בין הימים

שעת בין ערביים,יושב לחשוב על מאורעות היום,חילופי זמנים של עצב ושמחה.

אני חושב שזה הזמן האהוב עלי בשנה,כאשר יום הזיכרון מתחלף לו ביום העצמאות, יום של זיכרון למי שנתן את נפשו על הארץ, אשר זיכרון למוות, אירואי ככל שיהיה,הינו עדיין כואב; מתחלף ביום של שמחה והודיה לה' יתברך על החסדים הגדולים שנתן לנו. ריגש אותי תמיד הזמן הזה –בו מרימים את הדגל שהורדנו רק אתמול ויוצאים לחגוג ברחובה של העיר.

שני הימים האלה הם ימי העם,ביום הזיכרון אני-אנחנו מתייחדים עם כל הנופלים שנתנו מדמם ע"מ שאנחנו נוכל לשבת כאן כיום,וביום העצמאות חוגגים כל החיים. בימים אלו אנו מרגישים את הקולקטיב המחבר אותנו כעם, או במילים אחרות את אחדות ישראל.

בשנה שעברה הרגשתי זאת פתאום בצורה חזקה,כאשר מצאתי את עצמי מסתובב ברחביי באר-שבע על מדים ומחפש איזה טקס להשתתף בו,למרות שלא הכרתי שם אף-אחד מן האנשים שהיו בטקס או מאלה שדיברו, הרגשתי שיש משהו גדול שמחבר ביננו-וזה עשה טוב.

השנה זה היה שונה אצלי בשני המקומות.

הראשון הוא יום הזיכרון שקיבל אצלי נופך אישי בנפלו של מאור הי"ד, מעכשיו בתוך כל הנופלים שאני מתייחד עם זיכרונם נמצא גם מאור ואיתו אני מתייחד באופן אישי, הפרטיות הזו הקשתה מעט את הכניסה לכלל ישראל, הכאב הכללי לבש צורה ופרצוף של כאב פרטי וזה מעט הוריד מגדלות היום.

גם עם יום העצמאות המצב שונה, תחושה מוזרה שמלווה דיונים בבית מדרשנו (הכללי), האם לומר הלל נוכח המאורעות מן השנה האחרונה שזה בא מתוך תחושה של ציבור נרדף אשר אין לו מקום בתוך הכלליות הישראלית.

וכך אני ניגש לאותם ימים כלל-ישראליים ופתאום מרגיש מנותק משהו, במקום לבכות ולהשתתף באבל הכללי אני מרגיש מרוחק מעט מן העם ומעדיף לנטות לכאבי הפנימי-פרטי,כאילו אין לי חלק בהם. ובאשר לשמחה- ניצב אני תמה על מה ולמה היא באה- מרוחק אני ממנה- מרוחק אני מהם- מהעם.

אני יודע שהשאלות שלי הן לא פרטיות וברוך ה' ששלח לנו מורי הוראה בדור הזה שמרגישים את הבלבול בציבור, בעלוני פרשת השבוע זה קיבל מקום מרכזי ואפילו יצאו גיליונות מאמרם במיוחד לשאלה זו,שבהם שבו והסבירו לנו רבותינו למה למרות הקשים עלינו עדיין לשמוח ולהלל את הקב"ה ביום הזה על הנפלאות שיש לנו בתקומת המדינה ועל- כך שה' השיב אותנו לארצנו.

הרבנים הסבירו בעיקר את החשיבות בהודאה לה' על הנס שנעשה בכך ששבנו מן הגלות והקמנו לנו בית   

לאומי, היו שם חילוקים בין העם והמדינה לשריה ויועציה שמהם אנו מאוכזבים אך בעם אנו עדיין מאמינים, ולמרות זאת משהו  חסר לי, עדיין אני מרגיש יותר בודד ולא מחובר- משהו השתנה כאן.

