דיסלקציה ושאר מכשולים

אני דיסלקט, כשהיינו צעירים דיסלקט הייתה מילת קללה, "יַא דיסלקט אחד" היו מסננים, וכשהייתי מקבל את הקללה הזאת הייתי מחייך ועונה: "אני אכן כזה ואז בודק את הסביבה ושואל אם הם בכלל מבינים מה היא דיסלקציה, כמובן שרובם לא הכירו את המושג כלל וחלקם היו נבוכים.
אני דיסלקט, זה אומר שאני חושב יותר מהר ממה שאני פולט וכך אני מפספס אותיות בזמן הכתיבה והקריאה וקשה לי להיות מרוכז. ההורים שלי חשדו בזה תמיד ובכתה ז' יצאתי לאבחון שבו גילו שיש בעיה, אך יש גם יתרונות וסה"כ המצב בסדר, היות ולכל כח שלילי יש כח חיובי שמאזן אותו.
אין אני אדם מיוחד, כל אחד יכול להצליח אם רק ירצה בזה, הכל תלוי באמונה שלנו ובכח הרצון שלנו.

מתוך האבחון נבעו מספר דברים, כמו: הקושי במספרים והקושי בלימוד שפה חדשה, את האנגלית התחלתי ללמוד בשיטות חדשות וכך גם בלשון. אך העיקר היה המדבקות, אותן המדבקות שסימנו את ההקלות למבחני הבגרות, נתחיל עם המדבקה הכחולה הפוטרת משגיאות כתיב (וכי מה אכפת לבוחן בהיסטוריה שאני לא יודע שהיסטוריה לא כותבים בט' אלא בת'?) דרך המדבקות שאפשרו לי שיעתוק בגלל הכתב הלא קרי ועד למבחן המותאם בלשון שלא כל-כך הבנתי עדיין מה הוא אומר ומה הוא עזר. אך פסגת המדבקות הייתה בבגרות במתמטיקה שם קיבלתי הערה נא לתת לנ"ל 100 במבחן, טוב זה לא בדיוק כך, פשוט בגלל החשיבה המהירה אני לא עושה את החישובים נכון ולכן קיבלתי פטור מפלוס-מינוס דהיינו שאם יש לי שגיאת חשבון לא מתחשבים בה, וכך יצא שלמרות שהגשתי את המבחן בידיעה ברורה ששתיים וחצי שאלות לא עניתי נכון קיבלתי ציון ללא התאמה למה שציפיתי...

המקום שבו אני כן מרגיש את הפגיעה הוא בלימוד הגמרא, לפתוח את הדף עם האותיות הצפופות האלו, הכתב המוזר מסביב, המילים בשפה שאינה מובנת וכל הקונספציה (צורת ההגשה) של הגמרא רק עושה לי כאב ראש, ובכל זאת עיקר היום בישיבה הוא הלימוד בעיון וכיצד הסתדרו שני הדברים האלו ביחד?

יש כלל ידוע שלימוד תורה בצער שווה לאלף דפים של לימוד בנוח, וזה הפתרון, לראות בחולשה שנתן בי הקב"ה כמנוף לעבודה יותר קשה אך אפשרית.

קניתי מחשב נייד, על המחשב אני יכול לערוך את הדפים, לשם כך אף הוספתי את תוכנת ה'גמרא ברו
ולפעמים מרגיש האדם שהקב"ה מנסה להרחיק אותו מעליו - ולא היא! הקב"ה רק מנסה לבחון אותנו עד כמה אנחנו רציניים בעבודתנו
רה'. בתוכנה אין פרשנות חדשה לגמרא אלא דרך לימוד חדשה שעוזרת לך לנתח את הדף לפי שאלה תשובה, לפסק, לנקד, לסמן את כל מה שצריך, ואחרי עבודת הניתוח גם נוצר תרשים זרימה של מהלך הסוגיא שיותר נוח לחזרה ועכשיו נפתחים המעיינות.

בתחילת הזמן סימנתי לעצמי מטרה לגמור דף ביום, זו הייתה תכנית שלפיה הייתי אמור לסיים בימים אלה את המסכת, אך מה לעשות ועדיין עם הפתרונות האלו הדרך עוד רבה ולא הצלחתי עדיין לסיים את כל המסכת אבל התקדמתי הרבה.

