שמיניסט יקר, לא עצרת אפילו לראות…

הבעיה מתחילה כאשר אתה נתקל באדישות. בהתחלה אתה לא מוותר, מזמין לשבתות, רודף אחריו, מדבר איתו, מנסה "לפתוח אותו". דיבורים, פומפה או מקדחת BOSS יוּ נֵיים אִיט.
מכניסים בך רעל בארץ.
מדברים איתך על עליה. מראים לך תוכניות ופרוייקטים לבוגרי י"ב. תמונות מטיולים ופעילוית של בוגרים שבאו לארץ. מפרוייקט גדול ועד קטן.
מדברים איתך על השנה הבאה.
השנה הבאה…
שנה הבאה…
ש...נ...ה
ה…ב…א…ה……..!

זה מה שקורה באופן טבעי כשנלחמים.
יורים לטווח קצר. כשהאוייב שבאופק יגיע נטפל בו כבר, עכשיו יש את אלו שמסתערים מטרים מאיתנו.
אש אש אש.

שליח בא ומה הכי חשוב לו? מה המטרה העומדת לו מול עיניו? במי הוא הכי רוצה להשקיע, להשפיע, לדבר, להזמין... ה-ש-מ-י-נ-י-ס-ט.
אתם כבר חשים בציניות המפעפעת?
ציניות... כי נכוותי.

באתי עם תסריט.
אני בא ובמשך השנה מסתחבק עם הסִינְיוֹרִים (שמיניסטים בעגה המקומית), עושים צחוקים, יושבים על המרפסת שאין לנו וצופים הרחק אל הכוכבים תוך כדי דיונים על מהות החיים, עמוק אל תוך הלילה, מפתחים קשר עמוק, זכרון שיחרט, ובסוף השנה, הם, כולם כאחד ידחו את הקולג' ויעלו לארץ, ישתתפו בפרוייקטים או לפחות יבואו לבקר.

באתי עם תסריט. אני בא ובמשך השנה מסתחבק עם הסִינְיוֹרִים (שמיניסטים בעגה המקומית), עושים צחוקים, יושבים על המרפסת שאין לנו וצופים הרחק אל הכוכבים תוך כדי דיונים על מהות החיים, עמוק אל תוך הלילה, מפתחים קשר עמוק, זכרון שיחרט, ובסוף השנה, הם, כולם כאחד ידחו את הקולג' ויעלו לארץ, ישתתפו בפרוייקטים או לפחות יבואו לבקר.

עובדים לטווח קצר ורוצים תוצאות.
הבעיה מתחילה כאשר אתה נתקל באדישות. בהתחלה אתה לא מוותר, מזמין לשבתות, רודף אחריו, מדבר איתו, מנסה "לפתוח אותו". דיבורים, פומפה או מקדחת BOSS יוּ נֵיים אִיט.
עם אנשים מסויימים מצליחים מהר יותר אם אנשים מסויימים לא, בכלל לא.
אבל למה שזה יהיה קל? אם כל שנה מחדש נופל לפתע על הסיניור המצוי איזה יצור בשם שליח, משהו מעורפל ולא מוכר. פתאום הוא מזמין אותו לְשַבָּת, מחייך אליו, מנסה לפתוח איתו בשיחות עמוקות. לא פלא שהמאבק קשה. "מי אתה?".
זה לא כיף להזמין ילדים מכיתה ח' לשבת.
חבר'ה מכיתה ט' זה "אה" נעבור את זה.
ילדים מכיתה י' אממ... טוב, רק את הקולים.
חבר'ה מכיתה י"א, כן זה כבר יותר חשוב "אבל הזמנת את החבר'ה מי"ב? הם הכי חשובים. שנה הבאה הם כבר לא פה ולנו יש עוד סיכוי להשפיע על הזהות היהודית שלהם אולי אפילו לשכנע אותם להרשם לאיזה פרוייקט".

