תחנה הבאה יוהנסבורג

ושוב שליחות.
מעט שונה באופי, הרבה יותר קצרה אבל עדיין שליחות.
עם כל הניסיון שחשבת שצברת את ההתרגשות מחליף סוג של פחד. אתה יודע שהוא יעלם עם תחילת המירוץ אבל עד אז בראש מתחלפים ההילוכים בקצב מסחרר.

שליחות מטעם "הסמינרים הציונים", גוף נוסף מרבים בסוכנות היהודית אשר מוציאים שליחים לשליחיות קצרות. הקיץ אנו ששה צוותים, חמישה לאוסטרליה ואחד לדרום אפריקה. 

תחנה הבאה יוהנסבורג, דרום אפריקה.
תור ארוך של אנשים הממתינים לקראת בידוק בטחוני נוסף, לרובם שקיות ועליהן הכיתוב "דובאי דיוטי פרי". גבר בגלימה מוזהבת ארוכה וכיפה המזכירה תרבוש מכווץ, משקפי הרייבנד השחורים שלבש הוסיפו קצת פלפל לתדמית.

תחנת ביניים באדיס אבבה. אתיופיה, איך הגעתי לכאן בכלל?
משקיף מן החלון החוצה, מנסה לטעום את המקום בזמן שנותר לטיסת הקישור. מכוניות, בגדים. יותר מן המשותף מאשר שונה.

עוד שעה לנחיתה. תחתינו מדינות שמזכירים רק ב'ארץ עיר' וגם אז מתווכחים אם הן בכלל קיימות.
אפריקה בחיי, מי האמין.

שחקני ספסל

אם אנו מראש מעדיפים, כאינסטינקט, לא להגיע לכל יהודי. אם בכל יהודי ניצוץ בוער. מה יהיה?
בית כנסת קטן במקום גדול. מניין קטן של אנשים שעושים דברים גדולים. מנחה קטנה.
בפעם הראשונה חייכתי בסוף המניין. חיוך של מבוכה.
בפעם השנייה המתנתי מספר דקות עד שתסיים את דבריה עם אדון אחר, אבל התקפלתי.
בפעם השלישית היא לא הייתה במניין אותו היום. בפעם הרביעית שוב נשמע הקול הנשי, זה שליווה את החזן בקדיש יתום מעזרת הנשים. הפעם ניגשתי.
"סליחה, אממ... אפשר שניה?".
ליד בית הכנסת, בחורשת העצים הדלילה שהקיפה את המקום, עמדנו חצי שעה. מדברים. שום ויכוחים, שום התנצחות. שואל את השאלות שניקרו בי.
יש שיחות שמחפשים, זו היית אחת.

בתקופה האחרונה פועלים להעלאת המודעות כלפי התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית. התנועות הללו מפְנות את מאמציהן בעת האחרונה כלפי העם היושב בציון, מנסות לבסס את אחיזתן בארץ הקודש, אומרים. למען האמת, הסיבה האמיתית לעניין המודעות אינה מטרתם החדשה של התנועות אלא הצלחתם בכך.
בעיה פושה ומאמרים כנגדה. בעיה שאנו יצרנו, כרגיל.


הניצוץ היהודי.
מושג מוכר ואהוב, חסידי שכזה. בכל יהודי באשר הוא, הניצוץ. רק תשפכו עליו גלון של תורה והוא יפרוץ ויבער. מחפש, רוצה, מעוניין, גם אם הוא עצמו אינו מודע לכך. סוג של זריקת מוטיבציה, לנו.
תמהתי לא מזמן, במחשבה מכיוון אחר, מה יקרה באם הניצוץ בוער ואין מספקים את מבוקשו? באם יהודי מחפש ותועה אחר דבר מה. מעוניין במשהו נעלה, במשמעות. האם יכבה או שמא יאחוז בדבר הראשון שימצא?
אם אנו מראש מעדיפים, כאינסטינקט, לא להגיע לכל יהודי.
אם בכל יהודי ניצוץ בוער.
מה יהיה?