ולא כך היא, כי עדיין הננו עם יהודי-העם הנבחר,בנים של מלך-כולנו! וכולנו נמצאים בצרה הזאת וגם אם האחרים לא רואים זאת,זה עדיין כך. התשובה מגיעה בשיר של להקת "בין השמשות", על חבר שלהם שנהרג באחד מן הקרבות, בשיר מסבירים את ההבדל בין חייל של מלך בשר ודם שישר כשהוא נופל יש לו תחליף, אך חייל של מלך מלכי המלכים הוא משהו ענק ועצום ויקר וכשהוא נופל אין לו תחליף; כך גם מסביר ש"י עגנון בחיבורו הקדמה לקדיש, וכך גם למדנו באורות הקודש, על הייחודיות של היהודי, שבכול יהודי יש בעצם משהו מתוך כלל ישראל וכל יהודי הוא בעצם הכלל עצמו.

החלטתי שלא לנסוע לנתניה ולהשתתף שם בטקס,ידעתי שאם אני אסע ואפגוש את החברים, הטקס יהפוך להיות זיכרון למאור, ולא שאיני רוצה בזה, להפך, מאור ממשיך ללוות אותי בהרבה מאוד צדדים שאני עושה, אבל דווקא היום הזה, יום הזיכרון לכל החללים, הנופלים וההרוגים (ומאור הוא גם בחזקת הרוג בפעילויות האיבה וגם חלל צה"ל) אני  רוצה להשאירו כללי אצלי ולא להיכנס ולנופך פרטי, נשארתי ללמוד בישיבה לעילוי-נשמתו בתוך כל שאר החללים. בצפירה עמדתי וחשבתי עליו אך ניסיתי לחזור ולחשוב גם על השאר- זה קשה אך זה אפשרי רק כשמבינים שהמוות של מאור- הרוג על קידוש שם שמיים, שלא ברצונו ובבחירתו אך החלטתו של ריבונו של עולם שאנו רק בניו עושי דברו, הוא חלק מן אותו תהליך ארוך וכואב של הגאולה, ובתוך על החללים האחרים שבזכותם אנחנו כאן היום.

עכשיו, אחרי שהתכללנו ביום הקשה הזה, ושיתפנו אחד באבלו של השני, על גבי האבל המשותף ניתן לבנות  את הקומה הבאה של התקומה.

אני זוכר מקרה שקרה בשבט מעפילים, כשהלכנו מכות עם השבט שמתחתינו, אלעד המדריך נכנס אחרי  הכל לחדר ואמר 'או, סוף כל סוף מצאנו משהו שיצליח לגבש אתכם' וכנראה שכך הדבר, ורק אחרי אותו כאב משותף  שבו אנו מבכים שמאל וימין,מאמינים ושאינם, מכל הדעות והסוגים המרכיבים את ההוויה הישראלי-יהודית בארץ הקודש, כאשר אנו יוצאים מן הכאב הפרטי על האובדן ונכנסים להבנה  שיש כאן משהו גדול יותר, אפילו מאיתנו- נוכל לחגוג גם את יום העצמאות בשמחה גדולה על מה שיש לנו.

את הכאב, העצב, הכעס והבלבול על כך שאנו מרגישים שהעם חצוי ושרובו אינו בשאיפה לעשות את רצון אבינו שבשמיים נשאיר לימים אחרים, אחרי העצב של היום הזה אנו זכאים לשמוח במה שכן יש לנו מחר.

וב"ה שבשנה הבאה נוכל להמשיך לשמוח בשמה יותר כוללת ויותר גדולה, כאשר נצליח לחבר את עם-ישראל חזרה להי"ת.

עברנו דברים קשים יחד ועוד נכונו לנו תקופות קשות יותר, פתאום הבנתי שאין זמן לפירוד, אך יש לנו עוד הרבה עבודה כדי לגרום לחיבור האמיתי חזרה.

משואה אל...

