פוליטיקה היא לא מילה גסה

קשה לנו, החולמים, להבין שמחלומותינו לבד לא ייבנה העולם; נכון, לחלומות יש מקום חשוב, צריכים אנשים שידעו להתוות דרך לתת חזון, אך זוהי רק ההתחלה.
אך החולם בשלו עומד, רוצה הוא כאן ועכשיו עולם מתוקן כך הוא שמע בתנועה וכך העמיק בישיבה. ארץ ישראל- השלימה. תורת ישראל- בכל עיר ופינה. עם ישראל- ללא עניים והבדלי מעמדות.

פיצוצים, שמות ומספרים

הקולות חוזרים

הכותרות הידועות

את המקום כבר כולם מכירים

מחבל מתאבד פוצץ עצמו בכניסה לקניון השרון בנתניה,

את הידיעה קיבלתי במהלך סדר בוקר, העדפתי להמשיך בלימוד, אין טעם בבירורים, אם קרא לנו עוד אסון אישי אני כבר אשמע עליו, ואין אני רוצה להקדים את הבשורה הקשה. בינתיים עוד לימוד לרפואת הפצועים.

בהפסקת צהריים ביררתי שבמשפחה הכל בסדר- ותפלה קטנה שאין שם מישהו שאני מכיר.

הידיעות מתחילות לזרום, כמה בחורים מדברים על מספר ההרוגים- ואני מזועזע- איך אפשר לדבר על הרוגים במספרים...

חמישה חודשים שמאור כבר לא איתנו בעולם החיים; הוא נשאר בנתניה, העיר שלה כל-כך תרם ואותה כל-כך אהב ורצה להמשיך ולפתח מבחינה חברתית ותורנית.

חמישה חודשים שמדיי יום (כמעט) ומאור עולה לי בראש, זכרונות שנכנסים בכל שיחה עם כל חבר על כל דבר, כשמספרים על התיכון, ועל התקופה בצבא, כששמחים בשמחת חתונה של חבר והוא חסר, וכשאני הולך בטל.

ה' תמוז- אותו יום נורא שאותו לא אוכל לשכוח.

ז' תמוז- ומאז הכל השתנה בעולמי.

פעם שמעתי שכיום לכל ישראלי יש איזה קִרוֹב לשכול, תמיד שמחתי לומר שאני לא שם- ורק כשהגעתי לשם הבנתי פתאום את כל הקושי באותה התמודדות עם חור שנפער בך.

ופתאום מאחוריי המספרים יש גם שמות ולכל שם יש סיפור שהוא עולם ומלואו.

בדרך לשחרית ביום שלישי, ואני עובר ליד דוכן העיתונים, נעצר להציץ מעט.

דניאל גולני בן 45 הוא בגיל של אבא שלי כמעט, ומה יהיה על הילדים שלו שהם באיזור הגיל שלי כנראה.

אליה רוזן בת 38- מה יהיה על חברותיה לעבודה?

קינן צומעי בן 20 והמאבטח חיים עמרם בן ה26- ואני מרגיש מתחבר לשם ולמספר- אחד אחריי צבא ואסף חברים רבים והשני אפילו למצות את עצמו בצבא עוד לא הספיק.

אלכסנדרה גרימצקי בת 65 למה עד לכאן, הרי יכלה יותר...

משפטים קצרים על אנשים שכל אחד מהם עולם ואנחנו לא מבינים.

שאלות קשות עולות וחוזרות-

אך צריך לזכור שההשגחה לא נעלמה- למרות שהיא קשה.

דמעה זולגת,

ואני שנשארתי כאן בעולם החיים מרגיש עכשיו אחריות כפולה-

ממהר אני אל התפילה-

להמשיך להתפלל להתכונן לפני הבורא,

אבא, רחם עלינו.

מחזק את עצמי בלימוד ובאמונה.

יש עוד הרבה להספיק בעולם,

ועכשיו בלעדיו-

בלעדיהם-

צריך להספיק יותר...