הזמן עובר, שאלות צפות.
למה ההוא כזה אדיש? למה זה לא חשוב לו? איך מוציאים אותם מהבועה שלהם?
לכל אחד יש נקודת זמן מסויימת שמשם ואילך הוא נסגר.
יש השנה ילדים בכיתה ז' שרק מלראות את האופי, על מה הוא מדבר, איך הוא מדבר, יש סיכוי טוב שאם עכשיו, כשהוא עוד מתעניין, הוא לא יבוא לשבתות- בכיתה ט' כבר לא יעניין אותו. בכיתה י' ישאלו אותו כמה פעמים אבל לאחר שהוא יסרב לא ממש ישנה לשליחים (כּוּלַה שִישִיסְט), הם ניסו. בכיתה י"א כבר טיפה יותר יציקו לו אבל יהיו לו דברים יותר טובים לעשות ובכיתה י"ב אתה כבר יכול לשכוח ממנו, הוא אמנם יבוא פעמיים-שלוש כדי לצאת ידי חובה וגם זה בגלל החבר'ה.

יש חבר'ה בי"ב ובכיתה י"א שהם לא רוצים, נרתעים, מזלזלים, ...לא מכירים. אולי זה מיקס אחד של הכל, לא יודע. אני חושב שכולנו בזמן מסויים השנה, גם אם לא מדברים על זה, שינינו את החשיבה, מעבירים כוחות מעט יותר למחזורים האחרים. יושבים איתם יותר, מדברים איתם יותר, מזמינים אותם יותר לשבתות, קולטים שבעוד שנתיים הם גם יהיו סיניורים.
ואם אלו יהיו השליחים בעוד שנתיים שיאספו את הקרדיטים, דיינו.

יושבים איתם יותר, מדברים איתם יותר, מזמינים אותם יותר לשבתות, קולטים שבעוד שנתיים הם גם יהיו סיניורים. ואם אלו יהיו השליחים בעוד שנתיים שיאספו את הקרדיטים, דיינו.

ילד חילוני לא הופך לדתי וגם לא יפתח לעולם הדתי בשניה, זה מאבק שלם. הוא שואל ומתווכח, הוא מרגיש מאויים, הוא מתרחק ומתקרב, הוא יצחק עליך, יתבשל, ויסתקרן. זה תהליך שלם, ואתה השליח, ההוא שמייצג בשבילו את העולם הזר הזה - לפעמים תפגע. 'למה הוא מתווכח? למה הוא לא מקשיב?', וקשה להקשיב.
בסופו של דבר השנה מסתיימת ואתה חוזר.
מפנה את מקומך לשליח הבא.

שליח מכין את הקרקע לשליח שלאחריו ואולי לעשור שלם של שליחים אחריו. אנחנו באנו השנה וחיכו לנו, רצו לדעת מי הם השליחים. השליחים בשנה שעברה עשו את המהפך אצל ילדים מסויימים. נאבקו איתם. משאירים אחריהם, בידינו, תוצר גולמי לשייף, לעגל פינות, ילד שלא מפחד לשאול שמסתקרן, שאם יאחר לְשַבַּת יבקש לעשות קידוש, שיכבד.

אבל יש חבר'ה שבפשטות אפשר לומר עליהם שהם פוספסו.

"הטובים לטייח" (הגשש החיוור)

אלפי קהילות של יהודים בארצות הברית, ורק שלושים שליחים בעלי אמונה מארץ ישראל?! אפילו תוסיפו את תורה מציון, באחוזים כמה זה כבר מכסה? אנחנו לא מגיעים לכולם?
יום חמישי בערב ואנחנו ארוזים.

שני תיקי גב ומזוודה גדולה לכל המעילים.

קר בבוסטון.

 

מתקשרים למשפחה בארץ בשעה שנותרה לפני הטיסה, אומרים שבת שלום.

 

כנס שליחי בני עקיבא צפון אמריקה אלפיים ושבע למיניינם

עבר זמן רב מאז שהייתי מותש כמו אחרי הסופ"ש הזה, מרגיש כמו איזה איש עסקים. חוצה את היבשת ליומיים של שיחות, הלוך חזור.

חוק מרפי פינק אותנו בשיבושים די חוויתיים.

פספסנו טיסת קישור בבוקר יום שישי אך בזכות הדבר הגענו לאוהל של הרבי. גילינו שהכרטיס שנקבע לנו איננו לבוסטון, מסצ'וסטס, אלא לפרובידנס שבכלל במדינת רוד איילנד ובסופו של דבר הספקנו לגמוע כמעט שעתיים נסיעה לעבר בורקליין, הפרבר הבוסטוני, מתייצבים בדירת הסטודנטים המארחת כמחצית השעה לפני שבת.

כמה דמויות ואנשים.

