מצוות שבין אדם למגזרו

פרשת הגיורים והרב דרוקמן שוככת לאיטה. כבר נדמה שהחלו לפנות את השברים מן ההתנגשות החזיתית שבין הציבורים הדתיים, הסרוגים והקטיפתיים, אך כנראה שישנם אלו המעדיפים לגרד את הפצעים ולהמשיך לפרסם בתקשורת כל קריאת שנאה שבנמצא.
שיטוט סתמי בוואי-נט יהדות. "לא לתרום למוסדות תורה חרדיים" ציינה הכותרת.
חרדיים או לא אני אישית כבר מזמן סולד מלתרום למוסדות. יודע שתרומה שכזו תתחלק לכיסם של מנכ"לים ודומיהם, גם כאלו המעלים לעצמם את המשכורת מעת לעת.
צדקה, בינתיים, אני נותן לאנשים ברחוב.

כמובן שחלילה לא אעליב מארח שיציע לי הכשר בד"ץ, אך בעיקרון אעדיף רבנות

זמן פנוי היה, מגובה גם בקורטוב שעמום, הקלקתי. והרי בכתבה רב, יחסית צעיר, העלה שני רעיונות. 
ראשית הציע שכשם שקרובים חרדיים מודיעים שלא יוכלו להשתתף בשמחתינו אם לא יוגש להם מֵהַדְרִינְס, כן גם אנו צריכים לבקש שיוגש לנו הכשר רבנות וירקות מהיתר מכירה. למען האמת, לא פעם אני "צוחק" עם חברים למראה שמיטה לחומרה, מבקש להדר אחר היתר מכירה. כמובן שחלילה לא אעליב מארח שיציע לי הכשר בד"ץ, אך בעיקרון אעדיף רבנות. ויש לסמוך על גדולים שהורו ונוהגים אף בעצמם לעשות כן.

הרעיון השני היה הוא אשר קיבל את הכותרת. לא לתרום למוסדות תורה חרדיים. אודה ואעזוב בתקווה שארוּחַם, הרעיון דווקא החליק די בנוחות לד' אמות האתיקה שלי. תכל'ס, למה לא? להראות להם מה זה. אנחנו לא פראיירים. תפגעו ברבנים מהציבור שלנו ואנחנו עוד נתן לחבר'ה שלכם כסף?
אירוני איך שניסיונות מתגלגלים.
מנחה בבית הכנסת הסתיימה ואדון מבוגר מבקש מהציבור עזרה. מבט הצידה מאשר, חרדי. תורם או לא?
אידיוט. כעסתי על עצמי. יהודי מבקש עזרה ואתה מתחיל לעסוק בפוליטיקה.
"בבקשה אדון".

אין צורך לכסות על שוני אדיאולוגי אך גם אין עניין לחדד אותו מכפי שהוא

הרב אמנם דייק בדבריו. מוסדות, דאג לציין. אבל אותן פסקאות לא הריחו טוב, ובמיוחד הפסקה האחרונה. מה שגרם לתהות אם גם רבנים מבוגרים ושקולים יותר, היו מרשים לעצמם לצאת בהצהרה כזו.
אין צורך לכסות על שוני אדיאולוגי אך גם אין עניין לחדד אותו מכפי שהוא. במקום לנסות לתפור את הקרע אז מושכים יותר?
מה יש לעשות. מידה כנגד מידה אל מול נעלבים ואינם עולבים. קשה.
אחד הטוקבקים המאוחרים באותו דף לא האריך. "שנאת אחים", כתב.
צודק, חתיכת שנאת אחים.
החלטתי על "תיקון". בעבר הייתי מתפלל ערבית במניין מאוחר עם החסידים, בבית הכנסת וויז'ניץ שבנתניה. כבר למעלה משנה שכמעט ולא התפללתי שם, ועל כן החלטתי לחדש ימינו כקדם. מתיישב בין החסידים שבבקצ'יהם ומגבעותיהם ומתפלל עמם ערבית. טיפה לחדש את הקשר שהתנתק, ולו במעט.
רש"י נתן משקלו בהחלטה, דוחק בי בביאורו את חומרת המחלוקת דרך פרשת קורח ועדתו. 

