טוב")."
משהו קרץ בשורות אלו, שלפתי את העיפרון וסימנתי לי קו לצד הפיסקה.
השאלה המתבקשת היא - למה?
מדוע נתרבתה המחלוקת?

"משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו רבּיהן כצורכן, רבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות" (ירושלמי, סנהדרין).
שורה מתוחכמת. רק בקריאה שניה מבינים שלמעשה מתוארות כאן שתי סיבות. מלבד העובדה - "לא שימשו רביהן כצורכן", מצוינת סיבה נוספת - "משרבו".

הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה > זמנים > ל"ג בעומר) מביא ארבעה "יש אומרים" לציון ל"ג בעומר:
1. ביום זה פסקו למות עשרים וארבע אלף תלמידיו של רבי עקיבא.
2. ביום זה התחיל ללמד תלמידים חדשים והם לא מתו במגיפה (ביניהם רשב"י).
3. ביום זה סמך חמשה תלמידים שהמשיכו את שלימדם (ביניהם רשב"י).
4. לכבודו של ר' שמעון בר יוחאי אשר נפטר באותו יום. 
מבין הארבעה, השניים האמצעיים מתייחסים לקבוצת איכות מצומצמת.

מדוע רבי עקיבא לא אסף מחדש קבוצה גדולה של תלמידים אלא בחר בחמישה בלבד?

מדוע נקודת המפנה במסורת הקבלה חלה דווקא בימי הלל ושמאי? מדוע רבי עקיבא לא אסף מחדש קבוצה גדולה של תלמידים אלא בחר בחמישה בלבד? האם זו מִקריות שדווקא רבן גמליאל, כצאצא לבית הלל, יוצא נגד הרעיון- "והעמידו תלמידים הרבה" (אבות א', א'. ברטנורא)?

האם טוב בלבד צומח מריבוי תלמידי חכמים או שמא מסתמן הסיכון בין שתי הגישות:
1.  העמידו תלמידים הרבה. וכבית הלל שאמרו: לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים, חסידים וכשרים" (אבות דרבי נתן).
2.  כרבן גמליאל שאמר: "כל תלמיד שאין תוכו כברו, אל יכנס לבית המדרש" (ברכות כח.). וכבית שמאי שהיו אומרים: "אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות".

המציאות לבסוף חותמת את העניין. כבר אמר הרמב"ם, בהקדמה, שמעטים הם המגיעים לחכמה. כמו כן אומר המדרש - "בנוהג שבעולם, אלף בני אדם נכנסים למקרא, יוצאים מהם מאה: למשנה – יוצאים מהם עשרה: לתלמוד – יוצא מהם אחד" (קהלת רבה ז').
ייתכן ובישיבות ההסדר, המכינות והישיבות הגבוהות אין לראות מפעלים לייצור תלמידי חכמים גרידא אלא מקום בו הצעירים מתוודעים למסורת בצורה יותר עמוקה לקראת יציאתם לחיים כבני תורה.
בני תורה התופסים את מקומם בחברה במגוון המקצועות הקיימים כאשר כל צד מספק לרעהו את צורכו - כשווים.
פיפטי-פיפטי.

אם הייתי בשואה

אם הייתי בשואה הייתי רוצה לדמיין אותי עם נשק ביד, נלחם. אך באותה המידה יכול הייתי למצוא עצמי עומד ערום בתור הארוך, יודע ולא יודע. רועד מפחד כאשר סביבי הדמויות המאיימות באפור וגדרות התיל. ברקע היו הארובות חונקות את השמיים בעשן סמיך.
האם הייתי מאלו שחשבו על פרוסת הלחם הבאה או על התפילין?
האם הייתי מרגיש או הופך למת-מהלך אדיש?
האם הייתי מחזיק מעמד או נשבר?
אם רק הייתי בשואה.
אבל אני לא.
אני בנתניה, בארץ ישראל. 60 שנה אחרי.
יש לי מזרון עבה ומטבח מלא אוכל במרחק שני צעדים מהחדר שלי. מחשב, כלי נגינה, עשרות עטים ומאות דפים לכלות בהם את שארצה.