זה אולי ישמע מוזר, אבל רק היום השגתי אינטרנט על-מנת לפרסם את הקטע, רציתי לחפש קישור לסיפוריי הנפגעים באתרי החדשות:

בהצופה ומקור ראשון לא מצאתי התייחסות

ב"בשבע" לא היה את מה שחיפשתי

והנה אחריי הרבה מאמצים מצאתי בתחתית YNET את בקטע הזה- סליחה שדווקא משם...

JJJJJJJJJJJJJJJJJJJJJJJJJJJJJJ

אני חוזר עכשיו משיעור שנעשה לזכרו של מאור בסניף נתניה מרכז

והרגשתי ממש חייב לשתף אתכם בהרגשות שלי- עד כדי עדכון בפוסט.

אני מסתכל על האולם המלא, לא יודע אם מותר לומר את זה, אבל אם על שמשון הגיבור אמרו שבמות הרג יותר מבחייו, על מאור אולי יהיה אם פשר לומר שבמותו הביא ליותר שיעורים.

כל חודש שיעור חדש-

והנה חבר'ה צעירים

לידם אנשיי משפחה

והנה הביינישם מנהריה

וגם כמה חבר'ה "בוגרים"

איזה אוסף של אנשים שייחודם שבאו ללמוד תורה

לזכרו...

היה שיעור טוב!

לפניי שבת ארגון (ממשיכים בעוז ואמונה)

למי שעדיין מחפש סניף להיות בו

פולארד והתקשורת

חזרתי מחתונה של חבר, הרדיו על רשת ב', (למרות שאני חושב שזהיתי את הקול אני לא רוצה ליפול ללשון הרע,) לוקח לי מעט זמן להבין על מה השדרן מדבר, 'שעת מחנך, מרגלים'; ואז אני מתאפס, פולארד, יהונתן פולארד, חיוך עולה על פני הנה מדברים עליו ברדיו לא שכחו; אך מיד נכונה לי
מלפניי כשנתיים יצאנו כמה בחורים מהישיבה לפעילויות בתיכונים... בסוף השיחה הוא שאל "למה באתם לדבר רק על פולארד, יש דברים חשובים יותר.
אכזבה, השדרן לא קרא לעסוק בנושא אלא בא להבהיר את עמדתו בעניין וכך אמר (בשינויים קלים -כזיכרוני) "אני לא אחכה לשעת המחנך בעוד שבוע, אני אתפוס את בני הקטן כבר מחר ואזהיר אותו לפני שייתפס בדעה הקלוקלת, ואסביר לו שמרגל זה מרגל, וגם למדינה החשובה ישראל- הוא עדיין מרגל, ועל אזרח- כל אזרח, של כל מדינה, לשמור על החוק של אותה המדינה, ולהיות נכון לשאת בתוצאות, גם אם זה למען המטרה הנעלה כמדינת ישראל" וכאן סייג את עצמו השדרן ואמר שאולי העונש של 20 שנה הוא כבר מוגזם מדי, אך ישר חזר לומר שמרגל צריך לדעת שהוא מרגל והוא לא יכול לעבור על החוק ולפגוע במדינה שבה הוא אזרח!

ואני, יושב כמשתגע, האם הוא מדבר על אותו יהונתן פולארד שהעביר לישראל מידע בטחוני חשוב על מדינות ערב שארה"ב הסתירה ממנה? האם זה אותו גיבור ישראל שבמסירות נפש ממש הקריב את הכל בשביל עם-ישראל ומדינת ישראל, כי הבין שבאמת הוא בעצם יהודי? האם זה האדם שתרם מעצמו למדינה והמדינה הפקירה אותו בשבי'ה בנכר, במקום להפוך אותו לגיבור?

ובראש רצים זכרונות מהשיחה של אלי יוסף, איך הוא מכניס אותך אל הראש של ה"להרגיש" של ה"להיות חלק" על המועד ב' אחריי שנכשלנו בעניינו של ראול וולנברג, ולא מבין איך השדרן יכול לדבר כך- מה הוא לא מכיר את הסיפור, מה הוא לא שמע את אלי?! והתשובה פשוטה כל-כך- הוא לא!