הפעם החלטתי לא ללכת לטקסים, אין לי כח שוב לשמוע את אותם קטעים, לחשוב על החורבן ועל העצב, על כל מה שהפסדנו והלך- הבכי הקולקטיבי הזה נראה לי מאוס במקצת- היה לי איזה רעיון ללכת לחפש איזה טקס אלטרנטיבי אבל לא היה לי מספיק זמן כדי למצוא משהו אמיתי שיעניין- נראה כאילו גם שם זה רק עניין של טרנד חיצוני והמוני שכזה. מה גם שיש את הבעיות ההלכתיות בטקסים העירוניים של הזמרות והרקדניות- ותמיד יש את ההתלבטות האם מותר להסתכל ואם לא אז איך להפנות את הראש, להוריד
סבתא תמיד אמרה שהיא עובדת כדי שלנו יהיה טוב, שאנחנו לא נרגיש את מה שהיא חוותה,
משקפיים או לעשות משהו בהפגנתיות, בכלל אני חושב שבטקסים שמשתתפים בהם תנועות הנוער על בנ"ע להודיע מראש שהיא לא משתתפת כשיש בעיות הלכתיות- עלינו לעמוד על זכותנו ולא להיגרר, אבל בינתיים כשהמצב הוא מסובך שכזה מבחינה הלכתית ולא נעים לא אישית מהבחינה החברתית אז לא ראיתי את מקומי שם.

העדפתי להישאר בבית, לשמוע את הטקס הממלכתי ברדיו ותוך כדי זה לקרוא במדוריי הדעות השונים או בבלוגים ברחביי הרשת איך אנשים אחרים מתמודדים עם החורבן-שואה הזה.

בכלל אני יותר מעדיף לראות בשואה מקום של גבורה יהודית וזה מתוך המחשבה שצריך להתמקד בטוב ולא בנקודות הרעות, ויותר מזה זה התחושה שאיך אנחנו יוצאים מן העפר ומקימים מדינה- משואה לתקומה- נראה לי שההסתכלות על ההמשכיות על ההצלחה שלנו היא יותר נכונה וטובה.

הטקס נושא גוון פוליטי, והפרשנים כבר מחפשים את הציטוט של רה"מ בפועל (משהו מוכן להסביר לי את התואר הזה??.) איזה השוואות הוא יעשה או שלא- מה הלקחים שהוא למד ולאן הוא רואה שצריך להמשיך. במקומות אחרים עושים השוואות אחרות ויש המזדעקים מן ההשוואות האלו, הם טוענים שכל עניין הזכרון צריך להיות טכני בלבד, זכרון האבל, איני מסכים איתם, אני חושב שיש עניין בהשוואות- כדי שנוכל ללמוד מה זה אומר לדורנו.

השנה הנושא הוא צלם אנוש מול המוות- המוות תמיד היה דבר שעניין אותי, הייתה תקופה שבתור תחביב הייתי כותב צוואות ומנסה לראות את החיים בלעדיי, חז"ל טבעו את המושג "אשרי אדם מפחד תמיד" שכל היום רואה את המיתה מול עיניו. השנה המוות הוא מוחשי יותר- יותר מדאי אנשים שאהבתי עזבו את העולם ואיתם התחדדה שאלת המוות ויותר ממנה שאלת החיים- מה תפקידנו בעולם? מה מטרתנו כלפיי ריבונו של עולם? ולאן אנו הולכים?

בד"כ הצפירה זה הזמן שלי להתיחדות עם סבא נתן ז"ל, אני נזכר בסיפורים שאבא וסבתא מספרים על איך שהוא ברח משם ועל המסעות שהוא עבר, על איך הכיר את סבתא ואיך הקימו את ביתם בנתניה וגידלו את אבי ושני אחיו. השנה לזכרון נוספה סבתא ברכה ז"ל, סבתא לא אהבה לספר על מה שקרה שם, מדיי פעם רסיסי מידע, על איך היא נפרדה מאימא ואחותה הגדולה, על איך היו החיים בגטו ועל מה שהיא זוכרת מבית אבא שאותו היא עזבה בגיל 12 והתחיל את חייה הבוגרים שהשואה ביגרה אותם מהר...