וכאן הנקודה לא לעצור ולהתייאש במאבק הקשה אלא להמשיך ולהלחם, עוד עמוד עוד דף עוד סוגיא, לכבוש את היצר שרוצה לומר איני יכול ולומר לו: יכול גם יכול וזהו עמל התורה.

אין אני אדם מיוחד, כל אחד יכול להצליח אם רק ירצה בזה, הכל תלוי באמונה שלנו ובכח הרצון שלנו.
הקב"ה ברא בנו יצר רע מנעורינו, אך נתן לנו תורה תבלין, יכול האדם ללכת באופן הפשוט אחר היצר - אחר הדרך הקלה של החיים, איפה שנח לו וטוב לו להשאר ולא להתעמת - מהו רצון הבורא האמיתי ממנו. ויכול אדם לשבת וללמוד ולדעת ש"לפום צערא אגרא" ולהבין שכן יש צער בלמוד והדברים אינם פשוטים והם מצריכים עבודה קשה וכדברי רבינו נחמן מברסלב: "צריך האדם לחגור מתניו" ולהתכונן לקראת העשייה הגדולה בעבודת ה'.

לפעמים הקב"ה מערים עלינו קשיים בעבודתו יתברך, הקשיים יכולים להיות בגשמיות וברוחניות, שאלות באמונה שצצות ועולות, נסיון שנכשל בעשיית דבר טוב ולפעמים מרגיש האדם שהקב"ה מנסה להרחיק אותו מעליו - ולא היא! הקב"ה רק מנסה לבחון אותנו עד כמה אנחנו רציניים בעבודתנו - האם אנחנו הולכים לעבוד אותו רק כשנוח לנו או גם כשקשה.

לאחרונה, יש הרבה קריאות להסתגרות בתוך עצמנו, יש הטוענים שנכשלנו בחינוך ובהשפעה על העם, הם רוצים שנפסיק לדבר על אהבה ונתחיל לדבר על ד' אמות של הלכה בלבד.
אינני רב פוסק ואינני בא לחלוק על גדולים ממני אלא בא אני להתלות באותם הרבנים שבשעה קשה זאת מחזקים את ידנו ואמרים לנו אל ייאוש, אל ייאוש מהאמונה בכוחנו, על ייאוש מהאמונה באומה, המצב עכשיו הוא טוב אך יש עוד עבודה רבה, זוהי דרכנו, דרך התורה והעבודה, דרך המאמינה שארץ-ישראל לעם-ישראל ע"פ תורת-ישראל, ובה נלך ובה ב"ה גם נצליח.
ואם לא בדרך שבה הלכנו עד עכשיו, נחפש דרכים חדשות והערמות חדשות כך שנצליח לסלק את כל המכשולים בדרכינו אליו יתברך ואל האמת האמיתית...

הסרט הכתום

הסרט הכתום מלווה אותי כבר תקופה ארוכה, בחצי שנה שלפניי העקירה הוא שימש לי כמפלט מהחיים ההזויים, כאי של שפיות בתוך החברה המוזרה שבה אני נמצא שבה המחשבה היא אסורה והפקודה הרובוטית-משהו היא העיקר.

הייתי מגיע הבייתה לחמשוש ויוצא לעיר לדוכן הכתום לחלק חומר, בסוף הפעילות הייתי לוקח לעצמי איזה סרט וצמיד וגם כמה סטיקרים כדי להפיץ בדרך, המ"מ לא אהב את הצמיד וישר ביקש ממני להוריד אותו, אחריי כמה ימים הוא שם לב שיש סרט על התיק וגם אותו ביקש להוריד-לא ראיתי טעם לריב איתו יותר מדי, רק עקצתי אותו מעט בנושא והיינו משחקים חתול ועכבר מתי הוא יתפוס אותי, לו לא הייתה מטרה להעניש אותי ואני השתדלתי שלא לעבור את הגבול. כשהיינו יוצאים לבית ישר הייתי מחזיר הכל לתיקים ועל המדים, כששאלו אותי אמרתי שאני מש"ק התחברות וזה הסרט שלי.