זכיתי להיות אחד מהעשרות שעומדים מול הקונסוליה האמריקאית בירושלים או השגרירות בת"א, איני מהמתמידים, אך אני יכול לזכור את תחושת התסכול- למה יש כאן רק עשרות בודדות? איפה כולם?

וזאת כנראה הנקודה, בזמן שאת הבלוג הזה המנסה לגבול על דעת אותו שדרן קוראים כ200 איש לשבוע, באותה דקה את השדרן שמעו כ2000 אנשים- כמות שאלי יוסף עושה אחריי 100 פגישות ואפשר להאריך בעוד דוגמאות, אך הנקודה הובנה.

חוסר בתקשורת.

אז מה עושים?

מוסיפים באהבה, מוסיפים בתקשורת חיובית!

ובשביל זה יש לנו את הדרך הפורמאלית- וזו התקשורת המקובלת- שעליה יש קושיה גדולה האם באמת אנחנו יכולים להשתלב בה? או שמא כל דעה ה"שונה" מדעת העיתון נדחפת לעמודים האחרונים- על הקושיה ניסו לענות בשבוע האחרון ב'בשבע', מומלץ לראות שם.

ויש גם את האפשרות של ליצור לנו תקשורת חלופית, להחזיר את ערוץ שבע לשידור, לבוא ולקרוא לקברניטי הערוץ לעלות לאוויר.

אך כיצד הם יעלו לאוויר, כשעל ראשם מונפת חרב "פסק הדין" המאיים לשלוח אותם למאסר בפועל- יש כאן צורך בהתארגנות של הציבור שיבוא ויאמר שאנחנו מאחוריהם שיסכים לקחת חלק- שיסתכן.

וכמובן בתקשורת הכתובה, הצופה, מקור ראשון ובשבע. לא לצרוך את אותה תקשורת קלוקלת אלא לעבור לתקשורת שלנו. אצלי בבית ברוך-ה' אבי הפסיק לקנות את העתונות הכללית, ועכשיו יש לנו עתון יותר איכותי עם כתבות שמדברות אליי ועם דעות שקודם לא שמעתי וכמעט ולא הכרתי.

אך גם בזה לא פתרנו איך אנחנו נכנסים לבתים של מי שלא רוצה לקבל את התקשורת הזאת- ועל כן עלינו לבוא בתקשורת אלטרנטיבית- מסלול עוקף תקשורת.

כבר כתבתי כאן על הפנים-אל-פנים, ועל מבצעי ההפצות!

זה התקשורת החדשה- לבוא וליצור קשרים.

לא לפחד לדבר,

לא לפחד לתת,

לא לפחד להתחבר,

וכך גם לקבל.

לבוא לשמוע את הצד השני- אך לא פחות חושב- להשמיע.

נכון, זה מתיש וארוך, אך זאת ההזדמנות האחרונה שלנו.

לחזור לעיר, אפילו לגיחות קטנות, לתפוס איזה בניין/רחוב כל אחד לפי כוחו, וללכת על-מנת להשפיע!!!

ברעננה, הישיבה הקימה השנה את מטה ההתחברות- אנחנו מודעים לכך שההתחלה תהייה קשה, אך אנו מחפשים עוד אנשים שמעוניינים לבוא וללמוד עם יהודים שכבר ביקשו חברותות, אנשים שיכולים להעביר חוגיי בית, פעילים שיעמדו ברחובות וכמובן שייצאו לשאר המבצעים.

כמו ברעננה כך כל אחד יכול להקים גם אצלו, נכון בלי ישיבה זה יהיה מעט יותר קשה, אין לך גב רוחני וכח של אנשים, אך אולי באמת זה המקום לקרוא להקמת עוד ישיבות עירוניות, אבל זה כבר לפעם אחרת.

ונחזור לפולארד, מלפניי כשנתיים יצאנו כמה בחורים מהישיבה לפעילויות בתיכונים דתיים לקרב אותם לנושא, להכניס אותם לעניינים, עברנו ליד תיכון חילוני, אחריי התלבטות קטנה נכנסנו, במזל המנהל בדיוק היה פנוי וקיבל אותנו בשמחה, בסוף השיחה הוא שאל "למה באתם לדבר רק על פולארד, יש דברים חשובים יותר".