אני חושב על סבא וסבתא ורואה את כל המפעל שלהם שזה המשפחה שלי, 3 ילידם, 16 נכדים, נינה ועוד כמה בדרך... סבתא תמיד אמרה שהיא עובדת כדי שלנו יהיה טוב, שאנחנו לא נרגיש את מה שהיא חוותה, תמיד הכל היה אצלה בשביל המשפחה לשמור על הליכוד בין האחים ובין הנכדים-הבני דודים. עוד דבר מסבתא: למרות המאמצים שרצינו לארגן טיול שורשים שם- בפויילין- לראות איפה הם ממש גרו ושהיא תספר לנו משם, סבתא לא הסכימה לנסוע- 'אני לא יורדת מהארץ' תמיד הייתה אומרת.

ועכשיו אני חושב איך עלינו להמשיך את המורשת.

לא להמשיך את מורשת הזכרון על העצב והפחד של היהודי הגלותי- אלא לזכור ולהמשיך עם אותם אנשים ששרדו אודים מוצלים מאש והקימו כאן בישראל את הבית החדש שלהם והם נתנו לנו את המדינה ובזכותם אנו חיים.

שנתיים מהועידה

הדס רגב המנהיגה של הנהגת הנוער פירסמה הודעה ראשונה בפורום בנ"ע בכיפה, לא שהייתי צריך את זה, שנתיים לועידה, שש שנים לועידה שלפניה, זה אירועים שזוכרים זה חוויה שנשארת איתך לנצח ובכל-זאת היום במבט לאחור- חוזר לכל העוצמה שהייתה שם ומחפש אותה היום- ואין...
הצעקה מי לה' אלי הדהדה בחלל החדר, על הפתקים היה רשום בצהוב על שחור (הרבה לפניי הכתום) ב"ה אני אבצע!

התכנסנו כשלוש-מאות צירים החג'דומטים הגדולים, רובנו (עשו איזו רשימה ונראה לי שמצאו שיותר מחצי) הכרנו כבר מלפניי-כן, נכון זה אף-פעם לא היה רשמי, אך היינו קבוצה שאהבה לדבר על בנ"ע ושאר בעיות העולם באינטרנט- כן באותו הפורום המצויין לעיל, אל אם ישיבות בנ"ע בכפר-הרא"ה במטרה לתקן עולם במלכות שד-י.

היה ניתן לחוש שם בעוצמה של החבר'ה הצעירים, בניצוץ שבעיניים שלהם באמונה שע"י הפתק שהם יצביעו העולם כולו יתהפך, היו ויכוחים בועדות, שלטים ניטלו ברחבי הכפר וזה לא התחיל באותו סופ"ש של פסח אלא חלק מקרנבל ענק שהתחיל חודש לפני, בשושן פורים, והסתיים בהצבעות וריקודים עד אור הבוקר בהיכל הישיבה.

במהלך ההצבעות הצטרפו לצעירים בגופם גם בצעירים ברוחם והיו שם כמו בכל מקום גם מעט פוליטיקות, אבל גם הם הגיעו כי הם האמינו שמכאן- מבנ"ע תבוא התשועה...

ההחלטות הדרמטיות היו האם לחייב רב לסניפים ואיך. (התקבל...)

החלטת הבר-מצווה שאמרה שבנ"ע (המדריכים של מעלות מעפילים) יחרימו מסיבות שלא צנועות (התקבל אך ללא הגבלה רשמית של כמה).

קריאה לרבני התנועה להחליט האם תנועה מעורבת זה לכתחילה או בדיעבד (נדחה ברוב זעום)

האם בנ"ע תנועה פוליטית (כן!).

והיו עוד אך זכרוני הקשיש בוגד בי.