 

הסרט שלי כמו ששמעתי גם מסרטים אחרים, נועד בעיקר בשביל לחסוך לי מילים, הייתי מגיע לאיזה מקום עם המדים הירוקים והסרט שיוצא מהיכס ביחד עם עוד אחד על התיק ואיזה צמיד ובכך אמרתי אני חייל אבל... לא הייתי צריך לטפס על בריקדות או לצעוק בקוליי קולות, עצם זה שהכתום היה עליי אמר להם- אני אחר, אני לא מסכים לכל מה שאתם חושבים, יש לי דעה משלי, לא תנצחו אותי!
הסרט חזר למקומו הנכון ואיתו חזרו השאלות אבל עכשיו אני כבר מוכן ומחזיר את השאלה בחזרה, 'ואתה, מה דעתך?

 

מקרה מעניין היה כשחזרתי מאפטר בב"ש בדרך לבסיס בכרם-שלום (פתחת פלדלפי דאז...) פגשתי שם חבר'ה מהלב-היהודי שחילקו פלאיירים וסטיקרים לחיילים, מכיוון שהיה לי שעתיים פנויות הצטרפתי אליהם, על מדים; היו שם חיילים על מדים לבנים- קורס טיס- השייכים למחנה רעים, מחנה הפינוי, עם החבר'ה האחרים שחילקו את החומר הם לא הסכימו לדבר בכלל, אני הוותי להם אתגר, חייל אחד שהסכים לקחת ממני חומר, קיבל נזיפה מחיילת שעמדה לידו שזרקה ישר את החומר מידו ודרכה עליו כאילו היה איזה שיקוץ אסור וטמא, ניסתי לשכנע שאין כאן איסור ושום עבירה צהלית, רק חומר למחשבה חדשה, אך ללא הצלחה. אחריי כמה זמן התאספו סביבי מספר לובשי מדים לבנים (זה המקום לומר שהחיילים האחרים קיבלו את החומר בשמחה ולחלקם כבר היו צמידים וסרטים על הקיטבגים) התחילו להקניט מה יקרה אם הם יסרבו פקודה להטיל פצצה על בית?- עניתי להם שאם הם לא מרגישים שהם יכולים לבצע פקודה שאמורה להגן על המדינה שלא יבצעו אותה ושיעזבו את  הקורס טיס. והם המשיכו להקשות מה אם הבן שלנו יסרב לחזור ללבנון או משהו דומה ויעמוד כאן בזמנו ויחלק את סרטיי המחאה שלו- ואני דווקא הסכמתי, כי יותר משבאתי לומר משהו נגד העקירה באתי לומר בעד המחשבה החופשית ובעד כך שבתרבות הדמקורטית יש אפשרות להלחם גם בדרכים שהם פחות לגטימיות אם אני מוכן לקחת אחריות על התוצאות. הסרט שהיה עליי לקח חלק משמעותי בדיון הוא הציג אותי מההתחלה כמשהו אחר, כמחשבה חדשה ומסקרנת והיווה פתח לשיחה המעניינת שהייתה שם...

 

את המשכו של הסיפור אנחנו יודעים, רוב חיילי צה"ל ובתוכם כמעט כל הלוחמים קיבלו באותו הזמן כל מיני משימות שוליות ולא נשלחו לאותה משימה נוראה, אל משימת הגירוש נשלחו רק מי שהיה להם משהו להפסיד בעולם הגשמי- ממון, כבוד וכד' והעקירה בוצעה. מאז אני השתחררתי,  את המדים הירוקים החזרתי, אך הסרט הכתום עדיין עליי.

 

בסוכות טיילנו חבר'ה מהמחלקה באיזור ב"ש כשנכנסנו לאכול בקניון הקניט אותי אחד המוכרים 'מה לא שמעת שזה כבר נגמר?' והיו עוד תגובות כאלו בהתחלה הייתי עונה 'ואתה רוצה שנשכח את זה?' לפעמים הסרט המשיך את הסיפור, נתן לי שורת פתיחה בנסיעה ברכבת, בהליכה באמצע הרחוב ובעצם בכל מקום, מיקומו של הסרט עורר אותם לשאול אותי 'למה?' ואני הייתי חייב לענות.