מרדכי הסטודנט ה-הרווארדי, אורי האנליסט סובב העולם ויואל המתכנת טוב הלב אשר אירחו אותנו בדירתם. פיט נהג המונית הדעתן, שכנו של ישי לטיסה שבעוד שלושה חודשים יהיה בדרכו לפסגת האוורסט, הדיילות שהתעניינו בסימני הכשרות לאחר ששאלנו אותם לכשרותו של תחליף החלב שהציעו ועוד...

יום ראשון שוב ארוזים, מתחילים את דרכינו חזרה לפרובידנס הרחוקה בתחנת הרכבת 'רוגלס' והלאה במונית ספרדית. שוב טיסות קישור כמעט ללא שינה.

מרוצים אך עייפים, נדוש ונכון, מהסופ"ש הארוך והבלתי צפוי.

התאריך היה ידוע, מה שראיתי, מה שהלך, לא היה צפוי.

 

שישי בערב מתנדנדים בחולצות תנועה, למעט המאחרים מסן פרנסיסקו שלא היו מודעים לקוד הלבוש שהתבקש. קבלת שבת בבית כנסת אשר, לרגע, החזיר אותי לנתניה עקב שמו – ישראל הצעיר. מסתכל סביבי מנסה להצמיד שמות לפנים המוכרות. לספור את מיניינם, לְכַמֶת.

בערך שלושים, שלושים חבר'ה מהארץ, לא נושאי תארים, לא הדובדבן שבקצפת, לא היהלום שבכתר.

שלושים בני אדם, רובם בנות אגב, אשר למשך שנה אחת, שבה רבה העבודה על ההנאה, החליטו לתת ממרצם למען כלל עם ישראל באשר הוא. באשר הוא- מכיוון שלא היה להם ממש מושג מה באמת מחכה להם בגלות. כל שליח וההתמודדויות שלו.

והנה הם כאן בסך הכל שלושים. "שלושים חבר'ה? זהו?" ציפיתי למאה... לשמונים... חמישים מינימום?!

 
כחמש עשרה מיליון יהודים בעולם ורק שליש בבית. השואה השקטה כך מכנים את ההתבוללות. עוד מאבק, אבל מאבק במישור ומימד אחרים.

התאכזבתי מהמספר הדל. מעודד את עצמי שארצות הברית זה חלק אחד בגלובוס והעולם עוד מלא בשליחים, אבל, בסופו של דבר, זה מדגם.

אלפי קהילות של יהודים בארצות הברית, ורק שלושים שליחים בעלי אמונה מארץ ישראל?! אפילו תוסיפו את תורה מציון, באחוזים כמה זה כבר מכסה?

אנחנו לא מגיעים לכולם?

 

מדוע יצאתי אני לשליחות, חשבתי, אני ולא חברַי?

המניעים ליציאתי לשליחות אינם אותם מניעים כאותם שדוחפים אותי היום. מה שראיתי, האנשים שחוויתי, מילים שנאמרו, מאמצים שהושקעו. גיליתי על עצמי בשנה זו יותר מבכל שנה אחרת, ואולי זה כל העניין – מודעות.

כמה כוחות אנו משקיעים במאבקים בארץ, וכל מאבק הוא אמיתי. אם זו השבת, אדמת ארץ ישראל או האוייב שבשער. אם זה עם נשק ביד, את חפירה, שלט בהפגנה או סטנדר וגמרא. המאבקים אותם אנו חיים הם אלו הבוערים בנו, ממלאים את מודעותינו. אך פעמים גם מעוורים, מגבילים את שדה הראיה. נצחון בקרב אבל הפסד במלחמה.

כחמש עשרה מיליון יהודים בעולם ורק שליש בבית.

השואה השקטה כך מכנים את  ההתבוללות.

עוד מאבק, אבל מאבק במישור ומימד אחרים.

 

לא מאבק על אדמה אלא על הדור הבא שיישב אותה.

לא מאבק על השבת אלא על היהודים שישמרו אותה.

 

למה נדמה כאילו החבר'ה הממש טובים לא יוצאים לשליחות, משאירים את העבודה לאחרים. האם זו באמת - "מלאכה שיכולה להעשות ע"י אחרים"?

למדתי במחיצת כל כך הרבה אנשים טובים שיכולים.

 
לא מאבק על אדמה אלא על הדור הבא שיישב אותה. לא מאבק על השבת אלא על היהודים שישמרו אותה.