הדקה ה-90. תפיסה שאומצה כבר בראשית דרכינו ואולי זה בכלל משהו גנטי.
ברגע האחרון מנסים לתקן. ברגע האחרון יוצאים בריצה כדי להספיק. "נזכרים" מאוחר מידי. ייתכן ורק בשביל להרגיש שאנו עסוקים. ממהרים בכאילו.
מדשדשים על הדשא במשך כל המשחק, לא מתאמצים יותר מידי. סופגים ודוחים את הקץ. השעון עובר ועם הדקה האחרונה מגיעה ההכרה בהפסד הקרב. משנסים מותניים השחקנים, צועקים ובועטים.
"תמסור!".
"תעביר!".
"תבעט!".
"רוץ!".
"רו......ץ!!!".
לבסוף שריקה חותכת באוויר והתוצאות פוגעות בשחקנים.
"מה?".
"איך?". הם לא מאמינים.
"שיחקנו כל כך טוב, התאמצנו כל כך".

בדקה ה-90 יצאנו למבצע פנים אל פנים לפני ההתנתקות.
בדקה ה-90 נעמדים בצמתים לקראת בחירות.
בדקה ה-90 מחליטים לקום ולהפיץ תורה בעם ישראל.
מפסידים אבל לא מבינים למה, הרי כל כך התאמצנו ופעלנו.
במשך דקה.

אל דאגה. זה בסדר, אלוקים לא צריך טובות.
מרדכי הסביר זאת לאסתר במילים: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". אלוקים, לעומת זאת, פשוט ניער את יונה עד שהוא קלט.
אם אתה לא עושה את העבודה שלך אתה מפוטר. תחזור כשאתה מוכן.

ה' ישחק עם הכלים שעל הלוח וישיג את התוצאה הרצויה. אנחנו פשוט נצטרך לעמוד בקצב שלו כל 90 דקות.

חלק גדול מהעם לא הרגיש קשר לאנשים שהיו נגד ההתנתקות ומשום כך לא הכירו באויב.
כמובן שהם קיבלו את ההסבר, אבל היה זה בדרך הקשה.
חלק לא קטן מהעם רחוק מהיהדות.
כמובן שהם יקבלו את היהדות. אם לא ממך אז ממישהו אחר.
גם אם אנחנו כן, אלוקים לא נרדם על המשמר. הוא ישחק עם הכלים שעל הלוח וישיג את התוצאה הרצויה. אנחנו פשוט נצטרך לעמוד בקצב שלו כל 90 דקות.

נו... חפיף, בשביל 89 דקות של סתלבט מה זה כבר דקה אחת.

רב נולד

אמרו לי שאני במשבר. שמותו של הרב שפירא זצ"ל ומחלתו של הרב אליהו שליט"א התירו אותי בלי הנהגה ובלי יורש לסמכותם הרוחנית. כתבו שמועמדים לא חסרים אבל הפיצול בציונות הדתית, ש"הועמק עקב ההתנתקות", יקשה על בחירת מנהיג רוחני. המומחים צופים פיצול לחצרות קטנות, קטטות ומחלוקות. מה צופן העתיד?
איזה בגדים ילבשו המתמודדים?
אילו מאמרים יבחרו לכתוב?
למי יצביעו חבר השְפוּטים?
מי יקבל יותר אס.אמ.אס?
מי יהיה הרב-נולד הבא?

פדיחות שאמוראים בעלי הסמכה ותארים יִלמדו ממישהו שמעולם לא קיבל סמיכה, אז הצמידו את ה"רבינו" המוכר. אולי, לך תדע.

נחמד מידי פעם לקרוא כתבות תחקיר מטעם העיתונות הכללית על הציבור שלנו. מִספר תמונות יפות, מחמיאות או לא. כותרות ענק צבעוניות. דעות מומחים. דמות מעורפלת שאמורה לייצג את המגזר.
טוב לראות את עצמנו דרך עין חיצונית אבל מעבר לחשיבות כיף לראות כיצד עולם המינוחים שלנו מתורגם לז'רגון של ציבור אחר.
דווקא הגיוני כל הסיפור הזה. פעם ראשונה בהיסטוריה היהודית שרב גדול נפטר ומשאיר אחריו ציבור מפולג. בלי הנהגה. בלי יורש. פול מועמדים. קטטות ומחלוקות. בחיי איזה אקשן. לפחות עשו לנו טובה ואיגדו אותנו איכשהו תחת מטרייתם של שני רבנים. בכל זאת, לכל השמצה קודם חיוך סימפטי כמו שכל שקר נתמך בקצת אמת.