לפני שש שנים קל היה לי לשאול "מה אם הייתי בשואה?". אז כאשר הלכתי לאיבוד בבירקנאו בחיפוש אחר הלאגר של בַּבִּי, סבתא שלי. מוקף בשממה מושלגת, נוף אין סופי של צריפים מופצצים שדהה עם הערפל.
מצאתי אותו לבסוף. המקום בו סבתא שלי שהתה תקופה של נצח. מצֵבה שחורה ציינה את כתובת הצריף החרב, השלג הסתיר את שברי הבטון. היא רצתה שאהיה שם ואנסה לראות.
לא הצלחתי. לא ראיתי עניים מתות במבטם של אנשים ממוספרים. לא שמעתי את פסיעות רגליהם של השומרים, את כלי נשקם נוקשים. לא נבחו כלבים. מִגדלים לא אוישו, גדרות התיל היו פרוצים.
לא הצלחתי. עמדתי על שטיח לבן יפיפה. ירוק של חורף הציץ באופק. חברי חיכו לי בכניסה למחנה.
ניסיתי.

היום הראו לי ספר מזעזע על השואה.
לא היו שם תמונות זוועה של קברי אחים או קלגסים מחויכים הניצבים מעל שורת גופות יהודים. הייתה אסתטיקה צינית ומרירה. זורקת אותך למקומות אחרים, משחקת בך ברשעות.
את הספר אפשר לקנות במקום אחד בעולם, נאמר לנו, ב-"חנות המזכרות" של אושוויץ. על הכריכה האפורה נכתב בשורה אחת שחורה ודקה שם הספר, מרמז על המסע שיחל עם פתיחתו. "in the middle of europe” (במרכז אירופה).
כמעט ובכיתי בכיתה. בורח אל הקשקושים שלי במחברת בניסיון לעצור את מה שהשתולל בפנים. מבין פתאום למה ,אז בבירקנאו, לא הצלחתי.

הספר עסק כולו במחנה ההשמדה "מיידנק". המעצב לקח אותנו בשלבים פנימה, מראה תחילה את התמונות המוכרות. מכלי ציקלון-בי מסודרים במדפים, מסמכים, גרגרי ציקלון-בי.
אז הוא צלל. מציג בפנינו תמונות של דשא ופרחים. תצוגה נקיה ומסודרת של מברשות שיער, סכיני גילוח ושורות של כוסות ברזל צבעוניות עם חלודה. טקסטורות נפלאות שבמבט שני התגלו כגז הציקלון אשר התייבש על הקירות או קיר פנימי בקרון הרכבת . סידור הפתוח בקבלת שבת, "לכו נרננה...". נופים מהמחנה לעיר ומן העיר למחנה. פני דמויות אשר החשבנו לקורבנות, אך בסוף הספר מתגלים כארכי-רוצחים. ובתמונה האחרונה שמיים תכלכלים, עטופים בעננים רכים-שקופים.
דשא, פרחים ושמיים כחולים.
שם במיידנק.

אולי זו היית הטעות, הייתי צריך להגיע למחנות ההשמדה עם שתי מצלמות. במצלמה האחת הייתי מצלם את השואה כפי שכולנו מצלמים, ואילו במצלמה השניה הייתי מצלם את השלג והנופים, את העשב הירוק והאבנים.
בארץ, לאחר המסירה של הפילמים לפיתוח, הייתי מחזיק בידי שתי ערמות של מעטפות צהובות שונות לחלוטין. מתיישב על המיטה בחדר ומתחיל להשוות.
אולי אז הייתי מצליח להבין יותר את מה שלא הייתי מבין, אם הייתי בשואה.

600-100 שנה, מהי ביני ובינך?

במרומי גן עדן שני רבנים מזוקנים ישובים בחברותא. מתנודדים, רעננים, מול סוגיות אשר נעלמו מאתנו עם השנים. מסלסלים בזקניהם הלוך וסלסול בעוד עיניהם מתרוצצות בנאמר. הם גילו אחד את השני לפני כמאתיים שנה בשיטוט באחת מהספריות האין סופיות.
בשיחה קלה גילו את העובדה ששניהם בני אותה עיר אירופאית. הראשון אשר הגיע למרומים הוא בן המאה העשירית ואילו השני שהאריך ימים מן הראשון, ועל כן נראה מבוגר יותר, בן המאה ה-13.
עודם מפלפלים ומשטייגנים שלף בן המאה העשירית במבה כתמתמה אשר תוקפה פג בשנות השמונים ופתח את השקית. מטעמי נימוס הציע הלה מן הבמבה לחברו ללימוד. השני שידו האחת הסתבכה מעט בזקן השיבה המפותל הביט בבמבה וכיווץ גביניו קמעא לאות סירוב.
"טוב" משך בכתפיו בן המאה העשירית וחזר ללימוד.
בנשנושו הרעיש קלות בשקית הניילון, מקמט לחילופין את הכיתוב שהוטבע במדפסת סיכות – "כשל"פ לאוכלי קטניות בלבד".