אבל יעידו רבים ממי שהיו שם, שההתרחשות האמיתית לא נעשתה בהצבעות אלא במעבר בין החבר'ה, שהחליטו הפעם לא נותנים למבוגרים להחליט בשבילנו הפעם אנחנו קמים ומשנים. הצעקה מי לה' אלי הדהדה בחלל החדר, על הפתקים היה רשום בצהוב על שחור (הרבה לפניי הכתום) ב"ה אני אבצע!

רשימות של צירים שהתחייבו להמשיך ולפעול ביחד, עם מיילים וטלפונים, הסתובבו בין החבר'ה; וכן היה שם גם אחד עם מחשב נייד...

אחריי שנתיים ומה יש לנו?

נתחיל עם הטוב- הנהגת הנוער! כן וזה גדול! ויש מי שיאמר שכל הכסף שבוזבז שם היה שווה ורק בשביל שההנהגה הזאת תקום, בטח רובכם מרימים גבה או שתיים, בהרבה מחוזות עדיין לא שמעו על ההנהגה ועל גרעיניה השונים (שבמקום ללכת ולהתנדב בעצמם ולהעביר זקנה אחת את הכביש הם דואגים שגם אתם תצטרפו למעגל) אך היא כבר מתחילה להתעצב על עצמה ויש ניצנים- שבתות הרמת-רוח העם, מסע-המושבות, ובחג הקרוב העלייה לרגל לירושלים ביום ראשון. ההנהגה נתקלת בקשיים רבים, הנוער לא מבין למה הוא צריך "הנהגה" וקורא להם סנובים, המבוגרים חושבים שהם סתם צעירים ולא תמיד מתייחסים, אך יש קבוצה שנחושה להמשיך ולעשות ושכוייח להם!

ובכל זאת משהו חסר, איפה כל האנשים האחרים שהיו איתנו? מה קרה לכל הרשימות? אז לי יש תירוץ, כשהגענו לנתניה אחריי לילה ללא שינה לא היה לי את הכוחות לטפס על הגשר והעדפתי לקפוץ מעל התעלה התיקים מעט הפריעו לי, אז זרקתי אותם, זה היה תחילת הסוף של הנייד שלי והסוף של הרשימות שאני אספתי. אבל היו עוד רשימות, איפה הם?

איפה החבר'ה מקוממיות שבאותה שנה היו בשמינית וחצי שנה אחרי-זה נדפו בישיבות?

איפה כל הצעירים שהבטיחו לדאוג ליישום כל החלטות?

איפה אני בכל הסיפור הזה?
ועונה החינוך את התשובה הברורה מי שחושב שלולא אותה עבודה חיצונית שמשפיע על הרגש הוא יוכל להתקדם בעבודת ה' הרי הוא טועה

התבגרנו, נעלם הברק מן העיניים, הבנו שהתהליכים הם איטיים וקשים, החלטתי (באופן אישי) להתמקד בלימוד במטרה לחזור משם לעשייה אחרת, הפסקנו להשוות אחרי הרגש..

האם זה טוב אני לא יודע, אבל בטוח שזה לא רע, זאת המציאות, העולם שייך לצעירים כי הם לא מפחדים מכלום, אך רק המבוגרים יכולים לעשות משהו עם אותו ניצוץ בעיניים, כן, הם צריכים אותנו (גם אני עדיין) בשביל שנדחוף אותם, אך לבד אנחנו סתם מתפזרים.

הבאסה הזאת של איבוד האנרגיות מזכירה לי את החברים שלי שפגשתי אותם אחרי כפר-מימון ושאר אירועי המאבק מהקיץ האחרון, ואותה הבאסה אחרי עמונה, וגם בחלק מהמקומות בעבודה על הבחירות, כאילו שם הרגשנו עוצמות של ה'ציבור' שלנו- ופתאום אחרי הכל שם זה נגמר...

אני לא פסיכולוג או סוציולוג ואין לי את הפתרון המושלם אבל נראה לי שמדובר כאן באירועים עוצמתיים שעובדים בעיקר על הרגש של האדם וכך הם גם משאירים בו פצעים, רגשיים בעיקר, ואז נשארת השאלה האם בכלל צריך את כל הרגש הזה?