עד כמה שיצא לי לפגוש בגווני מגזרינו אני חושב שבכל הקשור להנהגה רבנית כלשהי ניתן לחלק בגסות את חברי הציונות הדתית לשלושה.
1. אדם ולו רב אחד, יחיד ומיוחד, כאשר כל השאר קיבלו הסמכה בטעות.
2. אדם ולו כמה רבנים שדעותיהם חשובות לו ומנסה למצוא דרכם את דעתו.
3. אדם ללא רבנים מוגדרים של ממש. הוא אשר מסווג דעות תורה מתחדשות כמתקבלות אם לאו לפי הגיונו.
בנוגע לעניין החצרות אפשר לעצור את הגננים ולהחזיר את הבגוניות לעציצים, הן כבר כאן. לחצרות דאז קוראים בימינו ישיבות או, לעיתים, קהילות. הדבר היחיד שאיבדנו בשינוע מן החצר אל הישיבה הוא הליצן. וזה קצת חבל כי הלכה בדיחה טובה.

הרב, כבוד הרב, הרב שליט"א, הרבי מ...
מה היה כשלא היו רבנים? כלומר מבחינת התואר. מה היה אז?
משה רבינו. משהו מוזר בצמד המילים הללו, לא?
כשחושבים על זה, מהיכן צץ ה"רבינו"? חיפשתיו בתנ"ך ורבינו אַין. 'משה' יש אבל 'רבינו', עם י' חסר י' איך שתרצו, לא נמצא. במשנה עדיין לא גיליתיוְ אבל בגמרא ה'רבינו' מככב.
טוב, פדיחות שאמוראים בעלי הסמכה ותארים יִלמדו ממישהו שמעולם לא קיבל סמיכה, אז הצמידו את ה"רבינו" המוכר. אולי, לך תדע.
אבל לפני איך קראו לו? הרב משה? מר משה? מנהיגינו משה? משה?
די מפתיע, כאנקדוטה ששווה להתייחס אליה, שלדמויות הגדולות קראו פשוט בשמן או בצורה אף יותר תמוהה - בכינויים. הלל היה הלל, שמאי היה שמאי, אביי היה אביי, שמואל היה שמואל, רבה נשאר רבה ורבא נשאר רבא, יוחנן הסנדלר נשאר יוחנן הסנדלר וריש לקיש קיבל את ריש לקיש. הם כנראה לא עמדו בקריטריונים בשביל לקבל (תחזיקו חזק) את "הרב, הגאון, הגדול, הצדיק, החסיד, מורה הוראה מובהק, המפורסם, המקובל, מזכה הרבים, בנן של קדושים, שליט"א ושות'...".


במחילה. מפאת הנוחות להבחין בבעיות שלנו דרך בעיותיהם של שכנינו, אביא דוגמא מן הנוצרים.
עד 1640 לערך ישנה כנסייה אחת בלבד – הקתולית. לאחר שחיתות במגזר, קמו הפרוטסטנטים במחאה (כשמם הם) ונוצר פלג חדש. ההבדל המרכזי ביניהם הוא הגדרת תפקידו של הכומר. הקתולים העמידו בראש הפירמידה את אלוהים, בתחתית את המאמין והציבו את הכנסייה באמצע. כך שהמאמין חייב את הכנסייה בכדי להגיע לאלוהים. "חייב" אומר שהוא לא יכול מבלעדיהם עד כדי כך שהאפיפיור זכה להֵחַשב כמעט-קדוש. אצל הפרוטסטנטים התפתח משהו מעניין, בפירמידה הוצבו שניים בלבד. אלוהים והמאמין. כּמַרים היו גם היו אך הם תיפקדו כמורי דרך. ערכו את התפילה, סידרו את הכנסייה ונחשבו, שלא כחבריהם הקתולים, כבני אדם גרידא. בעסה להם.
להבדיל מיליון מיליוני הבדלות, האם רב הוא מורה דרך או יותר מכך?


ה' לכשעצמו לא מותיר הרבה מקום לסְפִינִים פרשניים ובאופן ברור מחווה את דעתו על בקשתם של זקני ישראל. אותי מאסו ממלוך עליהם

אם נשאל את חברי מגזרינו אנו - "מיהו המנהיג שלך?" נקבל מספר תשובות. חלק יציינו שמות רבנים, חלק יגלשו לעולם הפוליטי. את התשובה האמיתית ננפנף ואחר נבקש להחליף בתשובה רצינית יותר. בעיקר בגלל שלרוב יהיו אלו חסידים קופצניים שיקראו בחדווה ש"אלוקים!" הוא הוא המנהיג שלהם.

"ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים. וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו ויתפלל שמואל אל יהוה. ויאמר יהוה אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אֹתך מאסו כי אֹתי מאסו ממלך עליהם" (שמואל-א. ח',ה'-ז').
לא רק שהנביא מציין את רחשי ליבו של שמואל, שאין אלו בניו עליהם מצר אלא הבקשה למלך, ה' עצמו מודיע לו ש"אותי מאסו ממלך עליהם".
עם ישראל רוצה פנים. משהו מוחש שהוא מבין, שיכול לראות, שיכול להעריץ. הם רצו מישהו אחד.
שמואל לא זורם עם הטרנד החדש. לא ממש מבין את הטעם לרפורמה, הרי יש כבר מישהו אחד.
ה' לכשעצמו לא מותיר הרבה מקום לסְפִינִים פרשניים ובאופן ברור מחווה את דעתו על בקשתם של זקני ישראל. אותי מאסו ממלוך עליהם.
נו באמת. מה ההבדל בין משה, שמואל או מלך? אם שמואל עד עכשיו תיווך אז מעתה יהיה זה "מלך".
מה הביג דיל?
המעמד.

מורה דרך ומפקד. נביא ומלך. רב.
זכיתי להתוודע לקהילה קטנה שהגיל הממוצע בה נסב את ה-70. יומא חדא הגיע רב צעיר, 30+, לתפקד כרב קהילה. באחת משיחותי עם יהודי יקר דיברנו על הקושי במציאות בה ניצב רב בן 30 מול קהילה של בני 70. הוא צריך לדעת איך לדבר אליהם.
מלך הוא לא. מפקד בטוח לא. הוא רב, ואת חובתו צריך למלא.
זה מה שעשה, בצורה מדהימה. ארגן תפילות, העביר שיעורים, קירב אנשים. נפח חיים בקהילה.

לרוב יהיו אלו חסידים קופצניים שיקראו בחדווה ש"אלוקים!" הוא הוא המנהיג שלהם


לי אין הנהגה?
לי אין סמכות רוחנית?
לי יש פול מועמדים?
נחמד שככה רואים אותנו מבחוץ. חבל שלא השאירו מספר טלפון בשביל האס.אמ.אסים.

 

מצוות שבין אדם למגזרו

פרשת הגיורים והרב דרוקמן שוככת לאיטה. כבר נדמה שהחלו לפנות את השברים מן ההתנגשות החזיתית שבין הציבורים הדתיים, הסרוגים והקטיפתיים, אך כנראה שישנם אלו המעדיפים לגרד את הפצעים ולהמשיך לפרסם בתקשורת כל קריאת שנאה שבנמצא.
שיטוט סתמי בוואי-נט יהדות. "לא לתרום למוסדות תורה חרדיים" ציינה הכותרת.
חרדיים או לא אני אישית כבר מזמן סולד מלתרום למוסדות. יודע שתרומה שכזו תתחלק לכיסם של מנכ"לים ודומיהם, גם כאלו המעלים לעצמם את המשכורת מעת לעת.
צדקה, בינתיים, אני נותן לאנשים ברחוב.

כמובן שחלילה לא אעליב מארח שיציע לי הכשר בד"ץ, אך בעיקרון אעדיף רבנות

זמן פנוי היה, מגובה גם בקורטוב שעמום, הקלקתי. והרי בכתבה רב, יחסית צעיר, העלה שני רעיונות. 
ראשית הציע שכשם שקרובים חרדיים מודיעים שלא יוכלו להשתתף בשמחתינו אם לא יוגש להם מֵהַדְרִינְס, כן גם אנו צריכים לבקש שיוגש לנו הכשר רבנות וירקות מהיתר מכירה. למען האמת, לא פעם אני "צוחק" עם חברים למראה שמיטה לחומרה, מבקש להדר אחר היתר מכירה. כמובן שחלילה לא אעליב מארח שיציע לי הכשר בד"ץ, אך בעיקרון אעדיף רבנות. ויש לסמוך על גדולים שהורו ונוהגים אף בעצמם לעשות כן.