                                                   ***

סרטון הסברתי רץ בימים אלו בקצב מסחרר ברשת. מרצה למזרחנות מאחת האוניברסיטאות שבארצנו הקטנטונת והיפה רוּאַיין לרשת אלג'זירה, שם הוא, בלשון המעטה, נכנס בשדרן. אך למי שקצרה נפשו עקרונם של דברים כדלהלן. השיח התחמם לויכוח היסטורי והשדרן אמר שלא ניתן להכחיש את הקשר שבין הקוראן לירושלים. או אז המרצה שליט"א אמר בפשטות שירושלים לא מוזכרת כלל בקוראן.

 
חבורה מגוונת בחדר, הראיון הועלה ביוטיוב. כולם הכריזו בהתלהבות שכבר ראו ו"שיואו זה חבל"ז".
אבל...
מידה כנגד מידה אל מול נעלבים ואינם עולבים. קשה

ישב לו תומר, איש יקר וראסטות לראשו, ואמר שגם בתורה ירושלים לא מוזכרת. מזכיר בחיוך את חבריו, הגרים במקומות המאפיינים ימניסטים, אשר נהנים לצקצק באותה הוכחה בה המרצה השתמש.
לא היינו פראיירים, אחוזי אינסטינקט התנפלנו עליו. "אין מצב", זעקנו.
ישבנו, גיגלנו, בפרוייקט שית"טנו. קוראים פסוקים ומאמרים. ו-'וואלה יה חביבי, שוּ הַדַה? שוּ?!' ירושלים לא מוזכרת בתורה. מקסימום המקום אשר אראךָּ או עירו של מלכיצדק. מה?! איך לא שמנו לב לזה?
מרא דראסטא חזר מעיסוקיו וצחק למראה החבורה המפלפלת. "הכל דמגוגיה", סיים אומר.
התורה, כמובן, מתייחסת לירושלים אך לא רחוק יהיה להניח שגם הקוראן עושה כן.
מעניין כיצד היה מסתיים הויכוח באם השדרן היה משכיל דיו לענות שגם בתורה ירושלים, כ-"ירושלים", אינה מוזכרת.
על כל פנים לא עקב השם "ירושלים" יבלם הויכוח. לפחות הכניס לו קצת :)

המצפון היהודי

משרד. אני תמיד הולך לאיבוד במקומות שכאלו. קירות ומסדרונות, פתקים ותזכורות, מסכי מחשבים מהבהבים. רעש של עבודה מן החדרים, דנים. מקלידים. מרימים טלפונים.
עומד שם, יודע שגם אני צריך לעשות משהו. לכתוב איזה תהליך, לתהלך איזה שיכתוב, משהו. להראות שאני חלק מהדבר הנעלם המתבשל במרחב המסוּיד. לא חסרים לי פצפוצי זמירים וריח פרחים בשביל אווירת עבודה, פינה שקטה או חדר קטן יהיו מעולים. בכל אופן, כשזה מגיע לְמשרד הדבר היחיד, כמעט, שאני מצליח לעשות זה לשוטט. הולך לפה, נע לשם, מחטט במדפים, קורא את כל הפתקים שהשאירו על הלוח וממשיך לשאר הלוחות.
האם אני אכן מבין את עצם השאלה – באיזה אלוקים אני מאמין, הטוב או ה...?

במדף מן המדפים חשפתי סליק ובו מספר גיליונות ישנים ממגאזין שלמדתי לאהוב במהלך חצי השנה האחרונה. מגאזין שעוד לא הצלחתי להגדיר ולאמיתו מעדיף שזה יישאר ככה. לא ימני, לא שמאלני, לא פוליטי, לא חברתי, עם זאת קצת מהכל.
בכל גיליון נידון רעיון מפי קשת רחבה של דמויות, בניסיון לכסות את הנושא מכל זווית אפשרית. זו הסיבה, ככל הנראה, שלא ממש הולך לו.
גיליון עולה בגורל. אני מחפש בַּתוכֵן כותרת שנונה שתתפוס ומוצא אחת. עשר דקות לאחר מכן אני שב בחזרה למשרד עם תובנת זן חדשה. שאלה גסה ורעיון עצום בה.
"במי מן האלוקימים אני מאמין, הטוב או הרע?".


לפני מספר חודשים בעיר הנמל עכו פגשתי אויב ישן. אויב מתודי-רוחני שבמשך שנים דאג לקרקע אותי עד שהבאתי לו בראש, מעמיד אותו במקומו.
חבר יקר הביא אותו עמו. הוא עצמו כלל לא הבחין בנוסע הסמוי. כמה רגעים של שיחה שהתגלגלה ואז הבחנתי בו. מספר אִיגְרוּפים מימין, מסובבת משמאל והשתלטנו עליו די מהר. נשמנו לרווחה, צחקנו.
המצפון, מובס, פנה אל קרבן קל יותר.

