גמרא מתמטית

משוואות ומיספרים, גזירות שוות והיקשים. מתמטיקאים חרושי קמטים, רבנים בעלי זקנים מפותלים. תורה למשה מסיני ואקסיומות. אמונות ודעות.
טיק טק........
זמן עובר, ימים חולפים, חודשים נמוגים.
ההיסטוריה אוספת אל חיקה את שברי השניות החולפות.
רגעים חדשים מתיישנים.
בו בעת שני בחורי ישיבה ישובים.
בית כנסת קטן. שקט של שבת בצוהריים, עייפים לאחר הצ'ולנט של שבת.
שני בחורים ומולם ספרים פתוחים.

אלכס לצידי, שעון בכיסאו לאחור. חולצה כחולה עליה נתלית עניבה צבעונית משוחררת, שיער חום אדמדם, מבטא רוסי חמקמק שמכה באנגלית השוטפת ומבט זורח של אחד שהבין משהו שאני בכלל לא מחפש.
והתורה כתמיד, פועלת את פעולתה, סוחפת שני אנשים שרק דקות ספורות מכירים. נשטפים להרהורים ותהיות, דאגה לאומית, אידאלים ושאר מרעין בישין. בעיות והצעות.

אלכס סיים את לימודיו ב"היברו אקדמי" לפני שנתיים, אז החליט, מסיבותיו שלו, לדחות את הקולג' עד להודעה חדשה ופנה לארץ ישראל.
ל-"אייש" הירושלמית, ישיבת "אש התורה".
קיומו של ה-"חוזר בתשובה" האונברסלי, המניעים, כח הרצון והסקרנות, מאז ומתמיד העיקו עליי, מאיץ בי לחשוב, לשאול, להסס, לחקור פנימה לו יכולתי... לו הייתי מעז.
ומעז יצא מתוק, בן תורה.

משוואות ומיספרים, גזירות שוות והיקשים.
מתמטיקאים חרושי קמטים, רבנים בעלי זקנים מפותלים.
תורה למשה מסיני ואקסיומות.
אמונות ודעות.

שאלה ישנה עלתה.
בעבר, עוד לפני שמוסד השליחים צבר את תאוצתו הבלתי טבעית בבית הספר, רבנים לימדו בכיתות.
לנו נאמר שדווקא בשנים האחרונות, מאז הגיעם של השליחים, ההצלחה רבה יותר, בחורים ובחורות נרשמים לישיבות הגולה ואף עולים לארץ.
ילדים בני שמונה עשרה מחליטים לפתע לעבור לעולם מושגים אחר לגמרי.

"אלכס יש לי שאלה" שיניתי נושא, אמרתי לו שממש מעניין אותי לדעת איך היה ב"היברו אקדמי" בזמן שרבנים עוד לימדו.
מהיר וחלק – "היה נורא" הוא ענה, היישיר מבט והסביר, "הם לימדו הרבה... אבל הם לימדו אתאיסטים גמרא".
"וכשבאו השליחים?" רציתי לדעת. - הוא צחק, "כשהיו שליחים...", אמר בהגזמה, "...לא למדנו כלום". – "כלום?" – "כלומר לימדו...", תיקן," ...אבל זה לא היה זה. הם, השליחים, הראו את ההשקפה, הם הראו - יהדות".

סיפור, שמעתי, על שליח אשר נסע ללמד עיברית ברוסיה לתקופה של כשלושה חודשים. כבר ביום הראשון הודיע שהוא לא בא ללמד עיברית, הוא בא ללמד יהדות.

ילדים חילוניים שנשאבו לתרבות האמריקאית המקרקשת. כאשר שישי בערב מזכיר מסיבות ושבת בבוקר שינה ארוכה ועריבה. הלכות שבת?! קיר יָקְנה תחושה נעימה יותר, לפחות הוא לא יפגין אדישות או ינפנף אותך בפיהוקים.

מה ללמד? מה להראות?
אלכס אמר זאת במילים עדינות יותר, אבל "בדיחה" תהיה הגדרה די קולעת. זו בדיחה ללמד ילדים אתאיסטים גמרא, צריך יותר השקפה יהודית, פילוסופיה יהודית. קירוב.