הרעיון השני היה הוא אשר קיבל את הכותרת. לא לתרום למוסדות תורה חרדיים. אודה ואעזוב בתקווה שארוּחַם, הרעיון דווקא החליק די בנוחות לד' אמות האתיקה שלי. תכל'ס, למה לא? להראות להם מה זה. אנחנו לא פראיירים. תפגעו ברבנים מהציבור שלנו ואנחנו עוד נתן לחבר'ה שלכם כסף?
אירוני איך שניסיונות מתגלגלים.
מנחה בבית הכנסת הסתיימה ואדון מבוגר מבקש מהציבור עזרה. מבט הצידה מאשר, חרדי. תורם או לא?
אידיוט. כעסתי על עצמי. יהודי מבקש עזרה ואתה מתחיל לעסוק בפוליטיקה.
"בבקשה אדון".

אין צורך לכסות על שוני אדיאולוגי אך גם אין עניין לחדד אותו מכפי שהוא

הרב אמנם דייק בדבריו. מוסדות, דאג לציין. אבל אותן פסקאות לא הריחו טוב, ובמיוחד הפסקה האחרונה. מה שגרם לתהות אם גם רבנים מבוגרים ושקולים יותר, היו מרשים לעצמם לצאת בהצהרה כזו.
אין צורך לכסות על שוני אדיאולוגי אך גם אין עניין לחדד אותו מכפי שהוא. במקום לנסות לתפור את הקרע אז מושכים יותר?
מה יש לעשות. מידה כנגד מידה אל מול נעלבים ואינם עולבים. קשה.
אחד הטוקבקים המאוחרים באותו דף לא האריך. "שנאת אחים", כתב.
צודק, חתיכת שנאת אחים.
החלטתי על "תיקון". בעבר הייתי מתפלל ערבית במניין מאוחר עם החסידים, בבית הכנסת וויז'ניץ שבנתניה. כבר למעלה משנה שכמעט ולא התפללתי שם, ועל כן החלטתי לחדש ימינו כקדם. מתיישב בין החסידים שבבקצ'יהם ומגבעותיהם ומתפלל עמם ערבית. טיפה לחדש את הקשר שהתנתק, ולו במעט.
רש"י נתן משקלו בהחלטה, דוחק בי בביאורו את חומרת המחלוקת דרך פרשת קורח ועדתו. 

                                                   ***

סרטון הסברתי רץ בימים אלו בקצב מסחרר ברשת. מרצה למזרחנות מאחת האוניברסיטאות שבארצנו הקטנטונת והיפה רוּאַיין לרשת אלג'זירה, שם הוא, בלשון המעטה, נכנס בשדרן. אך למי שקצרה נפשו עקרונם של דברים כדלהלן. השיח התחמם לויכוח היסטורי והשדרן אמר שלא ניתן להכחיש את הקשר שבין הקוראן לירושלים. או אז המרצה שליט"א אמר בפשטות שירושלים לא מוזכרת כלל בקוראן.

 
חבורה מגוונת בחדר, הראיון הועלה ביוטיוב. כולם הכריזו בהתלהבות שכבר ראו ו"שיואו זה חבל"ז".
אבל...
מידה כנגד מידה אל מול נעלבים ואינם עולבים. קשה

ישב לו תומר, איש יקר וראסטות לראשו, ואמר שגם בתורה ירושלים לא מוזכרת. מזכיר בחיוך את חבריו, הגרים במקומות המאפיינים ימניסטים, אשר נהנים לצקצק באותה הוכחה בה המרצה השתמש.
לא היינו פראיירים, אחוזי אינסטינקט התנפלנו עליו. "אין מצב", זעקנו.
ישבנו, גיגלנו, בפרוייקט שית"טנו. קוראים פסוקים ומאמרים. ו-'וואלה יה חביבי, שוּ הַדַה? שוּ?!' ירושלים לא מוזכרת בתורה. מקסימום המקום אשר אראךָּ או עירו של מלכיצדק. מה?! איך לא שמנו לב לזה?
מרא דראסטא חזר מעיסוקיו וצחק למראה החבורה המפלפלת. "הכל דמגוגיה", סיים אומר.
התורה, כמובן, מתייחסת לירושלים אך לא רחוק יהיה להניח שגם הקוראן עושה כן.
מעניין כיצד היה מסתיים הויכוח באם השדרן היה משכיל דיו לענות שגם בתורה ירושלים, כ-"ירושלים", אינה מוזכרת.
על כל פנים לא עקב השם "ירושלים" יבלם הויכוח. לפחות הכניס לו קצת :)