 

אך עם הזמן התשובה הבסיסית כבר לא סיפקה אותי, התחילו ויכוחים בין לא נשכח ללא נסלח, היו ששאלו ומה אתה עושה עם הזכרון הזה, והסרט היה צריך תשובה אחרת; הכי קשה היה בין אנשי שלומינו שטענו כנגדי שהסרט הזה רק מעצים את הפילוג שיש בעם ומאז הסרט התחיל להעלם יותר פעמים בתוך כיס החולצה, בצורה מסתורית הוא ירד לי מהתיק, ואני לא ניסיתי להחזיר אותו, הקול נדם.

 

אך כשהקול נדם, הרגשתי פתאום שקט מעיק ומחנק, הרגשתי ששוב סתמו לי את הפה כאילו אין לי מה לומר ואינו כן, יש לי הרבה מה לומר:

יש לי מה להוסיף על העם והארץ ויש לי מה לחדש בתורה, יש בי עשייה חברתית ויש בי אמונה, ואני רוצה שישמעו אותי, כי אני מאמין שיש לי מה לתת, שיש בי אמת.

 

הסרט חזר למקומו הנכון ואיתו חזרו השאלות אבל עכשיו אני כבר מוכן ומחזיר את השאלה בחזרה, 'ואתה, מה דעתך? מה לך מסמל הכתום?' וחברים מביה"כ, יהודי בהפצות, איזה עובר אורח ברחוב ועוד הרבה אנשים שראו אותי נחשפו מחדש לשאלה הזאת 'מה אומר לי הכתום?'.

לומר את האמת, לצבע הכתום אין כל משמעות אם לא ניצוק לתוכו את התוכן שלנו את תוכן האמת של העם התורה והארץ, אפשר היה לקבוע גם כל צבע אחר וכל צורת לבוש אחרת אך צריך משהו שנראה מעט חריג בנוף הסביבתי אך לא מספיק בולט כדי שהאדם הרגיל עדיין ירגיש מעט שייכות. הכתום כבר תפס את מקומו כמקדם המכירות שלנו, של מי שאומר: אני דתי-לאומי-אדיאליסט בעל ערכים, וזה לא שמי שלא לובש הוא חסר ערכים או לא דתי-לאומי אבל מי שכן לובש מצהיר שהוא כן!

 

שבוע שעבר שאל אותי חבר מהישיבה ב'בינות' אם תדע שהסרט הזה רק מרחיק ממך אנשים האם תוריד אותו, הרהרתי מעט והחלטתי שלא, מקומו של הסרט הוא לעורר את האנשים לחשיבה מחודשת, להתחיל איתם דיון, מי שמפחד מהויכוח אין לי איתו שיג ושיח והוא לא ישפיע עלי ומי שמכאן יתחיל לחשוב, אני איתו, וביחד ב"ה אני מקווה שעוד נמשיך רחוק.

 

 

לקטע ששעבר אצלנו במייל, פעם...

רצח ליד הבית

בין עמונה לרעננה

הקטע הנ"ל נכתב בארבע חלקים מארבע נקודות זמן קראה מהנה.

אז מה הוא רוצה ממני ?

עד מתי אלך בלי לדעת לאן?

במקום שאין אנשים אהיה איש.

אבל מה עושים כשחסר בהרבה מקומות אנשים, איך אני אמור לדעת איפה באמת צריכים אותי???

מדברים על זה כבר הרבה זמן, אבל הפעם זה סופי, הפינוי של עמונה יתקיים עוד השבוע, ואני מתלבט האם עליי ללכת;

בתוך הבירור הזה מכונסות מספר שאלות בעלות גוון הלכתי:
והנפש נקרעת בין הצדדים, צריך לראות שאין כאן נגיעה אישית, שההחלטה לא תהייה החלטה של נוחות אלא החלטה של אמת- והכיצד האם אני יודע מהי אותה אמת?

מצוות יישוב הארץ - היא מצווה על הציבור או על היחיד?

מי אמור לצאת למאבק?

