"המופע של טרומן"

אז הם שואלים אותנו אם אנחנו דתיים באמת... דתיים כמו שאנחנו מלמדים אותם להיות או לפחות איך להיות.
אנקדוטה: ישיבת "נהר דעה" נהריה תובב"א, במלא עוזה והדרה, היית ישובה בחדר האוכל, ותיקי מסכתות לצד עוללי דרבנן משיעור א', רבניה אברכיה ותלמידיה. היית זו סעודה חגיגית לקראת גיוסם הקרב ובא של שיעור ב', בו חבר הייתי בזמנו אנוכי. אכלנו ממטעמיה של עליזה – הבשלנית, וגמענו מקור מים חיים מרבותינו שליט"א.
נתבקשנו מראש, שיעור ב', לומר מספר מילים.
ל. , בחור משכמו ומעלה, חרוץ שבחרוצים נבחר לשאת דברים בשם שיעורינו. וכך סיפר.

מעשה שהיה :
בוקר אחד הוא נכנס לחדר האוכל. לקח סלט, חביתה, זיתים, לחם והתיישב לאכול.
בוקר שני הוא נכנס לחדר האוכל. לקח סלט, חביתה, זיתים, לחם, והתיישב לאכול אבל אז בחור משיעור א' שאלו שאלה.
"תגיד", פצח החבר, "מדוע אתה אוכל שבעה זיתים? זה משהו בקבלה? אתמול ראיתי שלקחת שבעה זיתים וגם היום לקחת שבעה זיתים".
ל. הביט מטה לעבר צלחתו, אכן הבחור לא טעה, שבעה במספר.

"לא היה לי מושג מה הבחור רצה" .ל. סיפר וצחק "בכלל לא שמתי לב כמה זיתים לקחתי, אבל הבחור הזה שם לב כמה זיתים לקחתי אתמול והיום?! פתאום קלטתי..." החל מבאר "כמה שחבר'ה משיעור מתחתיך מסוגלים לצפות בך, ושהם יתפסו אותך גם בדברים קטנים שבכלל לא התכוונת אליהם". הוא השתהה לרגע ופנה בדבריו לשיעור א' אשר בימים הקרובים יכנסו לשנתם השניה, ויתפסו את מקומם כשיעור ב'. "אתם עכשיו הופכים לשיעור ב', ופשוט צריך להפנים שהחבר'ה שיהיו שיעור א' שנה הבאה, יצפו בכם ואתם צריכים להוות בשבילם דוגמא, דוגמא של תלמיד חכם... אפילו בזיתים שבצלחת".

חזרה לסן פרנסיסקו.

כבר פעמיים שאלו אותי, חבר'ה מהבית-ספר, אם אני דתי, לא סתם אחד שמשחק אותה, אלא דתי באמת.
דתי באמת? בהתחלה די לא הבנתי את השאלה, מה זאת אומרת – אם אני דתי באמת? חששתי שאולי אני עושה משהו לא בסדר. מה גם שהסיטואציה בפעם הראשונה לא היית רצינית ביותר, כך שלא יחסתי לדבר לשאלה משקל מהותי כזה או אחר.

בפעם השניה כבר נכנס הטלכרט.
מאיה ואלנה נכנסו למשרד שלנו. אלנה ביקשה להדפיס משהו שהיא צריכה לקולג' , למאיה סתם היה משעמם. דיברנו שלושתנו על הא ודה בזמן שאלנה קשקשה במחשב.
אני לא זוכר מה הפעם הוביל לשאלה, אם היה משהו כזה. מאיה פנתה אליי, שאלה אותי אם אני דתי. "כן" עניתי בפשטות. היא לא הסתפקה ולאחר שסיימה לגלגל את עיניה, שאלה שוב אם אני דתי באמת... דתי מהבית.
"אני דתי מהבית..., כן" עניתי, לא מבין מאיפה בכלל השאלה באה.
הרי ברור שאני דתי! כיפה על הראש, ציצית, מניח תפילין עם התלמידים בבוקר, הייתי בהסדר ובני עקיבא שלחו אותי לכאן! אז ברור שאני דתי... ברור... ברור? ברור למי?

מאיה שאלה אותי אם אני דתי באמת? נו... בטח שהיא תשאל.