המצפון היהודי

משרד. אני תמיד הולך לאיבוד במקומות שכאלו. קירות ומסדרונות, פתקים ותזכורות, מסכי מחשבים מהבהבים. רעש של עבודה מן החדרים, דנים. מקלידים. מרימים טלפונים.
עומד שם, יודע שגם אני צריך לעשות משהו. לכתוב איזה תהליך, לתהלך איזה שיכתוב, משהו. להראות שאני חלק מהדבר הנעלם המתבשל במרחב המסוּיד. לא חסרים לי פצפוצי זמירים וריח פרחים בשביל אווירת עבודה, פינה שקטה או חדר קטן יהיו מעולים. בכל אופן, כשזה מגיע לְמשרד הדבר היחיד, כמעט, שאני מצליח לעשות זה לשוטט. הולך לפה, נע לשם, מחטט במדפים, קורא את כל הפתקים שהשאירו על הלוח וממשיך לשאר הלוחות.
האם אני אכן מבין את עצם השאלה – באיזה אלוקים אני מאמין, הטוב או ה...?

במדף מן המדפים חשפתי סליק ובו מספר גיליונות ישנים ממגאזין שלמדתי לאהוב במהלך חצי השנה האחרונה. מגאזין שעוד לא הצלחתי להגדיר ולאמיתו מעדיף שזה יישאר ככה. לא ימני, לא שמאלני, לא פוליטי, לא חברתי, עם זאת קצת מהכל.
בכל גיליון נידון רעיון מפי קשת רחבה של דמויות, בניסיון לכסות את הנושא מכל זווית אפשרית. זו הסיבה, ככל הנראה, שלא ממש הולך לו.
גיליון עולה בגורל. אני מחפש בַּתוכֵן כותרת שנונה שתתפוס ומוצא אחת. עשר דקות לאחר מכן אני שב בחזרה למשרד עם תובנת זן חדשה. שאלה גסה ורעיון עצום בה.
"במי מן האלוקימים אני מאמין, הטוב או הרע?".


לפני מספר חודשים בעיר הנמל עכו פגשתי אויב ישן. אויב מתודי-רוחני שבמשך שנים דאג לקרקע אותי עד שהבאתי לו בראש, מעמיד אותו במקומו.
חבר יקר הביא אותו עמו. הוא עצמו כלל לא הבחין בנוסע הסמוי. כמה רגעים של שיחה שהתגלגלה ואז הבחנתי בו. מספר אִיגְרוּפים מימין, מסובבת משמאל והשתלטנו עליו די מהר. נשמנו לרווחה, צחקנו.
המצפון, מובס, פנה אל קרבן קל יותר.

חשבון נפש, לקיחת אחריות, הבחנה בין טוב ורע. כלי חשוב הוא המצפון. אך לפעמים דווקא במסווה הטהרה בו הוא מתכסה, המצפון יכול להפוך לנבזי ביותר.
קמת מאוחר בבוקר, שכחת מברכת המזון, התענגת על מגנום שוקולד-שקדים ואז נזכרת שרק לפני שעה טרפת לאפה עסיסית נוטפת שמן. נפלת חלילה בחטאיי היום יום.
איך את/ה מגיב/ה?

התאוה הבהמית לאכל בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה...וחזון מאד נפרץ היה אז הריגת וזביחת בנ"א כדי לאכול את בשרם

אחד המחסומים הכי אדירים שאדם צריך לחצות, לדעתי, בדרך לקדושה הוא המצפון.
אז, כתלמיד שיעור א' שעשה את צעדיו הראשונים בעולם התורה, אני זוכר כיצד אכלתי את עצמי מול אותם מודלים שהעמידו בפני. כאשר רצונות רגילים, הנאות יומיומיות, ושאר רעיונות מוסגרו כתאוות עליהם יש להתגבר.
היה קשה אבל משתדלים. ממשיכים הלאה עקב בצד בוהן ומתקדמים. מכינים בלא יודעין קרקע פוריה עבורו. המצפון השלילי אשר אט אט משתחל ומטפטף ארס.