השאלה התחדדה כאשר עמדתי לפני כיתה חדשה, כחמש עשרה בחורים בשכבות הגיל שבין כיתות ט' עד י"ב.
שיעור "דינים ומנהגים". הנושא אשר נבחר לתקופה זו – שבת.
בתחילה לימדתי את המחשבה מאחורי שבת, מקורות ועניינה.
כשהגעתי להלכות, לתכ'לס, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
ילדים חילוניים שנשאבו לתרבות האמריקאית המקרקשת. כאשר שישי בערב מזכיר מסיבות ושבת בבוקר שינה ארוכה ועריבה. הלכות שבת?! קיר יָקְנה תחושה נעימה יותר, לפחות הוא לא יפגין אדישות או ינפנף אותך בפיהוקים.

נתונים יבשים או למשוך ב"קליות ואגוזים".
לדחוף מידע או לגרד בעדינות שכבות של אדישות מצטברת.

לסקרן, בתקווה שאגרום להם לרצות לדעת.
רצון שיחלחל בעד שכבות האטימות, שיחפש, שימצא, שיגע בהם.

סרט נע

באמצע השנה אתה קולט פתאום שישכחו אותך, שתהפוך לאיזה זיכרון מעומעם. שנה שלמה היית, עשית, וגם אם אתה הבן אדם הכי אנוכי, במשך שנה שלמה השקעת כוחות בעשייה למען אחרים, כפשוטו. ועדיין אני אהפוך לעבר, לאחד שהיה, עוד שליח. לא משנה כמה חותם אני ארצה או אצליח להשאיר.
יוצאים לשליחות.
מניעים מהולים בכיף ואידיאולוגיה. סיבות.

בארץ הימים תקתקו באיטיות, נוזלים, מטפטפים, ובסופו של דבר היום הגיע.
יושבים עם המשפחה בשדה התעופה על גלידה, מסתובב עם אחי הקטן באולמות הגדולים, מתחבקים ומנשקים...נפרדים.
עוד רגע עפים למקום אחר, לעולם אחר, תרבות, אנשים, שפה, עוד רגע ותהיה זר לשנה או פחות.

לא חושבים על הסוף.
הכי הרבה מתכננים מה לעשות כשכבר נחזור לארץ, לימודים/פסיכומטרי/עבודה, אבל לא חושבים על הסוף. על איך שהוא יראה, אולי, פשוט, לא רוצים לחשוב עליו.
היום האחרון, השבוע האחרון. כשהכל נגמר, כשזהו. כאשר המזוודות שעכשיו נחות ריקות בארון יהיו שוב ארוזות. כאשר בגדים מקופלים לצד מתנות בתוכם. ארונות שוממים. השבוע האחרון, היום האחרון, איך הוא יראה?
איך עוזבים שנה שכזאת מאחורה? איך עוזבים חבר'ה שנקשרת אליהם כל כך חזק? איך מתייקים אותם בעבר?
הייתי, עשיתי וכעת ממשיך הלאה.
ונמשיך הלאה, רק בגלל שככה הדברים עובדים. כי הזמן לא ייתן לך את כל ההזדמנויות שתרצה.

לפעמים זה עולה, לא רוצים לחשוב על זה, אבל תלמידים מספרים - על הפרידה של שנה שעברה, על הבכי, על השליחים שהיו...

כך שלפעמים זה קורה... נסחפים, מדמיינים דרמות והתרפקות.
נבטיח שנתקשר, שלא נשכח אותם בחיים, דמעות יפרצו את דרכם, אמיתיות.
פרידה חזקה, נקשרנו לכל כך הרבה תלמידים ותלמידים אלינו, וכשזה יתנתק זה יכאב, כפר גלובלי כביכול, אבל לא...
לא אותו דבר.

שליחים הולכים שליחים באים וכשהם ילכו אז תורם של אחרים יגיע, שנה אחר שנה.
לפעמים יש הרגשה שבשליחות יש משהו כפוי טובה.
באמצע השנה אתה קולט פתאום שישכחו אותך, שתהפוך לאיזה זיכרון מעומעם. שנה שלמה היית, עשית, וגם אם אתה הבן אדם הכי אנוכי, במשך שנה שלמה השקעת כוחות בעשייה למען אחרים, כפשוטו.
ועדיין אני אהפוך לעבר, לאחד שהיה, עוד שליח. לא משנה כמה חותם אני ארצה או אצליח להשאיר.

נקודה כואבת, במיוחד מאחר ואנשים, ...אני, לא מוכנים לקבל את העובדה שאנחנו "פיסה" קטנה מפאזל ענק בארבעה מישורים. לא מוכן לקבל את העובדה שאֵשַכַּח, למרות שאני אֵשְכַּח בעצמי.