היכן ניצבת הנקודה אשר מִמֵנה ואילך חכמינו אינם יכולים לסתור את דברי קודמיהם?


אם כולם אכלו בעבר קטניות בפסח אזי מדוע לא לבטל את האיסור? התשובה הפשוטה היא- משום שדרוש בית דין הגדול בחכמה ובמניין מקודמיו. זהו, תם ונשלם.
מה ניתן לומר כעת? הרי על אף שמידי שנה עשרות רבנים דורשים לתלמידיהם את תולדות איסור הקטניות. אותו איסור שהחל ביחידים במאה ה-13, או קצת לפני, נשען על תומכים וסופג את תהיותיהם של רבנים אחרים שאף הגדירו את המנהג המתחדש כשטות. צובר תאוצה עם השנים ומתפשט ברחבי יבשת אירופה ועד צפון אפריקה.
עם כל זאת, אף לא אחד מן הדרשנים יכניס לפיו שרביב קיטנית.
למה?
שטריימל.
חכמה ומניין. הסיכון הוא פעירת סדק בהיררכיה הרבנית. המסורת מדרבנן.
האמנם?

"ירידת הדורות", מושג שגור המהווה מוסכמה על פיה גם כן נתמך ה"חכמה ומניין".
מאז ומתמיד דמיינתי לי את "ירידת הדורות" כגרף חד הפונה בכיוון אחד, ללא סטיות מפתיעות, מטה. שכחה הצוללת כמשקולת צייתנית לחוקי הגרוויטציה. השנה נוכחתי לראות שגרף "ירידת הדורות" דומה למדי לגרף מחירי הדלק אשר עולה בחמישה אחוזים ומוזל בשניים, שוב נוסק בארבעה אחוזים ומוזל לאחר תקופה נוספת ב-1.7% וכו..., רק הפוך.

השנה, כאשר פרשת "היתר המכירה" הרקיעה שחקים והרעימה רעמים לאחר תוצאת מהלך שכבר בתשס"א הובילו בשקט הרבנים החרדיים-האשכנזים עם צבירת כוחם ברבנות הראשית, חווינו תקדים הלכתי מעניין עם נטייה קלה לכיוון המסוכן, מבחינה הלכתית.
"היתר המכירה" נידון בפי רבני "חובבי ציון" בזמן התחדשות ההתיישבות ב-1889, עקב לחצי החקלאים. אותם רבנים שהתירו, יחד עם פוסקי דור בעלי שם, הסתמכו על שו"ת הלכתי מהמאה ה-18 שהתיר מכירת כרם לגוי.
מאזן הכוחות הרבני אותה העת היה:
ציונים – כן.
ספרדים – כן.
אשכנזים – לא.
"היתר המכירה" נכנס לתוקפו ומאז ועד היום אנו יכולים ליהנות מפירות ארצנו במחיר נורמאלי ולא במחיר המופקע שדורש המאכער-הקומבינטור החרדי. הוא אשר גם ידו בדבר כנגד ההיתר.
לפני כעשור רבני דורנו החרדים-האשכנזים החליטו להחזיר את הגלגל מאה שנה אחורה ולבטל את היתר המכירה.
דינג דינג דינג!
רק רגע. מה קרה ל"חכמה ומניין"?
האם מאה שנה אינה מספיק זמן בשביל ליצור את הפער בין חכמי דורנו לחכמי הדור שעבר? כנראה שלא.


עצם זה שהשאלה לא נמחקה מהפרוטוקול, רק מעיד על כך שהשאלה הילדותית - "למה דווקא פה?" אינה טיפשית כפי שנדמה.

