חויה שלא מן השורה - שניצל.

הערת הכותב: המתכון כתוב בלשון זכר ומיועד גם כן.

1. הוצא את ניתחי העוף מהאריזה הירוקה.
2. הנח אותם על קרש החיתוך.
3. בעזרת סכין חתוך לאורך הפיסות וצור אממ... עוף בדמות שניצלים (?!?), נו הבנתם.
4. הרם את השניצלים מקרש החיתוך.
5. פזר, רק שניה יש לי את המילה, בזוק, הו בדיוק!, ביזקו קמח על קרש החיתוך.
6. הניחו מחדש את השניצלים על קרש החיתוך, וביזקו עליהם גם כן קמח.
7. החליפו לשיר ירושלים של זהב.
8. קחו את הפטיש, לא מארגז הכלים הביתי, ישנו פטיש מיוחד לדפיקה על שניצלים, אכן מדהים.
9. כעת לפי הקצב של ירושלים של זהב - הכו, חיבטו, דיפקו, קדימה תוציאו את זה, לפני 'רטשו' תעצרו.
10. קחו את החרדל ומרחו משני צידי השניצלים החבוטים את 'הצהוב הצהוב הזה'.
11. הכינו שתי צלחות מבעוד מועד(אופס, מאוחר מדי בשביל זה).
12. קחו את הביצה שיברוה, את תכולתה רוקנו אל קערה, הוסיפו פלפל, מלח, פפריקה, ויש שיוסיפו "וכו...", כעת ערבלו הכל.
13. רוקנו את המיקס הביצי אל הצלחת שהכינותם מבעוד מועד.
14. את הצלחת השניה מלאו בארבעה כפות של פירורי לחם, יותר לא יזיק, אבל לא מתווכחים עם הספר.

15. קח שניצל (לעתיד) אחד, טבול אותו משני צדדיו במיקס הביצי.
16. לאחר שספגת אותו היטב, הנח את השניצל אט אט בפירורי הלחם, כן כן אתה תופס את זה – משני צדדיו.
17. שים את השניצל במקום כולשהו, מחבת או איזו תבנית מפח יעשו את העבודה, תשאל את אמא שלך איפה היא מחזיקה אותם.
18. חזור על הפעולה עם כל שניצל ושניצל.
19. השלב הסופי הוא השלב הקל – טיגון.
20. תדליק ת'אש, שמן, אש בינונית ולהכניס את השניצלים.

תוך כדי הטיגון, בעזרת סכין, גרד בזהירות את הציפוי וצור שני עניים וחיוך – סמיילי.

שניצלי סמיילי בניחוח חרדל

חיי קהילה וגסיסתה, ההבדל.

הרב ארגן סעודה שלישית דשנה מהרגיל, לכבוד טל. לכבוד חזרתו השבוע ללמוד בישיבה,
מדוע לפני שלושים ומשהו שנה היית קהילה משגשגת והיום מנין באמצע היום זה הישג, מה קרה?
בארץ.
קצת קרדיט: טל גדל בסן פרנסיסקו, במשפחה חילונית, אך אם תראה אותו כעת, בחיים לא היית מנחש. חליפה, עניבה, כיפה שחורה ומעליה כובע. המסלול שהוא עשה עד לנקודה זו הוא סיפור בפני עצמו.
הרב ביקש מטל להכין דבר תורה/פרידה ולאחר שטל התיישב הרב החל.
קהילה, על המושג הזה הרב דיבר, קהילה וגסיסתה של קהילה.
"כאשר באתי לסן פרנסיסקו", סיפר הרב, לפני כמעט ארבעים שנה, בתי הכנסת בעיר היו גדושים, מלאים. "והיום?" שאל, היום בתי הכנסת שוממים, בקושי מניין במשך השבוע, ולעיתים אף בשבת חסרים אנשים. מה גרם לכך? חינוך, אמר הרב, דאגה לעתיד.

מדוע לפני שלושים ומשהו שנה היית קהילה משגשגת והיום מנין באמצע היום זה הישג, מה קרה?