שנה הבאה יבואו שליחים, חבר'ה בגילנו, ויתחילו את הכל מחדש.
ילמדו ויילמדו, יארחו, יקשרו קשרים חדשים עם החבר'ה שהתאהבנו בהם במשך השנה הזאת, ידהימו, יהפכו בעל כורחם לדמות שמעריצים ובוחנים. שנה שלמה. וגם הם...
הזמן יחלוף והשבוע האחרון יגיע, היום האחרון, יבכו ויחבקו – יפרדו.
יפנו את מקומם לבאים.

סרט נע.

סרט נע של עשרות אלפי, מאות אלפי, מיליוני שליחים מכל הסוגים - כולם במטרה להשפיע.
בעבר, בהווה ובעתיד.
ואת רובם שכחו וישכחו

נקודה כואבת, במיוחד מאחר ואנשים, ...אני, לא מוכנים לקבל את העובדה שאנחנו "פיסה" קטנה מפאזל ענק בארבעה מישורים. לא מוכן לקבל את העובדה שאֵשַכַּח, למרות שאני אֵשְכַּח בעצמי.

אשכח ששכחו אותי.

שיגועים

וואי, השבוע האחרון היה כל כך מתיש.
כל כך הרבה דברים שלא היו אמורים לקרות בכלל.

התחרפנתי לגמרי.
איי... קשיים זה דבר מעניין.
אנשים חכמים, במשך השנים, צוטטו כשהם מדברים על משמעותו של הקושי, על העוצמה בה הוא מטיח בפניך עובדות, אמת. על הצורה בה הוא גורם לך להעריך את הדברים, על הכח שהוא מעניק לך לאחר שעברת אותו בשן ורגל.

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, חשבתי, מה יקרה אם יתרחש משהו קשה? אכתוב או לא אכתוב... וכשהחלטתי שלא, חשבתי שאם יקרה כבר משהו קשה - אז זה מה שאכתוב.

הציור הבא זה איזשהו דרך לפורקן עצמי. משהו מהיר, כהה ואגרסיבי.... משהו.
לא שזה עזר כל כך.
:)

קומיקס (אבל לא קומי):
http://forumpics.a7.org/?file=7_20071169487.jpg

להגדלה לחץ על הקישור

ביקורת בונה, ביקורת הורסת.

אינטרסנטי אממ...אולי, אבל אם נדע מה אנשים רוצים ונוכל לתת להם את זה אזי אף אחד לא יתנגד לקצת אינטרסנטיות בריאה :)
אל תבקר.

פעם, עוד לפני שהתחלתי לסלוד מזה, טחנתי ספרי מודעות עצמית. מדי פעם אני שוב פוזל אליהם, מבטיח לעצמי שזו הפעם האחרונה. אני שונא ספרי מודעות עצמית.
בכל אופן, צמד המילים הנ"ל מופיע פעמים רבות, בווריציות שונות, בסוג זה של הספרות.
ספר חזק שהתוודעתי אליו בקורס ההכנה של השליחות כאשר הופיע מולנו אדם בשם ג'יימס מארלו ולמשך יום שלם לימד אותנו איך לעמוד מול אנשים, איך לדבר מול קהל. ג'יימס מארלו המליץ עליו בלבה (על משקל - בחום) שם הספר הוא – "כיצד לרכוש ידידים והשפעה / דייל קרנגי".
כן, הספר בהחלט מדהים ומלמד הרבה. שם, אדייק – גם שם, מוקדש פרק שלם לעניין ה-"ביקורת". ושוב צמד המילים – "אל תבקר" מסכמות היטב את הפרק.
מה שכן, הספר הזה הצטייר לקורא התמים, אנוכי, כאינטרסנטי בצורה קיצונית. מיסטר דייל קרנגי מקנה בסיפרו קודי התנהגות אשר לדעתו, המוערכת בהחלט, ישפעו על אנשים בצורה שאתם תרצו – בצורה המשתלמת.

אינטרסנטי או לא, פרק שלם נכתב על ידו. מאריך על כמה שהביקורת הורסת, שוברת, מרטשת, מרסקת, קוטלת ושות'...

אתה שונא ביקורת, שונא כשאנשים מצביעים על הכשלונות שלך, כשנותנים לך דרכי יעול, כששואלים שאלות מעצבנות. לפעמים רק בגלל ביקורת צפויה אתה משקר או מטאטא מתחת לשטיח כדי שלא ידעו, יותר נכון שלא יבקרו. "אמרתי לך..." ועוד.

בשבוע האחרון כל עניין הביקורות הגדיש את הסאה ובמיוחד בשבת.

מה מניע אדם לבקר? זו שאלה הפתוחה ליותר מידי הסברים. שקריים ואמיתיים כאחד. אבל לא זו הבעיה.
השאלה האמיתית, שאלה שאדם צריך לשאול את עצמו כשהוא מבקר...