לאחרונה, באחת השיחות השבועיות שלנו עם הרב, הרב העלה נקודה מעניינת. הוא סיפר על כך שפעם, בבית הספר, הוא העסיק רבנים וכמובן שהם היו חכמים, חרוצים וכו... אבל, אמר, לכם יש השפעה רבה יותר על התלמידים.
השפעה רבה יותר? ובכן זה לא דפי העיון שנוכל לכתוב, מן הסתם, גם לא הקושיות שנוכל להעלות מהפשט בזה אין ספק שהרבנים יקחו אותנו. אבל, 'לנו', הרב אמר שיש השפעה רבה יותר.
'איך' בראשי שאלתי? – "אתם, זה ההשפעה, אתם הדוגמא שלהם, הם רואים אתכם ומבינים שיש דתיים שהם גם 'קולים' " אני לא זוכר אם זאת המילה שבה הרב השתמש. הרב בפשטות התכוון שאותם רבנים אולי מלמדים פיקס, אבל התלמידים לא רוצים בהתחלה (או ברובם) להיות כמוהו. הוא מסמל עבורם משהו, זה בטוח, אבל הוא רחוק מלהיות מודל לחיקוי.
"אבל אתם..." אנחנו משהו אחר.
אנחנו הולכים מכות בצחוקים עם החברה אבל עם כיפות על הראש, מדברים בהתלהבות על סרטים שראינו אבל נוטלים ידיים ומברכים לפני שטורפים את הסנדוויץ'. אנחנו מריצים בדיחות עם החבר'ה אבל בשבת לא נעיז להדליק את האור. אנחנו נצעק "איזה שיר פצצה" כששיר אהוב יתנגן אבל בשמונה עשרה נעצום עניים ונתנדנד.

אז מאיה שאלה אותי אם אני דתי באמת? נו... בטח שהיא תשאל.
זה מוזר. מצד אחד הוא דתי מהאלו המשונים שאוכלים רק כשר, כי כאן כשמחלקת הבשר זה בעיקר ניתחי חזיר, לאכול רק כשר זה בהחלט שונה. הוא לא רואה טלוויזיה בשבת או נוסע לטייל. לעזאזל הוא אפילו לא ידליק את האור גם אם הוא ממש יצטרך, ולמה? כי שבת.
אבל מצד שני... הוא אוהב את הסרטים שאני אוהבת ושומע מוזיקה, טוב... חוץ מראפ, שגם אני שומעת, הוא משתולל עם החבר'ה, ולפעמים כשאין מה לעשות בשיעור בגלל שרק חצי כיתה נוכחת, אז הוא מדבר איתנו כל השיעור על כל השטויות שעשו בתיכון שלו בנתניה (ל"ח אנרכיה יבע"נ כבוד!!) או כל מיני דברים כאלו ואחרים שקרו לו. והוא שונא בדיחות שחורות אבל הם קורעות אותו מצחוק.

אז לכל הרוחות ... אתה דתי באמת או שאתה עובד עליי?

נכון, אולי היא לא צעקה ''לעזאזל'', גם כנראה לא ניערה אותי ושאגה ''לכל הרוחות תענה!!'' אבל בפנים מתחולל מאבק.
האם זה הגיוני?, זה יכול להיות? גם וגם?

אם עד עכשיו אדם דתי נראה רחוק ומנוכר, משהו מוזר ולא שייך. עכשיו עומדים מולם חבר'ה, ממש בזו המילה - חבר'ה, לא רבנים ולא חייזרים, חבר'ה כמוהם בול - אבל דתיים.

אז הם שואלים אותנו אם אנחנו דתיים באמת... דתיים כמו שאנחנו מלמדים אותם להיות או לפחות איך להיות.
ופתאום זה מקבל צורה אחרת, אם עד עכשיו אדם דתי נראה רחוק ומנוכר, משהו מוזר ולא שייך. עכשיו עומדים מולם חבר'ה, ממש בזו המילה - חבר'ה, לא רבנים ולא חייזרים, חבר'ה כמוהם בול אבל דתיים.

לכם יש השפעה רבה יותר, אתם כן משמשים כמודל לחיקוי.

"כן" הרמתי גבות, "אני דתי".
"דתי מהבית?" – "כן דתי מהבית, מאז ומתמיד"
"למה את שואלת?" – "איי דונט נו" היא ענתה את התשובה הטיפיקאלית למתבגר שלא ממש רוצה לענות.

היא התיישבה לאחור בכיסא, השיחה התגלגלה הלאה.

שליחות?!