שליחות זו עבודה שתמיד חסר בה. עוד פעילות שהיית יכולה להעשות, עוד לארח, עוד ללמד, והדבר שאולי הכי חסר - עוד כח אדם, בחורים ובחורות מהשורה הראשונה. כאלו שמוכנים לחיות שנה הרחק מהבית, להנות מהפלוסים ולשרוד את המינוסים. כאלו שמתאימים אבל אף פעם לא חשבו על זה ברצינות, לא יודעים עד כמה שהדבר נצרך.

 

 

 

 

מסע עולמי עם שליחי סן פרנסיסקו

 

חלק 1

http://www.youtube.com/watch?v=DCUbv-cbq3o

 

חלק 2

http://www.youtube.com/watch?v=kVwQtPxN-U8

 

חלק 3

http://www.youtube.com/watch?v=91e1SVe0vj8

התנצלות

אילו מאבקים, קרבות ממש, מוחי ולשוני. הלשון משתלחת הלאה, לפרוק מעליה שלל חידודים בעוד המוח, אומלל, צווח הס, חושב אך מעט קדימה, "התוצאות!" זועק.
בעבר הייתי מתנצל הרבה.

לא לחינם אלא על כל מיני בוקי סריקי, במלוא המובן, שעשיתי.

יום אחד חטפתי על הראש, אני כבר לא זוכר ממש ממי.

"אתה כל הזמן מתנצל, זה כבר לא שווה כלום!", אח... כואב.

לזמן מה חייתי עם הרעיון בראש - מעכשיו והלאה אני לא מתנצל יותר, אלא אם כן ממש הגזמתי.

רעיון די תכליתי – עשית טעות, תחיה איתה.

חינוך סגפני עד לתוצאה המספקת, אי עשיית טעויות.

אבל אני נשאר אני.

 

 

"הלל אומר: ...ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע..." (אבות ב,ד)

כנראה שזה לא כזה קל, אחרת למה שיכתבו דבר שכזה במשנה.

 

תמיד כשאנשים מדברים, כשאני משתתף בשיחה, יש לי הרגשה כאילו אני צריך רסן.

אילו מאבקים, קרבות ממש, מוחי ולשוני.

הלשון משתלחת הלאה, לפרוק מעליה שלל חידודים בעוד המוח, אומלל, צווח הס, חושב אך מעט קדימה, "התוצאות!" זועק.

 
לא לזה התכוון המשורר, אך עם זאת, לאחר שהקולמוס עשה את דרכו חזרה מהקלף אל הקסת ישנו צד נוסף שיפרש.

אני מתעב ויכוחים. כל פעם שאני נמצא בקרבת אחד אני מרגיש דחף להביע את דעתי הענווה, ולהאיר את קיומם של הנוכחים בהשגותי הנעלים. עם זאת כל פעם בסיומו של ויכוח, מצאתי עצמי מתעצבן עליי - 'מה אתה מתערב? מה זה משנה? סתם לריב עם אנשים? להראות שאתה צודק או משהו? תשאר בצד! תקשיב ותשתוק'.

דחף ישן זה נמצא, אמנם, תחת דיכויו של העריץ – אנוכי. אך גם המערכת המחושלת שנבנתה בשנים האחרונות מפספסת פה ושם עקיצות ושנינויות. ואז אני כבר חוטף פעמיים, בראשונה מן האנשים שנפגעו מ"הבדיחה המטורפת" ושנית ממני.

כך שאני מצליח, אך ההצלחה כמותית , לצערי. מתבטאת לא בכך שאני לא פוגע באנשים אלא בכך שאני פוגע בפחות אנשים.

 

דבר אחד שעליו אני כעוס הוא שיעור קצרצר בחיים על הפלנטה. 'כל פעם שמנסים להיות אמיתיים עם מישהו, צריכים להיות מוכנים לאסון'.

אנשים, עד כמה שיחייכו ויאמרו לך לשפוך הכל, לאחר הדבר, אני כמעט תמיד רואה את העפעוף הזה, את הרעד הקל בחיוך שמנסה לשמור על יציבות. פגעת אבל הוא ינסה להסתיר זאת, הרי הוא אמר לך להוציא את זה, בטח שהוא יוכל לספוג את זה, הוא אדם חזק.

אך האמת כהרגלה חזקה מידי, נוברת וחופרת לעומק ומשאירה את חותמה. ובפגישה הבאה כבר אפשר לצפות לחיוך המזוייף של "הכל בסדר".