חשבון נפש, לקיחת אחריות, הבחנה בין טוב ורע. כלי חשוב הוא המצפון. אך לפעמים דווקא במסווה הטהרה בו הוא מתכסה, המצפון יכול להפוך לנבזי ביותר.
קמת מאוחר בבוקר, שכחת מברכת המזון, התענגת על מגנום שוקולד-שקדים ואז נזכרת שרק לפני שעה טרפת לאפה עסיסית נוטפת שמן. נפלת חלילה בחטאיי היום יום.
איך את/ה מגיב/ה?

התאוה הבהמית לאכל בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה...וחזון מאד נפרץ היה אז הריגת וזביחת בנ"א כדי לאכול את בשרם

אחד המחסומים הכי אדירים שאדם צריך לחצות, לדעתי, בדרך לקדושה הוא המצפון.
אז, כתלמיד שיעור א' שעשה את צעדיו הראשונים בעולם התורה, אני זוכר כיצד אכלתי את עצמי מול אותם מודלים שהעמידו בפני. כאשר רצונות רגילים, הנאות יומיומיות, ושאר רעיונות מוסגרו כתאוות עליהם יש להתגבר.
היה קשה אבל משתדלים. ממשיכים הלאה עקב בצד בוהן ומתקדמים. מכינים בלא יודעין קרקע פוריה עבורו. המצפון השלילי אשר אט אט משתחל ומטפטף ארס.


"...ע"כ אין זאת המעלה הוגנת לו לאדם כלל, כל זמן שפלותו, חוץ ממה שאין להעמיס יותר מפני הערך של אפשרות הסבל של כח המוסר האנושי כשהוא בחולשתו. אין ספק בדבר שאלו היה איסור הריגת בע"ח מפורסם פרסום דתי ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלהי הראוי להתפשט על כל היצורים עד כדי להכיר קדושה של מתנות אלהים בכל חיי החיים, בכל האנושות כולה, לעת עתה שאין מצב המוסרי מתוקן כלל ורוח הטומאה טרם עבר מן הארץ - אין ספק שהיה הדבר גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכל בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה, כיון שעכ"פ גם את נפש הבהמה היה קובע בדרך איסור והפרת חק, וחזון מאד נפרץ היה אז הריגת וזביחת בנ"א כדי לאכול את בשרם. אכילת בשר אדם היה כ"כ טבעי, עד שלא היה בשום אופן מוצא את אותו הגיעול הטבעי שהאנושיות המתוקנת מוצאת בו עכשיו, בשעה שנפרץ פרץ רחב בין האדם לבהמה, בערך חייהם ושיווים,..." (חזון הצמחונות והשלום, פסקה ד')

התעניינתי בעבר בעניין הצמחונות והוכוונתי למאמרו של הרב קוק – "חזון הצמחונות והשלום". שם קיבלתי שיעור קטן בעניין הדחקת תאוות, בצורה אולי הכי מוּקצנת שיכולתי לדמיין.
מדוע לא לצמחונות, אומר הרב קוק. משום שאם נדחיק את תאוות אכילת הבשר היא תתפרץ לכדי אכילת בשר אדם.


מכוונים גבוה.
האם ניתן להציב לנוער מודלים אידיאליים-תורניים בני 60 פלוס? הרי אין להם אותם היצרים או האיפוק שנרכש עם השנים. כיצד הדבר משפיע על בן תורה צעיר המועד?
הוא ינסה. יתאפק ויתאמץ כנגד רצונותיו האישיים ללא הבחנה, ללא הכוונה. לבסוף יישבר. יוצף בתחושות כישלון, בטחונו העצמי יתערער, ירגיש כאילו "חבריו המוצלחים" מלגלגים עליו.
והמצפון בְּשלו. נוגס ודורס כל חלקה טובה שיכולה להעלות ולרומם.
אולי זו אחת הסיבות לכך שביינישי"ם רבים העוזבים את עולם הישיבה בעיתם "נחלשים" עם הזמן.


לפעמים דווקא במסווה הטהרה בו הוא מתכסה, המצפון יכול להפוך לנבזי ביותר.