למדתי השבוע בספר החינוך על פסח, יש כ15 מצוות שעוסקות בקרבן הפסח ובמצוות החמץ-מצה. בשורש המצווה כותב החינוך בכל המצוות שהוא הזכרון ליציאת מצרים, ובסיבה לכך שיש כל-כך הרבה מצוות לאותו עניין- צריך להבין את הייחוד של יציאת מצרים כאירוע מכונן ביצירת העם. ועל כך כבר האריך הכוזרי במאמר ראשון שבו הוא מבסס את עיקרי האמונה על יציאת מצרים ומעמד הר-סיני שבה אחריו.

אך בכל זאת שואל החינוך עוד שאלה למה המצוות הן כל-כך גשמיות, גם העיסוק הזה בקרבן הפסח (לעשות, לא להשאיר כלום, לא לשבור עצם וכו') וגם העיסוק בחמץ (להשבית, בל יראה, בל יימצא, לאכל מצה וכו') וזה בשביל לגעת ברגש- האמנם?!

ועונה החינוך את התשובה הברורה מי שחושב שלולא אותה עבודה חיצונית שמשפיע על הרגש הוא יוכל להתקדם בעבודת ה' הרי הוא טועה. אי אפשר לחיות בתוך עולם של טומאה ולקוות שלא להסחף אחריה, וכך גם להפך, שמי שייכנס לישיבה גם אם הוא לא ילמד כלום עצם זה שהוא יסתובב בתוך עולמה של תורה בסוף הוא יימשך (אני יכול להעיד אישית שזה יכול להיות תהליך ארוך, אך כל מי שמגיע לישיבה ולא שם מחסומים ללבו בסוף הכרח המציאות שהוא ייסחף...).

אז אולי כן היה שם משהו באווירה הזאת של החבר'ה בועידת 'יחד שבטי ישראל' שם נזרעו הזרעים, הנצנים כבר מתחילים להופיע בדוגמת הנהגות הנוער ועוד מספר פעילים שחזרו חדורי מוטיבציה לסניפיהם, אבל אולי יש עוד אנשים שמה שנזרע שם עדיין לא נפתח אצלם ולהם אנו מחכים.

אולי בועידה הבאה...

לנצח את החופש!

אז למי שיש רעיונות לפעילויות מעניינות ומאתגרות מוזמן להוסיף אותם כאן לתגובות, אשמח אם המקום הזה יהפוך בזמן הקרוב ללוח מה ניתן לעשות בפסח
יצאנו לבין-הזמנים, לחופש, אחריי זמן דיי ארוך ומתיש, התקדמות בלימוד שבא ע"י עבודה קשה, התמדה בקימה לתפלות, הרחבה של מערך ההפצות של הישיבה, מעורבות חלקית גם בפעילות של תנועות אחרות הפועלות ברעננה, שמירת על קשר עם הסניף בנתניה והנה לסיום הזמן היה לנו את העבודה האינטנסיבית על הבחירות...

עכשיו זה זמן של מנוחה וטוב שכך, הגוף גם צריך לנוח.

מעולם לא אהבתי חופשות, עוד מימיי ביה"ס היסודי תמיד חיכיתי שהחופש ייגמר ונחזור ללמוד, החופש מסמל אצלי בעיקר הרבה זמן מבוזבז ומשועמם, הלוכים לקייטנה, ברכה, מחנה, בנ"ע אבל תכלס כל הזמן מחפשים משהו להעסיק את עצמנו, הכי טוב בביה"ס שם קובעים לי מה לעשות ואני יודע איפה אני בכל רגע.