הזמן מרפא, אכן, גם פצעי נפש מגלידים, אבל עדיין, צלקות מסוגלות להיות די מכוערות.

 

ישבנו, דיברנו, חטפתי ועלתה לראש שנינות, אחת מאלף. התהליך הרגיל הוא סינון – 'קראוס אתה מגזים תשאיר את זה בפנים', אבל זה הגיע מאוחר מידי. מונעת ביצר נקמה היא קפצה לה החוצה, קלה ושנונה, בדיחה. אחת מאלו ששניה לאחר הלחיצה על ההדק קולטים שיקחו את זה למקום אחר. לא לזה התכוון המשורר, אך עם זאת, לאחר שהקולמוס עשה את דרכו חזרה מהקלף אל הקסת ישנו צד נוסף שיפרש. פה כבר אין דרך חזרה.

אז מתנצלים... כמה שזה עוזר.

 

נ.ב.

אני שונא כשלא נותנים לי להסביר את עצמי, כשמנפנפים התנצלות (כן שונא זו המילה הנכונה). אבל "רבי שמעון בן אלעזר אומר, אל תרצה את חברך בשעת כעסו..." (שוב אבות ד,כג) כך שלפעמים עדיף לשתוק, לבנתיים.

 

סליחה.

גלות

אבא עם הילדות שלו מדבר בעיברית, שני חבר'ה צעירים מדברים בעיברית, המוכר אמנם לא יודע עיברית אבל שאל אותי "דו יו וונט טהינה אנד הומוס אין דה לאפה?". שתי אמהות צעירות בכסוי ראש מדברות אחת עם השניה בעוד ילדיהם, עם ציציות משתלשלות, נהנים מהפיצה. מולנו חנות בשם דה מיצווה סטור 613 ובכל רגע נתון עובר לידנו, ברגלו או ברכבו, אדם עם כיפה על הראש.
 שש וחצי שעות נסיעה, לא כולל טעות שלי שהובילה אותנו חצי שעה לכיוון הלא נכון.

עד מתי כביש 5, סן פרנסיסקו – לוס אנג'לס.

תרשו לי... – דוס אנג'לס.

-- -- --

 

סופ"ש ארוך. לשבת וראשון התווסף גם שני: פרעזעדענט דעיי – יום הנשיא.

התארגנו כראוי ויצאנו להתאווררות קצרצרה במחזותיה היהודים של קליפורניה.

יום שישי, לאחר בית ספר, פנינו הביתה להתארגנות ומשם לפקקים שעה לפני שבת בדרך לאוקלנד, שכנתינו הקרובה. התארחנו לארוחות שבת אצל זוג צעיר וקורע מצחוק, אהרון ורינה, אשר עושים נפשות באיזורם. אוכל טעים, שבת במקום אחר, קצת להשתחרר. בחיי זה היה טוב. רחוק מהכל.

 

בית כנסת מגניב יש להם באוקלנד, בית כנסת משולש, מה שגרם לנו מעט תהיות לזהותם המקורית של בעלי המבנה. נעננו בכך שהמקדש מעט, בצורתו הנוכחית, מסמל את אהלו של אברהם אבינו, חתיכת אוהל הייתי אומר.

אהרון ורינה דאגו לנו לשינה אצל חבריהם. הבנות שוכנו בדירה הקרובה (20 דקות), ואנו הבנים כיתתנו את רגלינו עשר דקות נוספות ב-שדרת פארק, כך שהיה לנו יותר זמן לחשוב.

 

שבת בבוקר עושים את דרכנו במזג האויר החמים של אוקלנד, עם חולצות קצרות לשם שינוי, לעבר בית הכנסת. בכרסנו עוגיה וכוס מיץ תפוזים מפנק שהוענקו לנו ע"י סברינה מארחתינו.

בין ביס ללגימה דיברנו מעט עם סברינה. היא סיפרה על בעלה, פיל, שלומד באוניברסיטה השכנה ועל כך שהוא קיבל הצעת עבודה בארץ, ללמד באחת האוניברסיטאות בארץ. הם מתכננים לעלות לארץ אבל הם עוד לא החליטו.

כמובן, חשבתי, זו החלטה קשה, אבל כשהיא המשיכה התברר שהם לא החליטו אם זה יהיה לפני החגים או לאחריהם ....מגניב.

 

אני וישי צועדים, שבת בבוקר,  אנשים יושנים.

מספר מפהקים מסתובבים עם כלביהם, ישי מושך את תשומת הלב עם טליתו המתנפנפת, מדברים.