האלוקים הטוב והאלוקים הרע.
באותם עשר דקות במשרד מצאתי את ההגדרה אותה חיפשתי שנים. ניסוח מדויק להבדל התפיסתי הקטן שעזר לי בזמנו.
כיצד אתה, את ואני תופסים את אלוקים? כטוב או כרע?
האם אנו רואים אותו מאיר לנו פנים למרות חטאינו, או שמא הוא זועם ושוצף לעומתנו?
האם אנו קמים בבוקר ואומרים לו בוקר טוב, יודעים שהוא שומר עלינו. או לחילופין נבהלים לבית הכנסת במחשבה שאחרת הוא יכעס?
שם, בגיליון, הכותב עסק בחוויה של ראש השנה. בתפיסה האשכנזית של "מי יחיה ומי ימות. מי בקִצו ומי לא בקִצו. מי במים ומי באש. מי בחרב ומי בחיה..." לעומת התפיסה הספרדית שבה תפילה זו, כאשר כלל מוזכרת במחזור, ממוקמת בסופו באותיות קטנות. בחוויה של ראש השנה כיום דין מעורר אימה מול ראש השנה כחג.
לא קשה לראות איזה תפיסה היא השלטת כיום בעולם הישיבות. גם לא קשה להבין את הסיבה לכך שכן פחד הוא כוח מניע חזק בהרבה מאהבה.
ייתכן וזהו עוד הבדל נסתר בין החסידים למתנגדים.

האם עליי להצטער שלשאלה פשוטה זו קדמו שבע שנים של חיפושים? אני לא יודע.
האם בחור בתחילת ההתחלה מסוגל כלל לשאול זאת ולהבין את המשמעות?
האם אני אכן מבין את עצם השאלה – באיזה אלוקים אני מאמין, הטוב או ה...?

מי לה' אליי

כבר שבועות המילה רצה בראש. קופצת ומתחמקת, מספקת אך ורק הבזקים של אי אלו תובנות חסרות. חמש אותיות המרכיבות מילה המכילה רעיון בלתי אפשרי. נזעקת בדרשות מעל בימות, בשדה הקרב, במגרש הכדורגל. מושמעת לאוזני כל קהל אפשרי בכל במערכה אשר תהא. סיסמה עתיקה שלעולם לא תתיישן.
אחדות.

חבר'ה תירגעו. לא משנה מה תעשו העיקר שתהיו ביחד

ייתכן ואלו המבחנים הדוהרים באופק, משפיעים על קו המחשבה. כל הלחץ שיושב על הראש ללא סיבה אמיתית.
זה יותר משלושה שבועות עברו ואותה מחשבה טורדנית עדיין מסרבת להיכנע לקו חיובי כלשהו. נו מילא... מדוע להדר במילים?


"היי!".
"מה נשמע?".
-"טוב, תודה".
"יפה יפה".
"קצת חם בזמן האחרון, לא? אם ככה מתחיל הקיץ, חבל על הזמן!".
(טיפין מזג אויר סתמי לשבור את הקרח)
"מה דעתך על אחדות?".
(טאח! מכה מתחת לחגורה)
-"אחדות?" תתמה/י לרגע קליל.
"כן".
-"מה השאלה? אחלה של דבר. חשוב, חשוב. אין ספק".

ברור שאין שאלה.
שרעף זה הרי מושרש כל כך עמוק בנפשו של האידיאליסט מאשר הוא. חוזר ומופיע בכל עלון שבת אפשרי, נשנה בכל קריאה לאומית, מודגש באדום כל אימת שבאה עלינו מערכה דנדשה.
אחדות.
בואו נניח את המחלוקות בצד ונתאחד כנגד. כאיש אחד נגיד לא, נכריז כן, נאמר מה שצריך. נעשה מה שיידרש.

רגע, רגע. עזבו אתכם מאחדות על טיימר. זמנית.
מה דעתך על אחדות אחדותית! לא סתם פיקנטריה אחוזת אדרנלין חולפת, אני מדבר על אוניברסליות.
-"הממ..."
"קח/י ת'זמן. קצת במפחיד לענות במושגים מוחלטים, אני מודה".
-"ניראה לי שכן, כדאי".
"לפי מי?".
-"לפי מי, מה?".
"אחדות. לפי האחדות של מי?".
-" אממ... שלנו?".