למה אני גורם עם הביקורת שלי?

מן הסתם ישנה מקום לביקורת אבל תלוי מי מבקר? באיזה דרך מבקרים? את מי מבקרים? איפה מבקרים?
ואנשים???... אנשים שורקים ביקורות. לא ממש מקדישים מחשבה.

תלוי מי מבקר? באיזה דרך מבקרים? את מי מבקרים? איפה מבקרים? ואנשים???... אנשים שורקים ביקורות. לא ממש מקדישים מחשבה.

לראות בן אדם שסובל רק בגלל שמבקרים אותו, זה מרתיח. אני בטוח שאותו אחד שביקר חושב שהוא צודק, צודק במאה אחוזים, אחרת הוא לא היה אומר את שאמר. אבל מי נתן לבן אדם זכות לגרום לאחר להרגיש רע, להתנשא בצדקנות, להשפיל.
כואב אפילו לחשוב על כך, במיוחד בגלל שאעפ"י שאני רוצה להאמין שאני לא עושה את זה, רוב הסיכויים הינם שגם אני חוטא בזה, חושב שאני הכי צודק שבעולם.


ביקורת בונה, ביקורת הורסת.


המלצה:
כיצד לרכוש ידידים והשפעה / דייל קרנגי

אינטרסנטי אממ...אולי, אבל אם נדע מה אנשים רוצים ונוכל לתת להם את זה אזי אף אחד לא יתנגד לקצת אינטרסנטיות בריאה :)

לא טוב היות האדם לבדו

להיות לבד. בלי אף אחד שמכיר אותך מסביב, במקום זר. בלי מישהו לדבר איתו, להחליף מילה. לאכול לבד, בשקט. לחוות לבד את הנופים היפים, בלי לחלוק את ההתרגשות עם חבר. לעזעזל, זה כואב.
לכל אחד יש חלומות אבל ישנו חלום מהסוג שכל אחד רוצה לעשותו אבל בחיים לא יעשה אותו. למה? כי זה משוגע מידי, מוזר אולי פשוט קשה ולפעמים כל הסיבות כולם.
יש לי חלום אחד כזה ולא מזמן פגשתי גברת, ציירת פרוטרטים על החוף במונטריי, שעשתה את מה שאני חושש לעשות, חושש אבל כל כך רוצה.
להיות נווד. תיק על הגב, מפה אולי, קצת כסף בכיס ולהסתובב. להזרק ממקום למקום, ללכת לאן שהרגליים או הכביש יקחו אותי.
קוראים לה בלה – "זה השם העיברי שלי" היא אמרה, יהודיה. זיהתה אותנו לפי הכיפות של החבר'ה, אז היא התחילה לדבר כדרכם של אנשים. פעם נתקעה בדרכים בלי כסף, התחילה לספר. "אז פשוט התחלתי לצייר אנשים ומזה עשיתי כסף, ככה במשך תקופה" חיוך נמתח על פניה בעודה נזכרת בעבר.
האם אני פוחד? כן, כנראה שכן. ובכן לפחד יש מעלות וחסרונות. הוא, בהחלט, שומר עליך מפני סכנות אבל הוא גם מעיק, ולפעמים חוסם. האם אנשים גדולים שעשו מעשים מטורפים או עמדו מול סכנות ויכלו להם לא פחדו? כן, מן הסתם הם פחדו ובכל זאת התגברו על הפחד ופשוט עשו. אך כמה שזה בכלל לא פשוט.

"כל יום עשה משהו שאתה פוחד ממנו"

את המשפט הזה קראתי לפני שנים בספר עצות שאימי קבלה במתנה מחברה טובה. ובאמת, דרמטי ככל שזה נשמע, המשפט הזה נחרט כל כך חזק אצלי בראש ובכל פעם שנקראת בדרכי הזדמנות אני משתדל לקיים את המשפט, מצליח או נכשל זו כבר שאלה אחרת.
חלום הנוודות נדחה בנתיים, אולי לעד, אבל ישנו אתגר נוסף, מחסום אחר שרציתי לעבור. משהו יותר מציאותי אבל... חשש.
הבטחתי לעצמי עוד בארץ שכשתהיה הזדמנות אני לוקח רכב ונוסע רחוק, לבד. לא מסובך, אמת, אבל אף פעם לא עשיתי זאת. אף פעם לא נהגתי למרחקים גדולים, תמיד חששתי שלא אוכל להסתדר, הרחק, בכבישים או בערים לא מוכרות. אף פעם לא ניסיתי ודווקא בגלל זה פחדתי.
ההזדמנות הגיעה השבוע. עוד בערב שלפני, כאשר התיק כבר היה ארוז, חשבתי לרדת מהרעיון. אמא שלי דאגה, "מה אתה צריך ליסוע כל כך רחוק, לבד?", ובאמת זו נסיעה ארוכה, ומה יקרה אם הרכב יתקע? אררר... - "כל יום עשה משהו שאתה פוחד ממנו" דחף אותי קדימה.