עם הזמן למדתי שהשעמום והבטלה הם שורש כל הרע ועכשיו אני יותר מפחד מהחופש, פתאום נוצרים כל-כך הרבה חורים במהלך היום ואין מה לעשות עימם, ואז אתה מסתובב בבית חסר מעש, והנה המחשב והנט, והנה הטלויזיה, ושוב אני מוצא את עצמי יושב חסר מעש מול המסך, סתם-כך ללא כל מטרה אמיתית, יושב ומזפזפ בין הערוצים מחפש משהו לראות, מעביר בין האתרים השונים קורא וראה תמונות אך לא באמת לומד מהם, בעצם אני שם את המח שלי על ניוטרל ונותן למידע הזה להכנס פנימה ללא כל בקרה.

ואז פתאום נכנסים כל המראות שיש בטלויזיה, האלימות , הטלנובלות של הרס המשפחות, המתירנות של הללכת אחריי התאוות בלי גבולות וכך אני נכנס לעולם שהוא הפוך לגמריי מן העולם בישיבה; חצי שנה הייתי עכשיו בעולם של האידיאי מוקף כל הזמן בתורה ומצוות עוסק בעשייה של קדושה ועכשיו זה ההפך.

גם בישיבה יש התמודדויות, כל יום מתחילה המלחמה מחדש, לקום אל התפלה בזמן, לא להשבר אחריי סוגיא לא מובנת, לדעת להתנדב כשצריך עזרה במטבח, להמשיך עם ההפצות, הדברים לא פשוטים- ואני איני משולם וגם לי יש נפילות ולפעמים אני עוצר, היו בזמן האחרון בקרים שבהם קמתי אחריי זמן ק"ש, היום ימי שישי שבהם ויתרתי, ועדיין עם כל הקשיים והנפילות שיש גם בישיבה ההתמודדות בבית באה מנקודה אחרת, בעוד ובישיבה אתה מוקף בקודש ובאידיאה ויודע לאן אתה שואף, בבית אתה מוקף בחול.

אז מה הפתרון, מצד אחד להשאר באותה מתכונת של הישיבה עם שלושה סדרים ואותן הפעילויות כמעט ובלתי אפשרי הריי זה ברור שצריך גם נוח ויותר מן המנוחה חשובה כאן שבירת השגרה, שלא נתחיל לקיים את המצוות ללא מחשבה, כך שיש הרבה יתרונות בחופשה הזאת, סוף סוף זמן להתמודדות אמיתית עם העולם החיצון, סוף סוף זמן לבדוק מה באמת התפתחנו במהלך הזמן האחרון.

אז יש לנו חופש, החופש הוא יציאה מן השגרה וזה טוב, אך בחופש יש גם הרבה נקודות של התמודדות וצריך לדעת איך להתמודד איתם- צריך לראות שלא משאריים יותר מדאי נקודות של זמן פנוי כי כמו שכבר כתבתי השעמום והבטלה הם עיקר הבעיות ולכן בהם צריך להלחם! כן עלינו לראות כאן מלחמה בשעמום, ובמלחמה כמו במלחמה כל האמצעים כשרים! (אם הם באמת כשרים...)

ראשית צריך ליצור מסגרת, כיודע אין הלכה על לימוד תורה כל היום אלא רק על קביעת עתים לתורה ולכן גם עלינו לדאוג לקבוע עתים שכאלה, אפשר לנסות ולקבוע שיעורים קבועים בסניף, ניתן לחפש את הגרעין התורני באיזור ואולי אפילו לחפש את החברים הטובים וליצור איזה חבורת לימוד בבית.

יש מבצעי קימחא דפיסחא שפרושים באיזור, אפשר ללכת להתנדבויות ביהודה ושמרון בחקלאות שם, ניתן לתת דחיפה למבצעי ההפצות שיש בעיר שלכם וכו' וכו' בזו הדרך.

וכמובן לא לשכוח לעזור לאמא בנקיונות לפניי הפסח!!!

אז למי שיש רעיונות לפעילויות מעניינות ומאתגרות מוזמן להוסיף אותם כאן לתגובות, אשמח אם המקום הזה יהפוך בזמן הקרוב ללוח מה ניתן לעשות בפסח-

ואני אתחיל- עכשיו אני נוסע לשמור על בתים בעיר דוד...