מה עשו בעבר? לא דאגו לעתיד, לא חינכו את הילדים כראוי שימשיכו, והדבר הבא שקרה הוא שהילדים עזבו, נטשו במקום להמשיך. כך בהדרגה התפרקו קהילות, בית כנסת זה ומשנהו, אחד אחד במשך שלושים שנה. זה דבר אחד לקיים מצווה, לעשות את שצריך, אבל אם לא חינכת לעתיד, אם לא דאגת להמשך אז פה זה יגמר, יעלם.

במחשבה לאחור, ממש כשאני כותב שורות אלו, אני נזכר בכל דברי התורה שנאמרו על השולחן באותה השבת. בשישי בערב כשכולנו (השליחים) אירחנו חמש עשרה חבר'ה מהתיכון, אז אני דיברתי. ובשבת בבוקר כשישי ואני אירחנו אצלינו שלושה חבר'ה שבאו לכל השבת, כאשר ישי דיבר. 
איך כל הדברים שנאמרו התחברו.


בשישי בערב דיברנו על קבוצה, כשאברהם מנסה להניא את ה' מלהשמיד את סדום ושואל אולי ישנם חמישים צדיקים בעיר ולאחר שה' עונה בשלילה אברהם שואל 45? 30? 20? עשר? ושם הוא עוצר, אברהם עוצר במיניין. כשהוא שמע שלא, אין שם עשרה, אין מיניין, אין קבוצה בתוך העיר, רק יחידים, אז הוא מוותר. אולי בגלל שמבין שגם אם היו שם יחידים אזי הם היו, בעבר. כי כשאין קבוצה אתה נסחף, ואם לא אתה, אז ילדיך.

בשבת בצוהריים ישי דיבר על מידותיו של אברהם – חסד, ויצחק – גבורה. גבורה? מדוע? כי, שלא כמו אברהם שהתחיל דבר חדש - לפסוע בדרכו של ה'. יצחק היה צריך להמשיך. וכמה שזה נשמע פשוט, דווקא זהו החלק הקשה – להמשיך,לא לפזול לצדדים, לא להשבר.
ואז, בסעודה שלישית, הכריז הרב , כאילו משלים את הפאזל, חינוך – החלק החסר שמקשר בין העבר לעתיד בין כוחה של הקבוצה להחזיק מעמד בסביבה עויינת ובין ההמשך שלה. חינוך.

להיות דתי בחוץ לארץ וברצינות, לבוא בעקביות לבית כנסת, לשמור על כשרות, שבת, עד כמה בנאלי וברור שזה נשמע. להיות דתי בחוץ לארץ זה ליגה אחרת לגמרי.
בארץ אתה חיי ומסביבך, גם אם בשלב מסויים אפילו לא שמים לב לזה, קהילה. וכאשר אתה לא תמיד מבין מה אתה עושה, חוק ההתקרנפות עושה את שלו. הקבוצה גוררת את היחיד, כך שגם אם אין את החינוך "הכי הכי" השרשרת תחזיק מעמד. אבל פה חינוך זה כבר מעבר לאופציה או אפשרות מועדפת, כאן חינוך הוא דרישה, חובה. הדבר שמבדיל בין חיי הקהילה לבין גסיסתה.

זה דבר אחד לקיים מצווה, לעשות את שצריך, אבל אם לא חינכת לעתיד, אם לא דאגת להמשך אז פה זה יגמר, יעלם.

בשבתות אני אוהב לבחון את האנשים אשר באים לבית הכנסת הקטן שלנו. ישנם תמונות, מדי פעם, כל כך חזקות. אני זוכר שבת אחת כאשר באו, מבית כנסת לא רחוק מאיתנו, מספר מתפללים, לאחר שלא היה להם מיניין, וביניהם נער ואביו בחליפות וכיפות סרוגות, הם לא בלטו מהשאר, פשוט באו להתפלל, שום דבר שונה, ועם זאת, פה זה סן פרנסיסקו, "סדום" של ימינו, הרב ציטט מפי גדולים. כאן מבין כל המבוגרים והזקנים שנישארו מהקהילה המפוארת, הדועכת, עומד בחור לצד אביו.
להיות דתי בחוץ לארץ זה ליגה אחרת לגמרי.