מה מקומם של תלמידי החכמים במאבק?

ובכלל- מה מטרתו של המאבק והאם יש לו סיכוי?

שאלות אלו, יותר מאשר הן נושא לדיונים בין החבר'ה, הינם שאלות הלכתיות, שמעליהן מרחפת השאלה הגדולה- מה הי"ת רוצה מאתנו?

בהתחלה זה היה לי ברור שעליי לנסוע, הרי בשנה שעברה הייתי כלוא עם המדים הירוקים, ורק באפטרים שבהם קפצתי לאופקים או בקונצים שעשיתי לקצינים שלי זכיתי להיות שותף. בשאר הזמן המשכתי בתפקידי שמטרתו הייתה לדאוג שלא יהיה יותר גרוע.

והנה קופצת בפניי ההזדמנות- אז ברור שנוסעים !!!

ופתאום הנחיתו עליי משמיים, ביטול תורה- אתה עכשיו בגדר של תלמיד חכם ועלייך עומד הפן הרוחני של המאבק, אסור שיסגרו בתי-המדרשות!!!

וישנו גם הטיעון ההגיוני - שהרי לא מבקשים מאנשים עובדים שיכפחו את פרנסתם, אז האם התורה היא כן דבר שאפשר לוותר עליה בקלות ובעצם שווה פחות מעבודה וכסף?

אבל יש גם את הפן החינוכי - שבישיבה מחנכים לא רק לד' אמות של הלכה אלא גם לעבודה על עם-ישראל וא"י ולכן כן ללכת.

ובכלל, נכון שאלה שלא מוותרים על הפרנסה הם לא בסדר, אבל אם אנחנו נתגדר בטענת תלמידי-חכמים והעובדים לא יבואו מטענותיהם הצודקות אז אף-אחד לא יבוא והמאבק ייכשל.

-------------------------------------

בסופו של דבר החלטתי ללכת למחרת, בינתיים מתארגנת קבוצה לצאת, 8 בחורים כ15 אחוז מתלמידיי הישיבה.

וכאן, נשארנו קבוצה של בחורים שלא מצליחים להכריע, יש גם את הרצון בנפש של להיות שותף, אך אי אפשר לנטוש את הישיבה לגמריי ולהשאירה ריקה.

והנפש מטלטלת ממקום למקום, אין כאן שאלה של אדם פרטי, אלא אני כעבד ה' צריך להבין מה הוא באמת רוצה-

האם זה בגדר של מצווה שאין יכולה להיעשות בידיי אחרים?

האם לסגור את ביהמ"ד בגלל סכנת פינוי?

מצד אחד אני שמח שנסעו יחסית הרבה אנשים מהישיבה- אך העיר שלקחנו על עצמנו מה יהיה עליה???

והנפש נקרעת בין הצדדים,

צריך לראות שאין כאן נגיעה אישית,

שההחלטה לא תהייה החלטה של נוחות

(להשאר ברעננה כי שם קר, אין ארוחות מסודורת ואין מקום לישון

לצאת לשם כדי לפגוש חברים ולהרגיש קרוב לעשיה ולא רק בתיאוריה)

אלא החלטה של אמת-

והכיצד האם אני יודע מהי אותה אמת?

האם אני באמת מסוגל לעשות את החישובים של הקב"ה?

-----------------------------

בסוף נשארתי בישיבה, התחזקנו בתפלה למען כל הנאבקים ולמען בירור האמת, יצאתי לפעילות הפצות חפוזה ואפילו רשמתי חברותא אחת ואולי כמה פעילים חדשים וחזרנו ללמוד בשביל לשמור על האש ב'בינות'.

האם זה היה נכון?

האם זה מה שהקב"ה רצה שאני אעשה?

ואולי היה עדיף שאני כן אסע הרי בכל זאת לא למדתי כל הזמן?

(אם כי כמובן שהשתדלתי יותר מבכל יום רגיל שגם אז משתדלים, אך קשה...)

ואת זה לעולם לא אדע...

כפי שכתב הר' נריה (שחר אורו, מצוטט כאן למטה...)