אחינו יהונתן שיושב שם בנכר, וכאן אצלנו לאנשים אפילו לא אכפת, הם חיים במקום אחר, לא מרגישים את הסבל; אך זה בא ממקום אחר, זה בה מאותו ניתוק פנימי מהערכים, מההבנה למה מרגל לטובת מדינת היהודים, זה דבר קדוש ולא סתם "עבירה על החוק שצריך להיענש עליה" כדבריו של אותו השדרן.

ביום רביעי השבוע, אחינו מציין 20 שנה במאסר, 20 שנה מיותרות לגיבור, באותו זמן תהייה שרשרת אנושית מהקונוסוליה עד לבית ראש הממשלה, אתם מוזמנים לבוא לשם, זה חשוב לחזק גם את הנלחמים כאן בארץ, אך אני מבקש שאחריי או לפניי אותו מפגן, תחשבו אם יש דרך אחרת, האם ההפגנה הזאת באמת מסוגלת לפתור את הבעיה או שמא זה שוב רק סתימת חורים, ובעצם הבעיה היא אחרת- הרבה יותר גדולה, והתשובה עליה צריכה לבוא ממקום אחר...

רטורנו

השמות כאן הוחלפו באנשים בשבלי לשמור על פרטיותם, לא רציתי לשנות את שמם כי אם כבר בלי שם עדיף כינוי...

אספו אותנו מהתחנת רכבת של בית-שמש, וישר נכנסו אל תוך הקלחת, הנהג חובש כובע שערו מבצבץ מאחור, ביחד עימו שתי נערות נוספות, זאת שלידנו לבושת מכנסיים ועם מספיק נזמים, עגילים ושאר מיני הפירסינג. הנסיעה נוחה בעמק האלה בדרך לצרעה, ופתאום הנהג מקבל טלפון, בריחה, והנה אנו רואים צעירה שיורדת על הכביש ומנסה לתפוס טרמפים באמצע שומקום. מתקרבים אליה, הנערות יוצאות מן הרכב, מנסות לדבר, דיי מהר זה עובר לתגרת ידיים, הן חוזרות. מפה לשם אנחנו מתחילים לדבר ביננו, חברי שואל את הנהג לתפקידו במקום והתשובה המפתיע 'נגמלתי' הבנות מעבירות חוויות מהתקופה הראשונית שלהן, איך הזאת שלידנו מודה ל'קהילה' שהחזירה אותה בכח למק
"אלי, תן בי את הכח לשנות את מה שבאפשרותי לשנות את האומץ להבין שיש דברים שאיני יכול לשנותם ואת התבונה להבדיל בניהם... אמן!!!"
ום ובכך הצילה אותה. הנערות נראות נורמליות לחלוטין, בנות 20 שמשחפשות עבודה כדי לעשות קצת כסף ולצאת לחיים, אך לכל אחת יש את הסיפור שלה.

הבורחת מנסה לתפוס טרמפים, בדויים כמעט העלו אותה על הרכב והיה עליינו (על יושביי הרכב אני וחברי היינו פסיביים בזמן הזה) להוציא אותה משם,כשרכב ישראלי העלה אותה הסברנו להם את הטעות והם גם ניסו לעזור, היא קיללה אותנו וזרקה על הרכב אבנים, מבהירה לנו שאין לנו חלק בה, אך הבנות לא מוותרות, זה 'הסיכוי היחיד שלה' הן אומרות ומסיפות 'זאת הפעם הראשונה שלמשהו אכפת ממנה',הבחורה עולה מאוסטרליה לא דוברת עברית, וזה גם היה היתרון שלנו- לבסוף הגיע רכב עם אנשים מן הקהילה ומכיוון שהיא עדיין לא הכירה אותם עלתה לרכב והם לקחו אותה עד לקהילה הטיפולית ונעלו אותה באוטו עד שנכנסו פנימה; וכך אני הגעתי בשעה איחור ודקות מספר לפניי שבת לקהילת רטורנו-לנגמלים.