"באו לרבי", התחיל הרב פרידמן מספר "ושאלו: 'ומה יהא על ילדי השליחים, ילדינו?", "הילדים על חשבוני ענה הרבי". וברוך השם, המשיך הרב פרידמן, מניף את ידו בסיפוק. "על חשבונו של הרבי".
אין לי ממש מושג איך להתחיל לספר את כל מה שקרה.
אולי נתחיל מזה שיש כמה דברים שאני לא רוצה לספר, כלומר אני רוצה לספר, כי זה אני, אבל לפעמים יש דברים מסויימים שעדיף שלא...
רקע לסיפור: ברביעי שעבר חל "ת'נקס גיבן". החג המפורסם של העם האמריקאי בו המשפחות מתכנסות לאכול תרנגול הודו בגודל של ג'מבו 747 משופר. כך שהיה סופ"ש ארוך ביותר, מרביעי עד ראשון. אנחנו, השליחים, כמעט בהרכב מלא, יצאנו לטיול לפארק הלאומי הקליפורני הגדול (ראו משל הלגו והדופלו בבלוג השכן). ביום חמישי בערב, השליחות ה'צדיקייס', פנו להפיח קצת קודש בעיירת החול סן פרנסיסקו, ונסעו חזרה לארח בשבת תלמידים ובוגרים, בעוד אנו, השליחים, פנינו לשבת, אולי בחמישיה הפותחת של השבתות הכי מטורפות/מדהימות שקרו לי, בסנטה קרוז.

הקדמה: סביב שולחן הטיפולים במרפאת גיבור ישבו שני חיילים במדים. האחד חובש מרפאה בעל הכשרה קרבית והשני צנחן המבקש רופא. בין החום לדופק החלפנו מילים, משפט פשוט, אך כנראה כזה שהייתי רק צריך לשמוע, לקחתי עימי. דיברתי על כך שקצת בעסה שהגעתי להיות חובש במרפאה ג'ובניקית. "כל אחד עושה את תפקידו..." ענה הצנחן. תפקידו.


בראש שולחן השבת בסנטה קרוז, שוממת היהודים, ישב הרב שלוימי חן מוקף בשני ילדיו הקטנים ואשתו. מולם על השולחן ישבו חמישה מכרים צעירים, שלושה מתוכם סטודנטים. בחור חמדמד בשם סיימון מאוסטרליה, במקור בן להורים ישראלים שירדו ושתי אחיות קטיה וניצה (שנאלצתי לספר לה שסגרו ממזמן את גלידה ניצה בנתניה, היה לה קשה אבל היא התגברה). וממש בסוף השולחן, חבורה שאיחרה בערך בכמחצית השעה לאחר שאיבדו את דרכם ברחובות הסנטה קרוזיים המהממים - ארבעה "שליחים" (בהמשך למה המרכאות) שביקשו שולחן שבת לשבת קודש.
שבת קטנה להרגע, שכן הרב שלוימי ואשתו שתחיה מארחים לרוב בשבתות מספר עשרות יהודים, והגיעו אף למאות בחגים, "אבל" שיגר הרב חן לאויר סיפור נוסף: על שליח חב"ד ולו בית ספר יהודי שביקש מאחד המזכירים של הרבי שישמח את הרבי על כך שהצליח להביא לבית הספר היהודי כמאה ילדים יהודים. "וכמה ילדים יהודיים ישנם בעיר?" שאל המזכיר. "כשלושת אלפים", "שלושת אלפים, ולך יש מאה בבית הספר? אתה באמת חושב שהרבי ישמח לשמוע זאת?", "צודק" היהודי ויתר. ככה היה הרבי, סיפר הרב שלוימי, תמיד גרם לאנשים לעשות, דחף לעשיה, אין דבר כזה מספיק. ופה בסנטה קרוז ישנם שלושת אלפים סטודנטים יהודים, כך שמאה זה טוב אבל יש עוד לשאוף הרבה למעלה.