אחד מדבר על איחוד למען קירוב לבבות. שני דורש על ישוב הארץ. אחר זועק על השבת והוא קורא לחיזוק לומדי תורה. אלף ואחד מערכות, דירוג חשיבות המשתנה בין מגזר למגזר, קהילה לקהילה ואדם לאדם.
"אחדות" של אני צודק. של תקשיבו לי, בואו אחרי ותעשו מה שאני אומר.
גם כן אחדות.


"גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, אין מידת הדין פוגעת בהם, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו". אבל משנחלקו ואין שלום, אפילו כשהם מקיימים את התורה, מידת הדין פוגעת בהם, שנאמר: "חלק לבם עתה יאשמו", מכאן שגדול השלום ושנאוי המחלוקת" [קהתי על אבות א',י"ח]

משנחלקו ואין שלום, אפילו כשהם מקיימים את התורה, מידת הדין פוגעת בהם

אחרי מקורות כאלו ולאחר תקופה של חיים בחו"ל, נדמה כאילו זו לא האחדות שבאה למען המצוות אלא המצוות שעניינן להביא לאחדות.
כאילו ה' אומר: "חבר'ה תירגעו. לא משנה מה תעשו העיקר שתהיו ביחד". כהורה מול ילדו, מעדיף שיסתדר עם אחיו ומשפחתו מאשר יגעל מהם עקב הארה זו או אחרת.
כאילו.

כאילו?

סאב-טקסט

שנינו על הדיונה, כושלים לאיטנו בחול הרך. עמוק בתוך הלילה העיניים כבר נסגרות מאליהן, עייפים. הולכים אחד אחר השני ונלחמים בחושך המעיק בעזרת שיחה סתמית. לא פוסחות דקותיים והשיחה מתגלגלת להתנצחות תורנית, על הפרק שניים מראשי ישיבות ההסדר.
הוא אשר צודד ברבו ואני, מנגד, שלא מיהרתי להשתתף בניגוח הרב השני. קמעא השתומם אחר מעט התעצבן. לא מבין מדוע איני מקבל את דבריו.
הנושא אמנם חמק מזיכרוני אך את הסיום לא אשכח. "הוא כופר".
אם הקריאה מופנת הייתה אליי, הייתי עובר הלאה. להפתעתי, היא כוונה אל ראש הישיבה השני. שאלתי אם זו דעתו האישית או שמועה אשר שמע מפי רבו. הוא, באופן נחרץ וללא דופי, טען שכך הבין מרבו.
"כופר? הרב שלך אמר שהוא כופר?" פקפקתי. הוא נשאר בשלו. הצעתי לו לשאול את רבו במילים המדויקות – "האם הרב פלוני אלמוני הוא כופר?". משום מה הרגשתי שרבו, רב ידוע המוכר לכולנו, לא יענה בחיוב.

נִפנופי ידיים, הרמת גבות ומה שהכעיס מכל- תהייתו של אחד מבני החבורה באם בכלל ניתן לכנות את פלוני "רב"?


מקרה זה, על אף היותו אמיתי, הנו קיצוני. למרות זאת, על אף היותו קיצוני הוא גם אינו נדיר.
רב חולק על רב. מסיבה כלשהי גורם נוסף בריאקציה לא מקבל התייחסות מספקת, התלמיד. הוא השומע את רבו מוכיח ומטעים את דבריו כנגד הרב השני. מציג בפני תלמידיו את דעתו ושוטח לעיניהם את טעותו של הקוֹלגַה. התלמיד שומע ומבין כמה חמור העניין. רואה כיצד רבו נרעד בחיל וחלחלה כנגד התפיסה שכנגד, ומסיק במקרה הטוב את המסקנה המתבקשת – הרב השני טועה. המקרה הרע במחוזותינו הוא המקרה הקיצוני. מציאות של קריאות זעם ושאר אמרי שפר המבזים את הרב הנחלק.
התוצאה – מוֹקַצִי'נוֹ ששם בכיס הקטן את המים הרעים מהמשנה באבות (א', י"א) כאשר מסתבר שכיום אין צורך בגלות על מנת להגיע להישגים אלו.