ל'קהילה' יש כמו בכל מקום שפה המיוחדת דווקא לה, מילים שהם משתמשים בהם בצורה שונה, חוקים ואפילו מעין דת עם טקסים ושאר דברים, שזר אינו יבין, ואני שהייתי שם זר באמת לא הבנתי בהתחלה.

הכנות אחרונות לפניי שבת, בדשא הקבוצה כבר מאורגנת במעגל, קוראים לזה 'הקפצה' הייתי בטוח שתהייה אזעקה וכמו כל הקפצת תרגול בטירונות או בכל מקום אחר כולם ירוצו למקום מסויים, אבל הם עומדים במעגל, ידיים משולבות מאחוריי הגב, שקט, אחד אומר משהו ומיד התגובה 'אהבים אותך ___' בהתחלה הופתעתי, בבחור הבא זה כבר היה נשמע לי מצחיק, וכשבת-השירות הציגה אותנו (ההסדרניקים) ואת ה'מגניבות' (בנות בוגרות מדרשה שבאו, כמונו, רק להתארח)  וכל אחד קיבל את ברכת האוהבים, הרגשתי שזה מעט מוגזם, כמו באיזה סרט של נגמלים, ואולי זה מה שהיה שם.

נכנסים למועדון, תמונה של הקצין שלי תלויה שם, אני מעט מופתע, הכיתוב מעיד שהוא התארח כאן בראש-השנה, אותו ראש השנה שאני כל-כך התעצבנתי וכל-כך רבנו, כי הוא רצה שנשאר בבסיס למרות שאנחנו רצינו להיות בישיבות (ניתן לראות בפוסטים הקודמים), בסוף הצלחנו להגיע לישיבה היו כמה שנשארו בבסיס והוא... אני חשבתי שהוא בטח בבית, או לפחות ב'עלי', לראות את התמונה, להבין שכשאני הייתי בישיבה וחשבתי מה שחשבתי הוא בא לכאן 'לתרום', ופתאום מחשבות חדשות עולות על האיש, והבנה שאי אפשר לשפוט סתם כך אדם. וזה נותן לי עוד מקדמה למקום- אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו. זה אחד מהכללים בקהילה.

יום שישי, אני בדוכן הפצות ברעננה , טלפון משלומית חניכה שלי, מהחניכות המקוריות, היא מספרת על רטורנו, רוצה שאבוא להעביר שם שבת, בד"כ יש הסדרניקים והם נתקעו בלי משהו, אני כבר עם התיק בדרך לבית, שאלה חוששת 'מה אני יעשה איתם, מסוממים, על מה אני יכול לדבר' עזוב פשוט תבוא, מחשבה של שני דקות, שיחה עם ההורים, מחפש חבר ונוסעים. וזהו באמת, לא היה צריך יותר מדאי, עצם זה שהגענו לשם, שבאנו להיות איתם לחוות איתם זה כל מה שהם רצו. נכון, אמרנו ד"ת בארוחות וגם יצא לי לדבר עם כמה אנשים, אך לא העברתי שיחה מובנית כמו שליח, ולמרות זאת הרגשתי שבאמת רצו שאני אבוא, רצו קשר עם העולם החיצון. ואני הרבה יותר משנתתי קיבלתי;

דבר נעשה קדוש כשנותנים לו את הקדושה, הטקסים-'הקפצות' שבהם כולם עומדים בשקט, העונשים- 'תוצאות' ושאר המושגים, בערבית, אני נתקל בספסל ריק בכניסה למועדו, אני מתיישב עליו והם כנלחצים, הם אמרו שצריך להתייחס לספסל בכבוד, זה ספסל מיוחד.

הרבה אהבה יש בקבוצה, גם את ה'תוצאות' נותנים באהבה, הקבוצה בנויה ע"י 'היררכיה' מנהיג ושני שליחים הכפופים למדריך שהם מנהלים את אורח החיים בקבוצה, לפעמים זה מצחיק שכדי לבקש לקום עליו לעבור שלוש אנשים, אך במקום אחר יש שם הרבה לימוד. וכשה'אירכייה' מחליטה לשלוח מישהו ל'ספסל' העונש החזק, המביש- המתקן, עליהם לעשות זאת מתוך אהבה.