השיחה גולשת מעתיד האומה ועד למחסור החמור שלנו בסבון כלים, בין לבין "זה" עלה, בהתחלה היה קשה לי להסכים, אבל אחרי שמקדישים לזה מעט מחשבה או יותר נכון מבלים יומיים ב-דוס אנג'לס, עלול להפלט איזה לעזאזל קטנטן של חרטה.
יש להם הכל. קהילה, חיי תרבות, מסעדות, חבר'ה, בתי ספר, לאפה ופלאפל. הכל חוץ מארץ ישראל, אבל גם היא, הם יודעים, מחכה להם, לא בורחת לשום מקום.

 

"ממש צריך להעריך אמריקאים שעולים לארץ" ישי פתח, "כאילו... יש להם פה הכל, עבודות טובות, הם גרים באיזורים טובים, יש קהילה, יש שקט לילדים, אף אחד לא רודף אותך פה, אין פיגועים ובכל זאת אנשים, משפחות, עוזבים הכל ועולים לארץ, ומה מחכה להם בארץ? צוחקים עליהם או עובדים עליהם בעניים".

תכל'ס.....

 

מוצ"ש.

חזרנו לכמה שעות שינה בסן פרנסיסקו ובארבע לפנות בוקר היינו יושבים על מטלטלינו ברכב, אפילו הספקתי לשטוף כלים, ווהו!!

שש שעות נסיעה, ישי ואני התחלקנו בנהיגה, הלוך.

(סיפור נחמד – עצרנו בדרך על כביש 5 בכדי להתפלל באיזה תחנת מנוחה. כולם כבר התחילו להתפלל ואני הייתי עוד בטלפון עם אחי ה-"נחלאווי הצעיר" שיצא לשבת, אח"כ בזריזות אצתי לתפילין.

בין היד לראש ניגש אליי אדם בין 62, דווקא ניראה בתחילת החמישים, ולא... לא היה תלוי עליו שלט אני בן 62.

הוא פשוט ניגש ואמר " אני מרגיש אשמה, לא הנחתי תפילין מאז בר מצווה ופתאום ככה לראות אותכם". חייכתי, מצביע על התפילין מציע לו להניח אחרי, הוא התעלם מההצעה, ישי הגיע והוא דיבר איתנו קצת, ישי הציע, גם הוא, לעזור לו להניח את התפילין אבל היהודי התחמק, "אני כבר לא זוכר איך להניח" חזר ואמר, "אפילו לקרוא עיברית כבר שכחתי". הוא חישב שעברו 49 שנה מאז שהניח תפילין, מאז הבר מצווה.

דיברנו קצת על המספר המתדלדל של יהודים אורתודוכסים ברחבי ארצות הברית, "נחמד לראות שנשארו יהודים אותודוכסים" סיים ונפרד בחיוך. דווקא פתיחה מגניבה לתפילת שחרית. עכשיו שאני חושב על זה - הפרדוקס הוא שאותו אדם אמר שגם הוא בדרך לאל.איי ?! מוזר.... בכל אופן לעינייננו).

  

את יום ראשון עברנו ב:

 1.מוזיאון אומנות בשם גיטה.

2. קיטוריו של ישי – מדוע אנחנו במוזיאון?? כשעוד לא אכלנו משהו מארבע בבוקר!!!!

 

בערב התוודעתי, פנים אל פנים, לסוג אחר של שליחות. שליחות בקהילה דתית וגדולה במיוחד.

לא מזמן, פגשנו את דני ימיני, השליח המרכזי בלוס אנג'לס, ולא אומר תשבחות של אדם בפניו וברור שיש.

עמדנו בסטארבאקס, הוא אני ואלעד. אני זוכר שהוא התעניין בשליחות שלנו ועמד על ההבדלים, עם מעט הלצות פה ושם, בין השליחות שלנו בסן פרנסיסקו לבין השליחות של ארבע עשר בנות השירות בלוס אנג'לס. אך אין טוב ממראה עניים.

רייצ' ואביטל דיברו עם הבנות של לוס אנג'לס בקשר למקום הלינה שלנו ללילה ואולי גם איזה מסעדה, בשרית כמובן, לסיומו של יום. השליחות, ישתבח שמם, היו עסוקות בבית ספר ושאלו לעזרה על מנת לסיים כמה שיותר מהר, כך שמצאתי את עצמי באמצע טיול נועץ בדי זהב לארונות והופך בית כנסת בבית ספר לאולם בו יוענק האוסקר של פורים.