בבוקר התארגנתי ונסעתי, ביום הראשון נסעתי לסקרמנטו, עיר הבירה של קליפורניה, את הלילה ביליתי במוטל מעט מזרחה מהעיר ולמחרת המשכתי ללייק טהו, אגם גדול, מוקף הרים מושלגים אשר מחציתו נמצא בשטחה של נוואדה. הדרך חזרה ארכה ארבע וחצי שעות לערך. חבריי לנסיעה היו רדיו ושקית וחצי של גרעינים שחורים.

"איך היה?" נשאלתי. "משעמם אבל נחמד" עניתי.
עצוב לטייל לבד.
זה לא ה"לבד" שמפריע, אני לפעמים פשוט צריך את זה, להסתגר לבד בחדר או להסתובב כמה שעות, רק אני, לקצת שקט, להתאוורר טיפה מהכל.
ועדיין אני כותב שעצוב לטייל לבד, ...עצוב.

במהלך היום, בנסיעות, היה ממש טוב. אני נוהג, מוזיקה מכל הסוגים ברדיו, שקית גרעינים נחה במושב לידי ובחוץ הנופים ההרריים של קליפורניה.
אבל הלילה... הלילה היה שונה לגמרי.
הגעתי למוטל בערב, מקיים את בקשתה של אימי לא להסתובב בחושך אלא ללכת למוטל לפני חשכה. נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת מאחורי ואז.... שקט. הטלוויזיה מהחדר השכן נשמעה, שיחות של אנשים אקראיים שעברו בחוץ. ואני שם, בחדר 210, זר, לא מכיר אף אחד, אף אחד לא מכיר אותי.
אכלתי בדממה ארוחת ערב, הדלקתי נרות חנוכה, ראיתי קצת טלויזיה, מקלחת, ערבית, שקט.......... שום מילה לא הוצאתי, עם מי?
בבוקר קמתי, הסתדרתי, בדקתי שוב במפה את הדרך למשך היום ונסעתי ללייק טהו.

במבט לאחור זו היית תקופה מדהימה, יגידו, אבל כשאז היה עדיין עכשיו, בהווה, זה פשוט קשה.

החויה היית קצרה, בסך הכל לילה אחד אבל במידה מסויימת זה מספיק.
להיות לבד. בלי אף אחד שמכיר אותך מסביב, במקום זר. בלי מישהו לדבר איתו, להחליף מילה. לאכול לבד, בשקט. לחוות לבד את הנופים היפים, בלי לחלוק את ההתרגשות עם חבר. לעזעזל, זה כואב.

לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב', י"ח).

חזרתי הביתה בשלום ועמדתי במשימה שהצבתי לעצמי. אני ראיתי שאני יכול להסתדר בדרכים, עם המפה, עם הנהיגה. אני יכול ליסוע לבד לאן שאני רוצה, אני יכול, אבל אני ממש לא רוצה.

במבט לאחור היה כיף. לראות מקומות חדשים, לצאת קצת החוצה. כעת ישנם סיפורים לספר, נופים לתאר. אבל כל זה רק במבט לאחור, כאשר באותו לילה, שם לבד, זה היה, כמו שאמרתי - עצוב.
ואז אתה קולט.... כל האנשים האלו עם ההרפתקאות והדברים שעברו, עם החיוך שמתפשט על הפנים כאשר הם מדברים על העבר. זה קשה.
במבט לאחור זו היית תקופה מדהימה, יגידו, אבל כשאז היה עדיין עכשיו, בהווה, זה פשוט קשה.
בן אדם אחד בדרכים, מול כל העולם.
יושן כל לילה באיזה מקום אקראי.
לא במקום שיכול לקרוא לו בית.
בלי חברים, רק הוא והשקט.........
לבד......


--טעימה מן הבדידות, הלילה במוטל--


--בדרך ללייק טהו על כביש 50 היפיפה--


--לייק טהו מהצד המזרחי שבנוואדה, בנקודת תצפית הנקראת ממוריאל פויינט--