הסוגיה, בה' הידיעה, אשר הפילה אותי אי פעם מהכיסא במהלך הלימוד הינה מופע "הסטנד-אפ" (מִצְחַק, עפ"י הגיגי האקדמיה האחרונים) של ר' ירמיה במסכת בבא בתרא.
דף כ"ג: - הגמרא מיישרת קו עם המשנה בראש העמוד, "הכא במאי עסקינן במדדה...". מדובר בגוזל אשר נמצא בנקודה מסוימת בין שני שובכות השייכים לבעלים שונים והשאלה היא למי שייך הגוזל. הגמרא אומרת שמדובר בגוזל שאינו יכול לעוף ואם כן הוא דידה למקום בו נמצא. "דאמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אין מדדה יותר מנ' ". כלומר אם הגוזל נמצא לפני גבול החמישים אמה מן השובך אז לשם הוא שייך ואם הוא עבר את החמישים אמה אז הוא יצא מתורת מדדה (וקם ליה בתורת מפריח וכו...).
בא ר' ירמיה ושאל- מה קורה אם רגלו האחת בתוך חמישים אמה ורגלו האחת חוץ מחמישים אמה?
לא רק שלא ענו לו אלא גם הראו לר' ירמיה את דלת בית המדרש. כך ממש מתארת הגמרא, "ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא".
אין מדובר בתלמיד שקינטר את הרב בפרטים קטנטנים, שכן את השאלה הטרחנית שואל אמורא. עוד יותר מועצמת השאלה מן העובדה שהיא לא צונזרה. תוספות אמנם מסביר את חומרת התגובה בכך שר' ירמיה ערער על החלטת חכמים אבל העורך ראה בשאלה, הלכאורה חתרנית, ראויה להנצחה בגמרא.
בהלכה, שלא כמו בחיים, יש צורך בגבולות ברורים. נדרשת נקודה אשר ממנה נבחין בין המותר לאסור הראשוניים. יחמיר מי שיחמיר על עצמו לאחר מכן, יקל מי שיקל במקרה הצורך אך הנקודה הראשונית נדרשת.
עצם זה שהשאלה לא נמחקה מהפרוטוקול, רק מעיד על כך שהשאלה הילדותית - "למה דווקא פה?" אינה טיפשית כפי שנדמה.

למה דווקא פה?
היכן ניצבת הנקודה אשר מִמֵנה ואילך חכמינו אינם יכולים לסתור את דברי קודמיהם? השנה ובעשור שקדם לה ראינו שמאה שנה אינם פער מספיק.
אם הרבנים החרדים-האשכנזים ראו עצמם כבדי משקל השווים או אף העולים על חכמי הדור הקודם בכדי לבטל את החלטתם, מדוע לא נלמד מהם וניקח רֵוֵורְס של עוד כמה שנים אחורה. לא יותר מידי, בסך הכל חמש-שש מאות.
הרבנים החרדים-האשכנזים הבינו את הרקע וההחלטות של היתר המכירה שכן הדברים היו מתועדים וניתנו לעיון מעמיק.
נחשו מה? מהלך הפסיקה לגבי קטניות מתועד גם הוא. נו, אז בֵּנינו למה לעשות עניין? 100 או 600 שנה, מה ההבדל?

יבואו בעלי הפִּיצֵ'פְקֵס ההלכתי ויתרעמו. ידרשו ויתארו את ההבדלים העצומים והבלתי נלאים, הגרנדיוזים והכמעט בלתי נמנים אשר ישאירו אותנו משתאים לנוכח חוסר הקשר בין שתי הסוגיות, "היתר המכירה" ו"איסור הקטניות". אבל בת'כלס (וסורי על העממיות) ההבדל המהותי בין המקרים הוא שבאחד ההתייחסות היא לביטול קוּלה ובשני התייחסות לביטול חוּמרה.

בחיית כמה כבר "חכמה ומניין" צריך בשביל לבטל קוּלה?
ממילא אני צודק.

בחיית כמה כבר "חכמה ומניין" צריך בשביל לבטל קוּלה?

בכל הנוגע לקטניות זהו מאבק חסר סיכוי. לחשוב כיום על רב חרדי-אשכנזי אשר יפסוק לביטול איסור הקטניות זה כמו לחשוב על רב חרדי-אשכנזי שיפסוק לטובת גיוס של בני הישיבות במגזרו. תקרית שגם אם הייתה יוצאת לפועל הרי שאותו רב היה זוכה לראות את דלת בית המדרש.
המעניין הוא, לאן היינו מגיעים אם חכמינו אכן היו מבטלים את איסור הקטניות?
לאחר חציית נקודת ה-600 שנה לא רחוקה הייתה הדרך לעיגול אל ה-1000 בעזרת עוד 400 שנה.
משם ל-2000.
עם קצת "תעוזה" הלכתית היינו טועמים במסעדות הבורגר דאבל צ'יקן-צ'יז ומקנחים בצ'יקן שייק. במקום להיות אולד פאשן עם העברת אש ביום טוב היינו מתקדמים להעברת חשמל על ידי המפסק הבֵּיתי המוכר.


בסופה של תקופה, אני משער, כמו גְזֵרַת העוף-הפרווה אשר נשכחה מאתנו כך הדיון המטריד בקטניות יעלם גם הוא. יישאר מנת חלקם של יושבי בית המדרש אשר יפלפלו להנאתם, מנשנשים בשקית במבה כתמתמה בשביל להתעורר.



חג שמח עם ישראל