 

נענו בעיקר סביב הצירים "פיקו" ו"רוברטסון", האזור בו מתרכזים היהודים.

חנויות ובהם כיתובי עיברית בצד ערבית (– פרסית) על חלונות ההראווה סביבנו.

לפני שפנינו לבית הספר, בכדי להשביע את רעבונו המשתלח של ישי, אכלנו בטאבון בשם מאפיית ביבי, שם לצד איתיות עיבריות המציינות מיני מאפים נכתבו מחירים לפי המטבע המקומי – דולר.

לארוחת ערב, לאחר סיומם של הקישוטים בבית ספר, אכלנו סיני מוקפץ במסעדה פרסית כשרה.

בתי כנסת על ציר פיקו, הרבה כיפות מכל סוגי הבדים והצבעים.

את  היום השני סיימנו על לאפה במסעדת נגילה. יודעים כמה זמן לא אכלתי לאפה?!
"ממש צריך להעריך אמריקאים שעולים לארץ" ישי פתח, "כאילו... יש להם פה הכל, עבודות טובות, הם גרים באיזורים טובים, יש קהילה, יש שקט לילדים, אף אחד לא רודף אותך פה, אין פיגועים ובכל זאת אנשים, משפחות, עוזבים הכל ועולים לארץ, ומה מחכה להם בארץ? צוחקים עליהם או עובדים עליהם בעניים". תכל'ס.....

 

אני וישי עמדנו מחוץ למסעדה בוהים ברחוב. זה קרה שוב, בלי קשר לאוקלנד אבל בכל זאת עם...

"גלות!!!, זה ממש גלות" ישי צעק בתסכול.

עומדים מחוץ לנגילה ובפנים אבא עם הילדות שלו מדבר בעיברית, שני חבר'ה צעירים מדברים בעיברית, המוכר אמנם לא יודע עיברית אבל שאל אותי "דו יו וונט טהינה אנד הומוס אין דה לאפה?". שתי אמהות צעירות בכסוי ראש מדברות אחת עם השניה בעוד ילדיהם, עם ציציות משתלשלות, נהנים מהפיצה. מולנו חנות בשם דה מיצווה סטור 613 ובכל רגע נתון עובר לידנו, ברגלו או ברכבו, אדם עם כיפה על הראש.

ישי צחק רגע לפני הזעקה כאשר זוג לא דתי יצא ממרצדס שחורה. "ישראלים בטוח" טען, אני הייתי די מסופק. הם עברו לידנו, הבעל שאל את אשתו, באנגלית, אם המפתח אצלה והיא, בעיברית, עונה כן.  

 

יש להם הכל. קהילה, חיי תרבות, מסעדות, חבר'ה, בתי ספר, לאפה ופלאפל.

הכל חוץ מארץ ישראל, אבל גם היא, הם יודעים, מחכה להם, לא בורחת לשום מקום.

ובכל זאת חלק מהם כן עולים.

 

השאלה האמיתית היא – עד כמה אנחנו מעריכים את זה, אם בכלל?

 

 

 

--דתי במאפיה של ביבי, שימו לב לרבי מצד ימין למעלה--

 

--דתי מחוץ למסעדת נגילה--

 

--דתי נוסף מחוץ למסעדת נגילה--

 

--דתי נוסף מחוץ למסעדת נגילה--

 

--לאפה!!! במסעדת נגילה--

 

גמרא מתמטית

משוואות ומיספרים, גזירות שוות והיקשים. מתמטיקאים חרושי קמטים, רבנים בעלי זקנים מפותלים. תורה למשה מסיני ואקסיומות. אמונות ודעות.
טיק טק........
זמן עובר, ימים חולפים, חודשים נמוגים.
ההיסטוריה אוספת אל חיקה את שברי השניות החולפות.
רגעים חדשים מתיישנים.
בו בעת שני בחורי ישיבה ישובים.
בית כנסת קטן. שקט של שבת בצוהריים, עייפים לאחר הצ'ולנט של שבת.
שני בחורים ומולם ספרים פתוחים.