אני ככולם נסחף לא פעם בזרם הכללי, נופל בקבלת אמיתות ללא בדיקה מהימנה. גלגל ההצלה שלי בכל הקשור לזלזול ברבנים היה קלטת.
בשיעור א' נהגתי להתהלך במרוצה בשביל הכושר, מעביר את הזמן עם ווקמני הנאמן בהאזנה לרדיו. באחד הימים הבחנתי באוצר נחבא באחת מן דלתות המטבח שבדירתנו, שיעורי תורה אשר הוגשמו לפסים מגנטים ונעטפו באריזות פלסטיק שקפקפות. כעבור מספר ימים, בעודי מתהלך ומזיע את נשמתי בשמש הקיצית, גמעתי את כל הקלטות מפי אותו רב.
מעולם לא הייתי מעורה בזירה הרבנית. הנפשות הפועלות, מי כנגד מי. אף התקשתי לשייך שמות מוכרים לפנים. חסרון גדול לתלמיד ישיבה אך באותה מידה גם יתרון שכן נמנעה ממני הזכות של רושם ראשוני שלילי כנגד רב באשר הוא.
יומא חדא אוזני קירבתני לשיחה אשר נסבה ברב שליווני בשעת הליכתי. נכללו בה נִפנופי ידיים, הרמת גבות ומה שהכעיס מכל- תהייתו של אחד מבני החבורה באם בכלל ניתן לכנות את פלוני "רב"?
וכי מהיכן נִשְפֵעוּ הם בתובנות אלו?
ברבות הימים התוודעתי למספר רבנים נוספים הסובלים מיחס דומה מצד צורבים המרננים ללא בושה. משמיטים ללא מחשבה שניה או ספק קל את תואר הרב מבעוד יקראו בשמו.
שיחה זו הייתה כרטיס הכניסה שלי להכרה במציאות המקסימה הפושה במחוזותינו. זילות רבנים.


אלף שנה אחורה בזמן.
קהל מתאסף לצד הרחוב, להבות מאירות מבעד לדמויות. כרוזים חולפים בינות לאנשים, זועקים לאוויר פאשקעווילים שבעל פה.
מתקרבים יותר אל מרכז העניינים, כעת ניתן להבחין בספרים המשמשים כחומר בעירה. חלק לא מבוטל מן המשתתפים במאורע, מאמינים בני מאמינים, מעודדים את הנעשה. הסקרנות גוברת ואנו שואלים לפשר הסצינה.
לאחר שמע ההסבר ישנן שתי אופציות. האחת, להצטרף למתרחש ולהדר בזריקת שנים-שלושה גפרורים לצאת ידי חובה. שניה, למחות ולו בכך שנעזוב את ההמון בשאט נפש.
למען האמת אם היינו, כבני זמנינו, נקלעים למאורע ספציפי זה, היינו מזדעזעים שכן אותם ספרים בוערים חבקו את הכותרת "מורה נבוכים". אותו ספר פילוסופיה אשר נכתב בידי הרב שהרעיד לא מכבר חלק מעולם התורה עם חיבורו החדשני "משנה תורה".
מחלוקת. שמרנות. אידיאלים שונים.
אין לי שום כוונה לנסות לנתח את המקרה, רק שאלה קטנה.
מי מאתנו היה משתתף בנעשה ומי לא? מי היה בוחר להצית את דבריו של הרמב"ם. ומי היה בוחר להימנע מכך, גם אם רק בשל כבוד ראוי לצד שכנגד?
מי היה מלגלג על הרמב"ם? מנפנף בידיו, מרים גבותיו ומצחקק "משה בן מימון, משה בן מימון"?


"כופר? הרב שלך אמר שהוא כופר?" פקפקתי. הוא נשאר בשלו.

כולנו חכמים, כולנו נבונים, אבל לפעמים גם נוטים להתעלם מכך שבית הלל ובית שמאי, כחולקים אובססיביים, חיתנו אחד עם השני ונהגו כבוד. זה אוסר וזה מתיר, הוא פוסל והוא מכשיר.
מחלוקת? שמרנות? אידיאלים שונים?
אולי. על כל פנים הם הצליחו, בדרך לא דרך, להימנע מביזוי או השמצות רבנים מנגד.

אם אין קמח...

החכם כמרכז היקום, וההמון סביבו הקיים על מנת לשרתו ולספק לו חֵבְרַה, אם לתמצת בקרירות.
מדוע ישנם אנשים "טיפשים" בעולם:
(אחד הקטעים המדהימים. לכו על זה, בסך הכל 286 מילים.)