הארוחה, נמשכה, ארוכה ומענגת, מה לא היה על השולחן, והכל מעשה ידיה להתפאר של ה'רעבעצן' חן, בין ד"ת תורה לסיפורים מפעימים על הרבי דיברנו על יהודי סן פרנסיסקו וסנטה קרוז המיועדים לקירוב, על המרחק הרב שגמעו מן היהדות על החוסר ידע, על הפחד שיעלמו במגפת ההתבוללות שפושטת בגולה. בסוף שיר המעלות הרב חן עצר ולא ויתר "משהו חשוב, ענייני זכות" שלא ניפול חלילה וחס, סיפור אחרון, אמר:
תורם גדול לחב"ד שחי בניו יורק, התחיל לקיים מניין מיוחד ליהודים שאין להם רקע, שמח בהשגיו פנה אותו אדם אל הרבי, לא רק שתורם כסף לפעילות הענפה של חב"ד עתה הוא עצמו אך החל לתת יד בפועל למשימת הקודש, בא לרבי וסיפר על המניין שהחל להחזיק - ליהודים ללא רקע. "אה?!" קרא הרב, וכשהרבי אמר 'אה?!' הסביר רב שלוימי הבנת שמשהו לא מוצא חן בעניו. היהודי שב להסביר "... ליהודים ללא רקע". "ללא רקע?" חזר הרבי "אין דבר כזה, בניו של אברהם יצחק ויעקב... לכל יהודי יש רקע". הרב חן הביט בנו, "רק שלא נוציא שם רע, דיברנו על חוסר רקע ואמנם יש הרבה לתקן, אבל כך התייחס הרבי, כל יהודי יש לו רקע ואסור להוריד מאף יהודי". "כן" הסכמנו בחיוך.

ברחוב היינלנד על מישן בסנטה קרוז, מעבר לדלת עליה התנוססה הכתובת CHABAD on the sea, לא היה מניין בשבת בבוקר. היינו תשע, לאחר דברים היינו למעשה שמונה פלוס גוי בעל חזות יהודית חזקה שבתקופה האחרונה נמצא בתהליכי גיור. היה דווקא 'מיניין' מעניין. אלעד, זכורני התלהב מהרעיון. לא הוצאנו ספר תורה לקריאה התורה, ובמקום זאת, לאחר שמונה עשרה, היינו ישובים וחומשים בידנו. הרב פרידמן נעמד מאחורי הבמה. והתחלנו לטעום מן הפרשה. כל פסוק מורידים עוגן, מחדדים כל מילה נאמרת, כל מתפלל שהגיע מנסה את כוחו בהבנת הפשט, הגיון, פירוש ששמע בעבר, מדרשים, מקורות עולים. כמעט סיימנו את 'ראשון' וחלפה לה כשעה של לימוד בסגנון בית מדרשם של ה'תוספות'. מוסף.

את שולחנו של הרב פרידמן עזבנו כשלוש שעות לאחר שסיימנו את מטעמיה של הרבנית פרידמן. הרב פרידמן בקולו המסתסל, ולשונו המפולפלת שר מיני ניגונים, ישנים נושנים, שולט בתאריכיהם וסיפוריהם של כל ניגון וניגון. היה קשה להחזיק שעות בישיבה ועוד בשבת בצוהריים כשהגוף, כפונקציה דיפרנציאלית, שואף ללימט של X אפס (4 יחידות כבוד). אבל הסיפורים געשו אחד אחר השני, מסיפור למישנהו, דקה ועוד דקה, שעה ועוד שעה ועוד...

שליחות של חיים, לקום בבוקר בלי לדעת כמה זמן נשאר. בלי תאריך שמציין את הסוף.

"ומה עם הילדים?" ישי שאל את הרב פרידמן. "באו לרבי", התחיל הרב פרידמן מספר "ושאלו: 'ומה יהא על ילדי השליחים, ילדינו?", "הילדים על חשבוני ענה הרבי". וברוך השם, המשיך הרב פרידמן, מניף את ידו בסיפוק. "על חשבונו של הרבי".
"לומדים בבית?" שאל שוב ישי, חצי רטורית, הרי בית ספר בעיר אין, ואולי מחוץ לעיר. "במחשב, און-ליין, שלוש שעות ביום עם ילדי חב"ד מכל העולם. כעשרה ילדים בכיתה, והם..." חייך הרב פרידמן "כמו דגים מקשיבים למורים. ברגע שהאוזניות עליהם, הם בעולם אחר. לומדים באנגלית, יידיש, ושפת הקודש".
"כמה מהילדים לומדים ככה?", "שלושה, ומחשב כנגד כל אחד".
שליחות של חיים, לקום בבוקר בלי לדעת כמה זמן נשאר. בלי תאריך שמציין את הסוף.

לאחר שיצאנו מהדלת נפרדים לשלום מהרב חן ואורחו משיקגו הקרה, דיברנו קצת בינינו לבין עצמנו, ועצמי לביני. אז התחלתי לעכל מה זו שליחות ובמקום מסויים, להודות, טיפה התביישתי.