מדיי פעם הרגשתי מעט פונגרפי, כאילו אני נחשף אל דברים כל-כך אישיים שלא ראוי שזר שכמותי יידע אותם, אך הם ניהלו את הטקסים שלהם כאילו שאנחנו לא שם. אם משהו צריך לקבל תוצאה (עונש) על משהו לא טוב שהוא עשה, אז הוא הולך ל'ספסל' לשבת עליו, לחשוב מעט האם זה נכון, לאחר מספר דקות מגיע מישהו ו'מנער' אותו, מסביר לו למה הדבר שהוא עשה אינו נכון, הניעור לפעמים נעשה בצעקה ובד"כ זה תוכחה חזקה ופוגעת, לנאשם- אסור להגיב, בסוף הניעור הוא אומר תודה, ואז במשך שעה עדיין אסור לו לומר האם הוא מסכים עם הנעשה או שלא, עליו לחשוב עם עצמו, לראות מה עליו לתקן.

אך זה חלק מהטיפול, ברטורנו שולטת האמת, אתה לא יכול להסתיר את עצמך מן האחרים, אתה לא יכול להסתתר, כולם רואים אותך במצבים הכי מגעילים שלך, וזה מכריח אותך גם להיות אמיתי עם עצמך, לומר פה אני לא בסדר, פה עלי להתמודד ולשפר.

בתפילות נגלה לי משהו מוזר, בעוד אני סופר בבית הכנסת 11 בחורים החברים עדיין טוענים שאין מניין, מבירור קצר מתברר ששניים מתוכם גויים, אב יהודי האמא לא, יש להם כיפה כמו כולם ואחד מהם מתפלל ממש בדבקות, אך כרגע הוא עדיין גוי.אחד מכחותיה של הקבוצה הוא שכולם שותפים עם כולם בהכל, ולכן למרות שלא כולם רוצים להתפלל כולם מחויבים להגיע לבית הכנסת וכל אחד והתפילה שלו.

במנחה מתפללים רק 3 חוץ ממני והחבר, בשחרית כבר כמעט כולם, לקראת מוסף הבחור החדש שהגיע רק שלשום מבקש טלית ושיראו לו מה לומר. התפלה ספרדית, היא לא קולחת, אך כיאה לנערים שמנהלים את התפלה ללא נוכחות של מבוגר. השיא, לדעתי, היה ב'מי שברך' שנשעה לכל אחד מהעולים לתורה, התפלה שיזכה הבחור להגמל, שיזכה להשאר נקי, שיזכה לעבוד את הקב"ה, תפלה כנה וחזקה. ואני מתפלל עימם שיצליחו.

הארוחות, השיא של הביחד- טומן בתוכו גם את שיא החיכוכים, שניים שכנראה דיי חדשים מתנהגים מוזר, מתסיסים ועושים בלאגן בשולחן, מנסים לעזור להם לעזור לעצמם, אחד כן מבין שהכל תלוי בו ולוקח באהבה את הניעור ומנסה לתקן, לפעמים נופל, מעט מתעצבן, אך רואים שיש לו כיוון; השני מעט יותר מנותק, לא מבין עדיין. חבר שנמצא שם כבר 9 חודשים מעט מתעצבן, איך הוא עושה כך, בוגר שבא להתארח מזכיר לו איך הוא היה כשהיה חדש ואז אתה מבין את התהליך שהם עוברים. אתה רואה חדשים שרק התחילו, שרק עכשיו יצאו מהסם או מהפשע ומנסים להשתקם, וחלקם הגיעו רק מצו בית-משפט אך רצונם להיות במקום אחר לגמרי, והנה הבוגר שכבר סיים את התהליך, ורואה כבר קדימה, רוצה להיות עובד סוציאלי  שיוכל להחזיר גם לאחרים. שיעזור להם להתפתח.

ברטורנו גם לא מסתכלים על העבר, מסתכלים על העתיד, על השאיפות להתקדם להצליח להשתפר, כשאתה שואל מישהו על משהוא מעברו הוא מסמיק ואומר שמדובר בסיפור ארוך, לחשיפה היותר פנימית קוראים 'מסר', אך הוא יותר משני, כי מכאן אתה ממשיך, אך בלבך- באמת שלך תמיד תנשא בזכרונך את אותו עבר, שכבר נגמר, ועכשיו ממשיכים.