"ונשאר בכאן שאלה אחת, והיא, שיוכל אדם לומר: אתם כבר אמרתם שהחכמה האלוהית לא המציאה דבר לריק, אלא לעניין. וכי כל היצורים שמתחת גלגל הירח, הנכבד מהם הוא האדם. ותכלית היות האדם – לצייר לנפשו המושכלות. ואם כן, מדוע המציא הקב"ה כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם? ואנו רואים, שרוב בני אדם ערומים מן הערמה, וריקים מן החכמה, מבקשים התאווה; ושהאיש החכם המואס בעולם – הוא יחיד בין רבים, לא יימצא אלא אחד בדור מהדורות.
התשובה על זה, שהאנשים ההם נמצאו לשתי סיבות: האחת, להיותם משמשים לאחד ההוא. שאילו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופיא, נשחת תיקון העולם, ואבד מין בעלי חיים מן העולם בימים מועטים. מפני שהאדם חסר מאד, ויצטרך לדברים רבים; והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה, ולדוש ולטחון ולאפות, ולתקן כלים למלאכות האלה, כדי להשלים בהם תיקון מזונו. וכך יהיה צריך ללמוד הטוויה והאריגה, כדי לארוג מה שילבש; וללמוד בניין, לבנות מקום להיסתר שם; ולעשות כלים לכל אלו המלאכות. ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות, שהאדם מצטרך במחייתו לכולם צורך מוכרח; ומתי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה? על כן נמצאו שאר בני אדם, לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה, כדי שימצא החכם צרכו מזומן, ותתיישב הארץ, ותהיה החכמה מצויה.

והסיבה השנית במציאות מי שאין בו חכמה, מפני שאנשי החכמה הם מעטים מאד ... ועל כן נבראו ההמון לעשות חברה לחכמים, שלא ישארו שוממים. ואולי תחשוב שזאת התועלת קטנה, אבל היא צריכה וראויה יותר מן הראשונה. שהרי הקב"ה העמיד הרשעים בארץ ישראל, כדי לעשות להם חברה, ולהסיר שממון נפשות החסידים. הוא מה שנאמר (שמות כג): "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה". וזה העניין פירשו חכמים גם כן, ואמרו (ברכות ו ב): מאי "כי זה כל האדם"? כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. פירוש, להסיר עצבונו ושממון יחידותו".
(הקדמת המשנה לרמב"ם).


מה דעתכם?
אני, אישית, לא ידעתי איך לאכול את הקטע הזה בפעם הראשונה בה נפגשנו. בהזדמנות, הצגתי זאת לחבר טוב שלא נמנה בספסלי ישיבה זו או אחרת – הוא צחק. לא מתוך זלזול, חלילה.
"תכל'ס" הוא צִחקק, כאילו מתוך השלמה עם תשובתו החדה של הרמב"ם, לעומת המציאות בה האדם היומיומי מחפש משמעות לחייו.
הרמב"ם העדיף להעמיד את פשוטי העם כנותני שירות, אולם מדוע לא נציב את החכם כנותן שירות?

את הרעיון ניתן לספוג ממקורות נוספים אך עדיין לא פגשתי באמירה כה חותכת, ללא שום ערפול מרומז. חד, חלק ודוקר.
לא אתפלא אם הרמב"ם אימץ תפיסה פילוסופית. היא המתארת את האדם השלם, זה המתדבק אל השכל הפועל. בדומה לדרך בה תיאר זאת ריה"ל, כדעת הפילוסוף בכוזרי, או אף הרמב"ם עצמו במורה נבוכים, פה ושם.

החכם כמרכז היקום, וההמון סביבו הקיים על מנת לשרתו ולספק לו חֵבְרַה, אם לתמצת בקרירות. אני משער שלרמב"ם -כרב, פילוסוף ורופא- היה די נוח עם קו מחשבה זה. להשקיף ממעל על בני מינו העוסקים במלאכות ארציות.
המטרה ברורה, אך הבעיה היא שחלק פשוט לא בנויים לכך וחלק, גם אם מסוגלים, לא זוכים להכשרה מספקת. חבל.
אבל, ותרשו לי קצת לירות באוויר, אולי זו בעצם שאלה של זַווִיוֹת?
הרמב"ם העדיף להעמיד את פשוטי העם כנותני שירות, אולם מדוע לא נציב את החכם כנותן שירות?
אם נשאל, לא מעט יאמרו שהם עצמם לא מתכננים להיות רבנים אלא אקדמאים או סוחרים וכדומה. ובכל זאת אותם האנשים יוקירו את מציאותו של רב בקרבתם. כזה שיוכלו להיוועץ עמו, לשאול למקורות בהלכה או בעניינים אחרים.
על כל פנים משיטתו של הרמב"ם אפשר להסיק שאם הסביבה מסוגלת לתמוך כלכלית יש למי אשר בראשו לפנות לכיוון התורני המשכיל.
האמנם?