מזו, באמת, שליחות? עד אז הכרתי את מה שאני באתי לעשות. אבל כאן בעיר השקטה הזאת ראיתי ושמעתי על משהו אחר לגמרי. שלבים עצומים מעל מה שעד עכשיו קראתי לו שליחות, דרגת קושי שבחיים לא חשבתי עליה.

האנשים האלו שפגשתי "שליחי חב"ד" נשיהם וטפם, ומה שהם עשו בשבת אחת.
כל מה שצריך זה לחשוב אחורה וקדימה ופתאום אתה קולט. מדובר בשנים. הרב פרידמן ומשפחתו בסנטה קרוז זה חמש שנים והרב שלוימי בשבת הקרובה "חוגג", כך קרא, שלוש שנים.
שנים. שנים ללא מיניין בשבת, שלא לדבר על יום חול. שנים לחפש יהודים להזמינם לשולחן שבת, שירגישו מה זה. לבשל הכל לבד, לאפות חלות, שבת בשבתו.
שנים, עם סיכוי לא קטן, שלא יראו תוצאה. אבל את זה הם בעצמם כמובן כבר יודעים, ועדיין הם שם, עוזרים לכל יהודי שרק אפשר, מחפשים, מדברים, לומדים ומלמדים, לא שליחות של שנה או שנתיים, אפילו לא עשר. שליחות של חיים, לקום בבוקר בלי לדעת כמה זמן נשאר. בלי תאריך שמציין את הסוף.
שליחות.
ואני מה? שאלתי בשקט את עצמי, נזכר בצנחן.

חויה שלא מן השורה - שניצל.

הערת הכותב: המתכון כתוב בלשון זכר ומיועד גם כן.

1. הוצא את ניתחי העוף מהאריזה הירוקה.
2. הנח אותם על קרש החיתוך.
3. בעזרת סכין חתוך לאורך הפיסות וצור אממ... עוף בדמות שניצלים (?!?), נו הבנתם.
4. הרם את השניצלים מקרש החיתוך.
5. פזר, רק שניה יש לי את המילה, בזוק, הו בדיוק!, ביזקו קמח על קרש החיתוך.
6. הניחו מחדש את השניצלים על קרש החיתוך, וביזקו עליהם גם כן קמח.
7. החליפו לשיר ירושלים של זהב.
8. קחו את הפטיש, לא מארגז הכלים הביתי, ישנו פטיש מיוחד לדפיקה על שניצלים, אכן מדהים.
9. כעת לפי הקצב של ירושלים של זהב - הכו, חיבטו, דיפקו, קדימה תוציאו את זה, לפני 'רטשו' תעצרו.
10. קחו את החרדל ומרחו משני צידי השניצלים החבוטים את 'הצהוב הצהוב הזה'.
11. הכינו שתי צלחות מבעוד מועד(אופס, מאוחר מדי בשביל זה).
12. קחו את הביצה שיברוה, את תכולתה רוקנו אל קערה, הוסיפו פלפל, מלח, פפריקה, ויש שיוסיפו "וכו...", כעת ערבלו הכל.
13. רוקנו את המיקס הביצי אל הצלחת שהכינותם מבעוד מועד.
14. את הצלחת השניה מלאו בארבעה כפות של פירורי לחם, יותר לא יזיק, אבל לא מתווכחים עם הספר.

15. קח שניצל (לעתיד) אחד, טבול אותו משני צדדיו במיקס הביצי.
16. לאחר שספגת אותו היטב, הנח את השניצל אט אט בפירורי הלחם, כן כן אתה תופס את זה – משני צדדיו.
17. שים את השניצל במקום כולשהו, מחבת או איזו תבנית מפח יעשו את העבודה, תשאל את אמא שלך איפה היא מחזיקה אותם.
18. חזור על הפעולה עם כל שניצל ושניצל.
19. השלב הסופי הוא השלב הקל – טיגון.
20. תדליק ת'אש, שמן, אש בינונית ולהכניס את השניצלים.

תוך כדי הטיגון, בעזרת סכין, גרד בזהירות את הציפוי וצור שני עניים וחיוך – סמיילי.

שניצלי סמיילי בניחוח חרדל

חיי קהילה וגסיסתה, ההבדל.