סעודה שלישית, שנערכה רק במוצ"ש, אחת הבנות מעבירה 'מסר', מאין סיפור חיים קצר, קטע שבו היא שופכת את ליבה כלפיי הקבוצה, שלושה חודשים שהיא במקום, וזה לא פשוט, זאת כבר הפעם השנייה שהיא פה שלושה חודשים 'נקייה', בפעם הקודמת היא עזבה-נשברה באמצע. זה לא פשוט להשאר שלושה חודשים, הם קוראים לעצמם מכורים נקיים, הבוגר מסביר לי שהמכירות זה אצלם בדם, וגם הוא נקי 14 חודש עדיין מפחד ליפול, אחד בקבוצה שלו בNA "נרקומנים אנומינים" שרד 12 שנה ונפל. זה כמו סרטן הוא מסביר, גם כשאתה מנצח את המחלה אתה חייב לשמור על עצמך, להתכונן שלא תיפול שוב. והקבוצה תומכת ואוהבת, לרגל חגיגות השלושה חודשים הם שרים לה רצף של שירים עבריים עם שינויים קלים שמספרים על חייו של המתמכר הבורח מהסם והמנסה להשתקם, שרים על התקווה, על הרצון, על הנחישות ועל האמונה. שיר חזק, מלא במחיאות כפיים ובסוף- שיר חם ואוהב.

במהלך השבת יש גם הרבה שיחות אישיות בין כולם ובכלל תחושה של תרומה ועזרה, באופן חיצוני זה מתבטא בחיבוקים, אין בקבוצה כיפים, אלא חיבוק חם ואוהב להרגיש הכי קרוב שרק אפשר, למרות שחוקיי הדת נאכפים שם ובתוכם איסור נגיע, המציאו ב'קהילה' חיבוק ללא נגיע, מכניסים מאין לחיצת יד באוויר שקשה לי לתאר, אך למרות שהיא נראית מצחיקה, יש בה כמעט את אותה העוצמה, של החיבוק של המרגש הקרוב, של הלסמוך על החבר ועל עצמך. ובעיקר על הביחד.

והנה יצאה השבת, עומדים ב'הקפצת' סיום, המעגל גדול, המדריך פותח בתודות, להסדרניקים, למגניבות, לבנות השירות ובעיקר לבוגר שחזר לביקור, וכך אחד אחד מעבירים חוויות ותודות מהשבת, ואז תורנו, אני מודה בתחילה לשלומית הבת-שירות שהביאה אותי ואז לכולם על השבת ובסוף מצטרף לתפלת ה'מי-שברך' מהבוקר שיצליחו כולם. אנחנו מסיימים, הם מצמצמים מעגל, כנראה עכשיו יש סיכום יותר נוקב של השבת והכנה לשבוע החדש, עוד שבוע של משימות בשבילם, עוד שבוע שבו הם  סופרים יום ועוד יום כנקיים, עוד יום עד לחזרה או אולי אפילו לכניסה לחיים נורמליים כמוני-כמוכם.

לא ידוע אם הצלחתי להעביר ולו חצי מכל מה שחוויתי השבת הזאת, מהעוצמה של התשובה, של האהבה, של הביחד, של האמונה בעצמך, של הנצחון. מקווה שזה יילך איתי, מקווה שעוד ייצא לי לחזור.

בדרך חזרה, הבוגר מנסה להסבר לנו כמה חשוב שבאנו, מה זה נותן להם, ואני ומי שהקפיצה אותנו מסבירים לו כמה שדווקא הוא ביחד עימם נתן לנו.

אם אתם רוצים גם,

תצרו קשר למייל, אני כבר אפנה אתכם לגורמים המתאימים.

מומלץ!!!

"אלי,

תן בי

את הכח לשנות את מה שבאפשרותי לשנות

את האומץ להבין שיש דברים שאיני יכול לשנותם

ואת התבונה להבדיל בניהם...

אמן!!!"