אותו חינוך, הרב אמר, אשר השפיע על טל, שגרם לו לעלות לארץ וללמוד בישיבה, את אותו חינוך טל רוצה, אמר הרב, להעניק בחזרה. לחזור לכאן בעתיד לאחר לימודיו בישיבה וללמד, לחנך. לגדל את הדור הבא.


-- טל ואני בחברותא, מספר ימים לפני שטס בחזרה לארץ --

חיזוקים לא צפויים - מנחה טייק 2

זוכרים את הקטנצי'ק שכתבתי עליו לפני שבוע (26.10.06), לא ? אז אני מצטט:
אם אנחנו צריכים לתפוס חברה מהתיכון שיבואו למנחה ופתאום ילדון שבכלל לא חשבת לקרוא לו, רודף אחריך שתזכיר לו בסוף השיעור לבוא למנחה, אז מה בדיוק אמורים להרגיש?!

"ואם במנחה עסקינן, סיפור קצרצר:
היום, ילד מכיתה ב' הפיל אותי לרצפה, מטאפורית כמובן. הייתי בדרך למנחה והקטנצ'יק עצר אותי, לרגע, לומר משהו. אמרתי לו שאני חייב ללכת למנחה. ואז מה הקטנצ'יק החמוד, שפשוט לבלוע אותו, אמר?! - שהוא גם רוצה לבוא למנחה!!! בהתחלה חשבתי שאולי אני מתבלבל, שאלתי לכוונתו והוא הסביר שהוא הלך כבר למנחה.
"אתה יודע עיברית?", שאלתי.
"לא, אני פשוט עומד שם".

בכל אופן אותו קטנצ'יק לא פצה פיו לחינם ולא רק שהוא הגיע הוא גם הביא את חברתו לכיתה, לוסי, ילדה מתקתקה, לתפילה.
בפעם הראשונה שהוא נכנס לתפילה זה היה... זה היה פשוט משהו.
היינו באמצע לאסוף את החבר'ה למנחה כשהוא בא. שאר ה"סטודנטS’" לא ממש הבינו - מה ילד בכיתה ב' עושה איתם?
הם באוירה של צחוקים לאחר ש"רדפנו ושעטנו" אחריהם ולפתע עומד לידם ילד קטן, רציני, מחכה שיתחילו. לא, רציני זו לא המילה, נו... המבט הזה כאשר מצפים למשהו. מרימים גבות ברגע שמנסים להבין מה קורה, רוצה להבין.

הוא נעמד ליד אלעד בתפילה, רגליים צמודות, מנסה לקפוץ בקדושה כמו כולם, עונה אמן באיחור של שניה אחר כולם.
אין לי מושג מה גרם לו פתאום לבוא למנחה.
ילד בן שבע מזכיר לי היום, בהפסקה שלפני השיעור האחרון, כשאני עובר ליד כיתה ב', לקרוא לו למנחה. קולטים?
אולי אבסורד זו המילה.

כמה שחשוב לשליח… לנו, לעבוד עם התיכוניסטים, דווקא בגלל שהשנים הללו כל כך גורליות. ההבדל בין ההחלטות שהוא יקח בסוף השנה יכול להוביל לקצוות כל כך שונים.
אותו שמיניסט, יכול, שנה הבא לבוא לאיזה תוכנית בארץ או אפילו יפתח קשר חזק ליהדות שבגללו יתחתן עם יהודיה וישמור בביתו על זהות יהודית כולשהי ובאותה המידה הוא יכול פשוט לעזוב בלי כלום, ריק, כאשר אחרי שנה בקולג', או פחות, השנים שלו ב"היברו אקדמי" יהפכו לזיכרון עמום, יתפסו את מקומם תחת הכותרת היה נחמד לא יותר. וכמה שזה נורא להשתמש בסטטיסטיקה קרה, אבל- אפשר לשכוח ממנו.