הרב ארגן סעודה שלישית דשנה מהרגיל, לכבוד טל. לכבוד חזרתו השבוע ללמוד בישיבה,
מדוע לפני שלושים ומשהו שנה היית קהילה משגשגת והיום מנין באמצע היום זה הישג, מה קרה?
בארץ.
קצת קרדיט: טל גדל בסן פרנסיסקו, במשפחה חילונית, אך אם תראה אותו כעת, בחיים לא היית מנחש. חליפה, עניבה, כיפה שחורה ומעליה כובע. המסלול שהוא עשה עד לנקודה זו הוא סיפור בפני עצמו.
הרב ביקש מטל להכין דבר תורה/פרידה ולאחר שטל התיישב הרב החל.
קהילה, על המושג הזה הרב דיבר, קהילה וגסיסתה של קהילה.
"כאשר באתי לסן פרנסיסקו", סיפר הרב, לפני כמעט ארבעים שנה, בתי הכנסת בעיר היו גדושים, מלאים. "והיום?" שאל, היום בתי הכנסת שוממים, בקושי מניין במשך השבוע, ולעיתים אף בשבת חסרים אנשים. מה גרם לכך? חינוך, אמר הרב, דאגה לעתיד.

מדוע לפני שלושים ומשהו שנה היית קהילה משגשגת והיום מנין באמצע היום זה הישג, מה קרה?

מה עשו בעבר? לא דאגו לעתיד, לא חינכו את הילדים כראוי שימשיכו, והדבר הבא שקרה הוא שהילדים עזבו, נטשו במקום להמשיך. כך בהדרגה התפרקו קהילות, בית כנסת זה ומשנהו, אחד אחד במשך שלושים שנה. זה דבר אחד לקיים מצווה, לעשות את שצריך, אבל אם לא חינכת לעתיד, אם לא דאגת להמשך אז פה זה יגמר, יעלם.

במחשבה לאחור, ממש כשאני כותב שורות אלו, אני נזכר בכל דברי התורה שנאמרו על השולחן באותה השבת. בשישי בערב כשכולנו (השליחים) אירחנו חמש עשרה חבר'ה מהתיכון, אז אני דיברתי. ובשבת בבוקר כשישי ואני אירחנו אצלינו שלושה חבר'ה שבאו לכל השבת, כאשר ישי דיבר. 
איך כל הדברים שנאמרו התחברו.


בשישי בערב דיברנו על קבוצה, כשאברהם מנסה להניא את ה' מלהשמיד את סדום ושואל אולי ישנם חמישים צדיקים בעיר ולאחר שה' עונה בשלילה אברהם שואל 45? 30? 20? עשר? ושם הוא עוצר, אברהם עוצר במיניין. כשהוא שמע שלא, אין שם עשרה, אין מיניין, אין קבוצה בתוך העיר, רק יחידים, אז הוא מוותר. אולי בגלל שמבין שגם אם היו שם יחידים אזי הם היו, בעבר. כי כשאין קבוצה אתה נסחף, ואם לא אתה, אז ילדיך.

בשבת בצוהריים ישי דיבר על מידותיו של אברהם – חסד, ויצחק – גבורה. גבורה? מדוע? כי, שלא כמו אברהם שהתחיל דבר חדש - לפסוע בדרכו של ה'. יצחק היה צריך להמשיך. וכמה שזה נשמע פשוט, דווקא זהו החלק הקשה – להמשיך,לא לפזול לצדדים, לא להשבר.
ואז, בסעודה שלישית, הכריז הרב , כאילו משלים את הפאזל, חינוך – החלק החסר שמקשר בין העבר לעתיד בין כוחה של הקבוצה להחזיק מעמד בסביבה עויינת ובין ההמשך שלה. חינוך.

להיות דתי בחוץ לארץ וברצינות, לבוא בעקביות לבית כנסת, לשמור על כשרות, שבת, עד כמה בנאלי וברור שזה נשמע. להיות דתי בחוץ לארץ זה ליגה אחרת לגמרי.
בארץ אתה חיי ומסביבך, גם אם בשלב מסויים אפילו לא שמים לב לזה, קהילה. וכאשר אתה לא תמיד מבין מה אתה עושה, חוק ההתקרנפות עושה את שלו. הקבוצה גוררת את היחיד, כך שגם אם אין את החינוך "הכי הכי" השרשרת תחזיק מעמד. אבל פה חינוך זה כבר מעבר לאופציה או אפשרות מועדפת, כאן חינוך הוא דרישה, חובה. הדבר שמבדיל בין חיי הקהילה לבין גסיסתה.