שוב בוקר באריאל. חצי רדום פותח את הספרון אל המשנה הבאה- אבות א', ט"ז. עוד לפני שהספיקותי אל הבשר עצמו, הסבה את תשומת לבי הקדמתו של הרב קהתי.
"...ופירשו המפרשים שלכך לא נכתב לשון קבלה מכאן ולהלן (פלוני קיבל מפלוני), לפי שמתלמידי שמאי והלל נתרבתה המחלוקת בישראל, ונעשתה התורה כשתי תורות, לפיכך לא שייך לומר אצלם "קבלה", שתורת כל חכם וחכם לא היתה מוגבלת ומקובלת ונמסרת כמו אצל הראשונים (עיין "תוספות יום טוב")."
משהו קרץ בשורות אלו, שלפתי את העיפרון וסימנתי לי קו לצד הפיסקה.
השאלה המתבקשת היא - למה?
מדוע נתרבתה המחלוקת?

"משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו רבּיהן כצורכן, רבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות" (ירושלמי, סנהדרין).
שורה מתוחכמת. רק בקריאה שניה מבינים שלמעשה מתוארות כאן שתי סיבות. מלבד העובדה - "לא שימשו רביהן כצורכן", מצוינת סיבה נוספת - "משרבו".

הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה > זמנים > ל"ג בעומר) מביא ארבעה "יש אומרים" לציון ל"ג בעומר:
1. ביום זה פסקו למות עשרים וארבע אלף תלמידיו של רבי עקיבא.
2. ביום זה התחיל ללמד תלמידים חדשים והם לא מתו במגיפה (ביניהם רשב"י).
3. ביום זה סמך חמשה תלמידים שהמשיכו את שלימדם (ביניהם רשב"י).
4. לכבודו של ר' שמעון בר יוחאי אשר נפטר באותו יום. 
מבין הארבעה, השניים האמצעיים מתייחסים לקבוצת איכות מצומצמת.

מדוע רבי עקיבא לא אסף מחדש קבוצה גדולה של תלמידים אלא בחר בחמישה בלבד?

מדוע נקודת המפנה במסורת הקבלה חלה דווקא בימי הלל ושמאי? מדוע רבי עקיבא לא אסף מחדש קבוצה גדולה של תלמידים אלא בחר בחמישה בלבד? האם זו מִקריות שדווקא רבן גמליאל, כצאצא לבית הלל, יוצא נגד הרעיון- "והעמידו תלמידים הרבה" (אבות א', א'. ברטנורא)?

האם טוב בלבד צומח מריבוי תלמידי חכמים או שמא מסתמן הסיכון בין שתי הגישות:
1.  העמידו תלמידים הרבה. וכבית הלל שאמרו: לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים, חסידים וכשרים" (אבות דרבי נתן).
2.  כרבן גמליאל שאמר: "כל תלמיד שאין תוכו כברו, אל יכנס לבית המדרש" (ברכות כח.). וכבית שמאי שהיו אומרים: "אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות".

המציאות לבסוף חותמת את העניין. כבר אמר הרמב"ם, בהקדמה, שמעטים הם המגיעים לחכמה. כמו כן אומר המדרש - "בנוהג שבעולם, אלף בני אדם נכנסים למקרא, יוצאים מהם מאה: למשנה – יוצאים מהם עשרה: לתלמוד – יוצא מהם אחד" (קהלת רבה ז').
ייתכן ובישיבות ההסדר, המכינות והישיבות הגבוהות אין לראות מפעלים לייצור תלמידי חכמים גרידא אלא מקום בו הצעירים מתוודעים למסורת בצורה יותר עמוקה לקראת יציאתם לחיים כבני תורה.
בני תורה התופסים את מקומם בחברה במגוון המקצועות הקיימים כאשר כל צד מספק לרעהו את צורכו - כשווים.
פיפטי-פיפטי.