אלכס לצידי, שעון בכיסאו לאחור. חולצה כחולה עליה נתלית עניבה צבעונית משוחררת, שיער חום אדמדם, מבטא רוסי חמקמק שמכה באנגלית השוטפת ומבט זורח של אחד שהבין משהו שאני בכלל לא מחפש.
והתורה כתמיד, פועלת את פעולתה, סוחפת שני אנשים שרק דקות ספורות מכירים. נשטפים להרהורים ותהיות, דאגה לאומית, אידאלים ושאר מרעין בישין. בעיות והצעות.

אלכס סיים את לימודיו ב"היברו אקדמי" לפני שנתיים, אז החליט, מסיבותיו שלו, לדחות את הקולג' עד להודעה חדשה ופנה לארץ ישראל.
ל-"אייש" הירושלמית, ישיבת "אש התורה".
קיומו של ה-"חוזר בתשובה" האונברסלי, המניעים, כח הרצון והסקרנות, מאז ומתמיד העיקו עליי, מאיץ בי לחשוב, לשאול, להסס, לחקור פנימה לו יכולתי... לו הייתי מעז.
ומעז יצא מתוק, בן תורה.

משוואות ומיספרים, גזירות שוות והיקשים.
מתמטיקאים חרושי קמטים, רבנים בעלי זקנים מפותלים.
תורה למשה מסיני ואקסיומות.
אמונות ודעות.

שאלה ישנה עלתה.
בעבר, עוד לפני שמוסד השליחים צבר את תאוצתו הבלתי טבעית בבית הספר, רבנים לימדו בכיתות.
לנו נאמר שדווקא בשנים האחרונות, מאז הגיעם של השליחים, ההצלחה רבה יותר, בחורים ובחורות נרשמים לישיבות הגולה ואף עולים לארץ.
ילדים בני שמונה עשרה מחליטים לפתע לעבור לעולם מושגים אחר לגמרי.

"אלכס יש לי שאלה" שיניתי נושא, אמרתי לו שממש מעניין אותי לדעת איך היה ב"היברו אקדמי" בזמן שרבנים עוד לימדו.
מהיר וחלק – "היה נורא" הוא ענה, היישיר מבט והסביר, "הם לימדו הרבה... אבל הם לימדו אתאיסטים גמרא".
"וכשבאו השליחים?" רציתי לדעת. - הוא צחק, "כשהיו שליחים...", אמר בהגזמה, "...לא למדנו כלום". – "כלום?" – "כלומר לימדו...", תיקן," ...אבל זה לא היה זה. הם, השליחים, הראו את ההשקפה, הם הראו - יהדות".

סיפור, שמעתי, על שליח אשר נסע ללמד עיברית ברוסיה לתקופה של כשלושה חודשים. כבר ביום הראשון הודיע שהוא לא בא ללמד עיברית, הוא בא ללמד יהדות.

ילדים חילוניים שנשאבו לתרבות האמריקאית המקרקשת. כאשר שישי בערב מזכיר מסיבות ושבת בבוקר שינה ארוכה ועריבה. הלכות שבת?! קיר יָקְנה תחושה נעימה יותר, לפחות הוא לא יפגין אדישות או ינפנף אותך בפיהוקים.

מה ללמד? מה להראות?
אלכס אמר זאת במילים עדינות יותר, אבל "בדיחה" תהיה הגדרה די קולעת. זו בדיחה ללמד ילדים אתאיסטים גמרא, צריך יותר השקפה יהודית, פילוסופיה יהודית. קירוב.

השאלה התחדדה כאשר עמדתי לפני כיתה חדשה, כחמש עשרה בחורים בשכבות הגיל שבין כיתות ט' עד י"ב.
שיעור "דינים ומנהגים". הנושא אשר נבחר לתקופה זו – שבת.
בתחילה לימדתי את המחשבה מאחורי שבת, מקורות ועניינה.
כשהגעתי להלכות, לתכ'לס, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
ילדים חילוניים שנשאבו לתרבות האמריקאית המקרקשת. כאשר שישי בערב מזכיר מסיבות ושבת בבוקר שינה ארוכה ועריבה. הלכות שבת?! קיר יָקְנה תחושה נעימה יותר, לפחות הוא לא יפגין אדישות או ינפנף אותך בפיהוקים.

נתונים יבשים או למשוך ב"קליות ואגוזים".
לדחוף מידע או לגרד בעדינות שכבות של אדישות מצטברת.

לסקרן, בתקווה שאגרום להם לרצות לדעת.
רצון שיחלחל בעד שכבות האטימות, שיחפש, שימצא, שיגע בהם.