זה דבר אחד לקיים מצווה, לעשות את שצריך, אבל אם לא חינכת לעתיד, אם לא דאגת להמשך אז פה זה יגמר, יעלם.

בשבתות אני אוהב לבחון את האנשים אשר באים לבית הכנסת הקטן שלנו. ישנם תמונות, מדי פעם, כל כך חזקות. אני זוכר שבת אחת כאשר באו, מבית כנסת לא רחוק מאיתנו, מספר מתפללים, לאחר שלא היה להם מיניין, וביניהם נער ואביו בחליפות וכיפות סרוגות, הם לא בלטו מהשאר, פשוט באו להתפלל, שום דבר שונה, ועם זאת, פה זה סן פרנסיסקו, "סדום" של ימינו, הרב ציטט מפי גדולים. כאן מבין כל המבוגרים והזקנים שנישארו מהקהילה המפוארת, הדועכת, עומד בחור לצד אביו.
להיות דתי בחוץ לארץ זה ליגה אחרת לגמרי.

אותו חינוך, הרב אמר, אשר השפיע על טל, שגרם לו לעלות לארץ וללמוד בישיבה, את אותו חינוך טל רוצה, אמר הרב, להעניק בחזרה. לחזור לכאן בעתיד לאחר לימודיו בישיבה וללמד, לחנך. לגדל את הדור הבא.


-- טל ואני בחברותא, מספר ימים לפני שטס בחזרה לארץ --

חיזוקים לא צפויים - מנחה טייק 2

זוכרים את הקטנצי'ק שכתבתי עליו לפני שבוע (26.10.06), לא ? אז אני מצטט:
אם אנחנו צריכים לתפוס חברה מהתיכון שיבואו למנחה ופתאום ילדון שבכלל לא חשבת לקרוא לו, רודף אחריך שתזכיר לו בסוף השיעור לבוא למנחה, אז מה בדיוק אמורים להרגיש?!

"ואם במנחה עסקינן, סיפור קצרצר:
היום, ילד מכיתה ב' הפיל אותי לרצפה, מטאפורית כמובן. הייתי בדרך למנחה והקטנצ'יק עצר אותי, לרגע, לומר משהו. אמרתי לו שאני חייב ללכת למנחה. ואז מה הקטנצ'יק החמוד, שפשוט לבלוע אותו, אמר?! - שהוא גם רוצה לבוא למנחה!!! בהתחלה חשבתי שאולי אני מתבלבל, שאלתי לכוונתו והוא הסביר שהוא הלך כבר למנחה.
"אתה יודע עיברית?", שאלתי.
"לא, אני פשוט עומד שם".

בכל אופן אותו קטנצ'יק לא פצה פיו לחינם ולא רק שהוא הגיע הוא גם הביא את חברתו לכיתה, לוסי, ילדה מתקתקה, לתפילה.
בפעם הראשונה שהוא נכנס לתפילה זה היה... זה היה פשוט משהו.
היינו באמצע לאסוף את החבר'ה למנחה כשהוא בא. שאר ה"סטודנטS’" לא ממש הבינו - מה ילד בכיתה ב' עושה איתם?
הם באוירה של צחוקים לאחר ש"רדפנו ושעטנו" אחריהם ולפתע עומד לידם ילד קטן, רציני, מחכה שיתחילו. לא, רציני זו לא המילה, נו... המבט הזה כאשר מצפים למשהו. מרימים גבות ברגע שמנסים להבין מה קורה, רוצה להבין.

הוא נעמד ליד אלעד בתפילה, רגליים צמודות, מנסה לקפוץ בקדושה כמו כולם, עונה אמן באיחור של שניה אחר כולם.
אין לי מושג מה גרם לו פתאום לבוא למנחה.
ילד בן שבע מזכיר לי היום, בהפסקה שלפני השיעור האחרון, כשאני עובר ליד כיתה ב', לקרוא לו למנחה. קולטים?
אולי אבסורד זו המילה.