אם אנחנו צריכים לתפוס חברה מהתיכון שיבואו למנחה ופתאום ילדון שבכלל לא חשבת לקרוא לו, רודף אחריך שתזכיר לו בסוף השיעור לבוא למנחה אז מה בדיוק אמורים להרגיש?!

בפעם הראשונה שדניאל, שמו של הילדון, בא למנחה, הרב לא היה בנמצא, הוא היה מחוץ לעיר.
אבל ביום למחרת הייתם צריכים לראות את הרב.
דניאל איחר למנחה והגיע כשהיינו באמצע שמונה עשרה. הוא נכנס, לאט ובשקט, נעמד בפנים. לאחר דקות מספר הרב סיים שמונה עשרה, מחכים שעוד כמה יסיימו. אז הרב הבחין, מבטו משתומם, בדניאל, כאילו אומר "מה הוא עושה פה". סיטואציה מצחיקה. אני זוכר איך הרב הביט בי.
הש"ץ התחיל קדיש לאחר שמונה עשרה, הרב חייך אל דניאל ודניאל, מלמטה, מישיר מבט חששני אל הרב, "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" הרב ענה אמן ודניאל אחריו- אמן.
ב"יהא שמיה רבא.. " דניאל קצת נתקע ואח"כ בשאר האמנים שוב, הרב עונה אמן ועם כל אמן שדניאל עונה אחריו חיוך נמתח על פני הרב.
הרב הסתכל סביב, שואל ללא מילים "מה זה?", נדהם לראות מולו ילד מכיתה ב' שמנסה להתפלל.
ובמנחה למחרת אתם יודעים מה קרה? גם דניס,חברו לכיתה, הגיע.
ולוסי גם היא הופיעה שוב, מתפללת מעבר למחיצה עם אחת הבנות (שליחות).
סוכר! דבש! שוקולד ! איזה מתוקים!!


-- דניאל ליד אלעד במנחה --


נ.ב
ב"יהא שמיה רבא.. " דניאל קצת נתקע ואח"כ בשאר האמנים שוב, הרב עונה אמן ועם כל אמן שדניאל עונה אחריו חיוך נמתח על פני הרב.

בשלושים ואחת לאוקטובר היה הלווין, כמו בסרטים – "תעלול או ממתק". פה באמריקה זה משהו ממש מטורף, צריך לראות את האור בעניים של הילדים (גם הגדולים) כשהם מתכננים לאן ילכו בערב, עם מי ולמה יתחפשו. אני חייב להודות שקצת הסתובבתי ברחובות, לראות על מה מדובר, המחזה פשוט מדהים, פורים ממש פיצפון ליד הלווין. הרחובות עמוסים בחבר'ה, מקטן ועד סטודנט, מחופשים כיד הדימיון, אבל כמשמעו- עמוסים !!
באותו ערב ממש, הגיע אלינו לני מבית שמש ולהקתו "שלוקרוק" אשר מופיעה מזה כ-20 שנה בארצות הנכר, לתת מעין אלטרנטיבה לתלמידים. קצת מוזיקה יהודית, ידישקייט - אבל עם גיטרה חשמלית, תופים ומקצבים מטוררררפים!!
האמת העגומה היא שלא הגיע הרבה קהל וחבל, אבל, ואני חייב להדגיש, שלני פשוט לא ויתר. הוא וחבריו הביאו הופעה פשוט פצצה לגוורדיה שכן באה (אני ממש נהניתי). ולא ויתרו עד הסוף, היה ממש יפיפה. מוזיקה, פשוט, טובה ומקורית שכיף לשמוע. לקינוח הוא גם הפגיז בכמה כוורים מקפיצים שהתיהדו בצורה דרסטית.
גו לני, גו לני!!!


-- לני ולהקתו מרעידים את אולם ההתעמלות--


-- הגוורדיה, ועוד כמה שלא נכנסו לתמונה, מתמוגגים מהנאה --

שיעור תפילה 2-4 C

אוי מינחה, צענטער, צענטער!!!....