"...ע"כ אין זאת המעלה הוגנת לו לאדם כלל, כל זמן שפלותו, חוץ ממה שאין להעמיס יותר מפני הערך של אפשרות הסבל של כח המוסר האנושי כשהוא בחולשתו. אין ספק בדבר שאלו היה איסור הריגת בע"ח מפורסם פרסום דתי ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלהי הראוי להתפשט על כל היצורים עד כדי להכיר קדושה של מתנות אלהים בכל חיי החיים, בכל האנושות כולה, לעת עתה שאין מצב המוסרי מתוקן כלל ורוח הטומאה טרם עבר מן הארץ - אין ספק שהיה הדבר גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכל בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה, כיון שעכ"פ גם את נפש הבהמה היה קובע בדרך איסור והפרת חק, וחזון מאד נפרץ היה אז הריגת וזביחת בנ"א כדי לאכול את בשרם. אכילת בשר אדם היה כ"כ טבעי, עד שלא היה בשום אופן מוצא את אותו הגיעול הטבעי שהאנושיות המתוקנת מוצאת בו עכשיו, בשעה שנפרץ פרץ רחב בין האדם לבהמה, בערך חייהם ושיווים,..." (חזון הצמחונות והשלום, פסקה ד')

התעניינתי בעבר בעניין הצמחונות והוכוונתי למאמרו של הרב קוק – "חזון הצמחונות והשלום". שם קיבלתי שיעור קטן בעניין הדחקת תאוות, בצורה אולי הכי מוּקצנת שיכולתי לדמיין.
מדוע לא לצמחונות, אומר הרב קוק. משום שאם נדחיק את תאוות אכילת הבשר היא תתפרץ לכדי אכילת בשר אדם.


מכוונים גבוה.
האם ניתן להציב לנוער מודלים אידיאליים-תורניים בני 60 פלוס? הרי אין להם אותם היצרים או האיפוק שנרכש עם השנים. כיצד הדבר משפיע על בן תורה צעיר המועד?
הוא ינסה. יתאפק ויתאמץ כנגד רצונותיו האישיים ללא הבחנה, ללא הכוונה. לבסוף יישבר. יוצף בתחושות כישלון, בטחונו העצמי יתערער, ירגיש כאילו "חבריו המוצלחים" מלגלגים עליו.
והמצפון בְּשלו. נוגס ודורס כל חלקה טובה שיכולה להעלות ולרומם.
אולי זו אחת הסיבות לכך שביינישי"ם רבים העוזבים את עולם הישיבה בעיתם "נחלשים" עם הזמן.


לפעמים דווקא במסווה הטהרה בו הוא מתכסה, המצפון יכול להפוך לנבזי ביותר.

האלוקים הטוב והאלוקים הרע.
באותם עשר דקות במשרד מצאתי את ההגדרה אותה חיפשתי שנים. ניסוח מדויק להבדל התפיסתי הקטן שעזר לי בזמנו.
כיצד אתה, את ואני תופסים את אלוקים? כטוב או כרע?
האם אנו רואים אותו מאיר לנו פנים למרות חטאינו, או שמא הוא זועם ושוצף לעומתנו?
האם אנו קמים בבוקר ואומרים לו בוקר טוב, יודעים שהוא שומר עלינו. או לחילופין נבהלים לבית הכנסת במחשבה שאחרת הוא יכעס?
שם, בגיליון, הכותב עסק בחוויה של ראש השנה. בתפיסה האשכנזית של "מי יחיה ומי ימות. מי בקִצו ומי לא בקִצו. מי במים ומי באש. מי בחרב ומי בחיה..." לעומת התפיסה הספרדית שבה תפילה זו, כאשר כלל מוזכרת במחזור, ממוקמת בסופו באותיות קטנות. בחוויה של ראש השנה כיום דין מעורר אימה מול ראש השנה כחג.
לא קשה לראות איזה תפיסה היא השלטת כיום בעולם הישיבות. גם לא קשה להבין את הסיבה לכך שכן פחד הוא כוח מניע חזק בהרבה מאהבה.
ייתכן וזהו עוד הבדל נסתר בין החסידים למתנגדים.

האם עליי להצטער שלשאלה פשוטה זו קדמו שבע שנים של חיפושים? אני לא יודע.
האם בחור בתחילת ההתחלה מסוגל כלל לשאול זאת ולהבין את המשמעות?
האם אני אכן מבין את עצם השאלה – באיזה אלוקים אני מאמין, הטוב או ה...?