כמה שחשוב לשליח… לנו, לעבוד עם התיכוניסטים, דווקא בגלל שהשנים הללו כל כך גורליות. ההבדל בין ההחלטות שהוא יקח בסוף השנה יכול להוביל לקצוות כל כך שונים.
אותו שמיניסט, יכול, שנה הבא לבוא לאיזה תוכנית בארץ או אפילו יפתח קשר חזק ליהדות שבגללו יתחתן עם יהודיה וישמור בביתו על זהות יהודית כולשהי ובאותה המידה הוא יכול פשוט לעזוב בלי כלום, ריק, כאשר אחרי שנה בקולג', או פחות, השנים שלו ב"היברו אקדמי" יהפכו לזיכרון עמום, יתפסו את מקומם תחת הכותרת היה נחמד לא יותר. וכמה שזה נורא להשתמש בסטטיסטיקה קרה, אבל- אפשר לשכוח ממנו.

אם אנחנו צריכים לתפוס חברה מהתיכון שיבואו למנחה ופתאום ילדון שבכלל לא חשבת לקרוא לו, רודף אחריך שתזכיר לו בסוף השיעור לבוא למנחה אז מה בדיוק אמורים להרגיש?!

בפעם הראשונה שדניאל, שמו של הילדון, בא למנחה, הרב לא היה בנמצא, הוא היה מחוץ לעיר.
אבל ביום למחרת הייתם צריכים לראות את הרב.
דניאל איחר למנחה והגיע כשהיינו באמצע שמונה עשרה. הוא נכנס, לאט ובשקט, נעמד בפנים. לאחר דקות מספר הרב סיים שמונה עשרה, מחכים שעוד כמה יסיימו. אז הרב הבחין, מבטו משתומם, בדניאל, כאילו אומר "מה הוא עושה פה". סיטואציה מצחיקה. אני זוכר איך הרב הביט בי.
הש"ץ התחיל קדיש לאחר שמונה עשרה, הרב חייך אל דניאל ודניאל, מלמטה, מישיר מבט חששני אל הרב, "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" הרב ענה אמן ודניאל אחריו- אמן.
ב"יהא שמיה רבא.. " דניאל קצת נתקע ואח"כ בשאר האמנים שוב, הרב עונה אמן ועם כל אמן שדניאל עונה אחריו חיוך נמתח על פני הרב.
הרב הסתכל סביב, שואל ללא מילים "מה זה?", נדהם לראות מולו ילד מכיתה ב' שמנסה להתפלל.
ובמנחה למחרת אתם יודעים מה קרה? גם דניס,חברו לכיתה, הגיע.
ולוסי גם היא הופיעה שוב, מתפללת מעבר למחיצה עם אחת הבנות (שליחות).
סוכר! דבש! שוקולד ! איזה מתוקים!!


-- דניאל ליד אלעד במנחה --


נ.ב
ב"יהא שמיה רבא.. " דניאל קצת נתקע ואח"כ בשאר האמנים שוב, הרב עונה אמן ועם כל אמן שדניאל עונה אחריו חיוך נמתח על פני הרב.

בשלושים ואחת לאוקטובר היה הלווין, כמו בסרטים – "תעלול או ממתק". פה באמריקה זה משהו ממש מטורף, צריך לראות את האור בעניים של הילדים (גם הגדולים) כשהם מתכננים לאן ילכו בערב, עם מי ולמה יתחפשו. אני חייב להודות שקצת הסתובבתי ברחובות, לראות על מה מדובר, המחזה פשוט מדהים, פורים ממש פיצפון ליד הלווין. הרחובות עמוסים בחבר'ה, מקטן ועד סטודנט, מחופשים כיד הדימיון, אבל כמשמעו- עמוסים !!
באותו ערב ממש, הגיע אלינו לני מבית שמש ולהקתו "שלוקרוק" אשר מופיעה מזה כ-20 שנה בארצות הנכר, לתת מעין אלטרנטיבה לתלמידים. קצת מוזיקה יהודית, ידישקייט - אבל עם גיטרה חשמלית, תופים ומקצבים מטוררררפים!!
האמת העגומה היא שלא הגיע הרבה קהל וחבל, אבל, ואני חייב להדגיש, שלני פשוט לא ויתר. הוא וחבריו הביאו הופעה פשוט פצצה לגוורדיה שכן באה (אני ממש נהניתי). ולא ויתרו עד הסוף, היה ממש יפיפה. מוזיקה, פשוט, טובה ומקורית שכיף לשמוע. לקינוח הוא גם הפגיז בכמה כוורים מקפיצים שהתיהדו בצורה דרסטית.
גו לני, גו לני!!!


-- לני ולהקתו מרעידים את אולם ההתעמלות--


-- הגוורדיה, ועוד כמה שלא נכנסו לתמונה, מתמוגגים מהנאה --