------------------------------

היום יש הפגנת המשך, המעשה שהיה בעמונה עורר הרבה אנשים לחשיבה מחודשת, הפעם רה"י החליט שאנחנו נוסעים כולם.
אבל לא נוסעים סתם, התחלקנו בישיבה לזוגות עם דפי החתמה על עצומה לאחדות השורות במחנה הלאומי- רק אם נהייה מאוחדים, רק אם נביא אמירה מחודשת לעמ"י ננצח. וגם לא נראה את ניצחון בהישג אלקטורלי, יש עניין בכח האחדות בפניי עצמו.
לחתימה על העצומה...

לע"נ הרב יצחק כדורי זצוק"ל

מוצאי שבת,

את הידיעה אני מקבל בזמן האזנה לשירים ברדיו וכתיבה על הנייד בחדרי בדירה, השדרן הסביר למה אלי ישי לא יגיע לאולפן, העברתי לתחנה אחרת כנראה קול-חי, והשדרן מודיע על פטירת הרב יצחק כדורי זצוק"ל.

לא הכרתי את הרב, אני זוכר כילד קטן היו שלטים בנתניה "צדיק בא לעיר" ובישרו על בואו של הרב, אנחנו כקטנים צחקנו מעט, אולי יבוא גם הרב בייסבול ושאר לייצנויות של קטנים; גם בבגרותי לא הייתי בין מכבדיו, כאשר הראו אותו מברך בשדריי הבחירות הייתי אומר מה כבר מבין הזקן הזה ושאר אמירות לא מכבדות.

וזה הזמן לבוא ולעשות תשובה, על עבירות של בן אדם לחברו, שאם בייש את חבירו יכופר לו רק כשיתוודה על כך בפניי אותם אנשים שמולם ביזה את חבירו, ועל המת נהוג ללכת ולבקש סליחה על קברו עם מניין של אנשים; וכאן אתוודה על כך שזלזלתי בכבוד הרב, ובעצם לא באדם זלזלתי כי אם בכבוד התורה שאותה הוא נשא.

אין חידוש בדברים שכאשר נשמה גדולה יוצאת מן העולם זה בא בשביל לכפר על חטאי הדור, אין אני בא לחשב קיצים וסיבות כי נסתרות דרכיי ה', אך בסיפוריי החסידים מרבים לספר על הכפרה שעושה הצדיק במיתתו וכנראה שכאן נגזרה גזרה קשה על ישראל שעכשיו התבטלה בזכות מיתת הצדיק.

הרב שאת גילו המדוייק קשה להעריך, היה לזקן המקובלים וכפי ששמעתי מהראשונים שהשתמשו בקבלה מעשית שהיא לוקחת את הרעיונות הגנוזים בתורת הקבלה ומשתמשת בהם בעולם הזה. לקחת לימודים של האותיות העבריות והכוונות הטמונות בהם וליצור מהן קמיעות, לי תמיד זה היה נראה מוזר, אך זה רק מראה על קטנותי וחוסר הבנתי במציאות העולם ובכך שיש לנו את האפשרות להשתמש בסודות של ה' יתברך. אך לא כל אחד יכול, רק מי שיושב ומתחבר אל התורה האלוקית וה' רוצה לגלות לו את  הדברים יידע איך לעשות בהם שימוש נכון.

העברתי לתחנה אחרת, גם בגל"צ בדיוק דיברו עליו, אמנם מכיוון אחר מהכיוון שעוסקים מביניי דבר, שבקול-חי דיברו על גדלותו התורנית ובגל"צ על "השתלשלות האירועים" אך ברור שמיתתו אינה משפיע רק על הציבור הדתי אלא על הציבור היהודי וגם הרחוקים מרגישים ואולי אף מבינים פתאום שהפסדנו אדם גדול.

אני בטוח שבזמן הקרוב נשמע עוד סיפורים על צדקותו, למי שיש מה להחכים אותנו אשמח אם יוסיף כאן סיפורים לזכרו.

ואנו עם-ישראל צריכים להמשיך ולעשות תשובה על חטאינו גדולים כקטנים בשביל להנצל מהגזרות שה' הטוב מוריד עלינו וזה רק כדי לעורר אותנו לחזור אליו יתברך.