חופש נעים, מוצלח וממצא

ושנזכה לחזור לישיבה אחריי הבין הזה רק מחוזקים יותר!

ימין חדש עולה!

הותקלתי באחת מהתגובות בשאלה נו, אז מה עשיתם? די לדיבורים צריך להפסיק ללמוד ולצאת ולעשות.

OK שמעתי, תגובה מפורטת יותר שלי ניתן לראות בפוסט בין רעננה לעמונה שם הבאתי את כל ההתלבטות, בכולופן כאן היה הרבה יותר פשוט הרי ראש-הישיבה עצמו אמר לנו מה עושים. בעוד ובר"ג, חיספין ועוד מקומות סגרו את הישיבה לכל השבועיים למען עבודה אינטנסיבית לקראת הבחירות אצלנו החליט ראש הישיבה שאנחנו שותפים אך עדיין לא סוגרים את ביהמ"ד לגמרי, וכך הישיבה יצאה להדבקות בלילות, אברכים עשו טלפונים ומיום רביעי התחלנו גם פנים אל פנים (פנא"פ) וצמתים.

 בפנא"פ נתקלתי בשתי תופעות של יאוש, הראשונים אנשים שפשוט לא מאמינים לאף אחד. כולם רימו אותם, כולם שיקרו אותם, אם היה להם מספיק כסף הם כבר היו נוסעים מכאן- כן, הם יודעים שהם יהודים, כן, גם הם אומרים ב"ה אך לאדם כבר לא מאמינים. והמיואשים האחרים, אלה שפשוט שקועים באסונם הפרטי, אבטלה, מחלה קשה שהתרופה שלה יקרה וכד' ודווקא איתם היה לי יותר נח לדבר, לא הייתי צריך לדבר פוליטיקה אלא לנסות ולהכניס בהם אמונה, מעט רבי נחמן על איך שאנחנו פשוט לא מבינים איך הקב"ה מסובב את העולם, מעט הרב קוק על כך שאי אפשר רק לסמוך על הנס וצריך גם לעבוד בעולם הגשמי. לא יודע אם שיניתי עמדות, אבל כן הרגשתי שנגענו בהם, מי יודע אולי זה גם ישפיע להמשך...

 
בני, זבולון, צבי, אפי, ניסן, יצחק, אלי, אריה, אורי, גילה, שאול, הודי, אורית, מוטי ושמריה- נצגי האיחוד-לאומי-מפד"ל שיהיה לכם בהצלחה!

בצמתים היה יותר קשה, כל הזמן המכוניות נוסעות, ואני מנסה לחלק להם את הדפים והם אפילו חלון לא פותחים, ואז עשיתי סוויצ'- מה לעשות גם לי קשה עם כל הבחירות האלו - ובמקום לחלק פלאיירים ודיסקים התחלתי לחלק לאנשים חיוכים ומעט שמחה, עברתי בין המכוניות מחייך ושר ואם החלון היה פתוח הייתי שואל אותם אם הם כבר חייכו הבוקר, לא עם כולם זה עזר לי להוסיף גם את הפלאייר אבל אצל רובם ראיתי שהחיוך הגיע והפטרתי שגם בלי הפלאייר שיהיה להם יום שמח. הכי הפחיד אותי בחור אחד שאמר לי שהוא ממש לא שמח "מה אתה חושב אני על סמים" וזה ממש הבהיל אותי, כאילו רק עם סמפים אפשר להיות שמחים????

 

טוב ונעבור לדברים הרציניים יותר, אני פשוט מרגיש איזה הכרח מסוים להגיב למספר כותבי דעות שכאלו, ששולחים לי מיילים או שאני מקבל אותם בתוך דף הפרשת שבוע וכד'.

 ראשונים תנועת מנהיגות יהודית, עוד כשהוקמתם ולכתחילה היה עיתון שבו הוא קרא למנהיגות אחרת ופייגלין וקרפל היו הכותבים הטובים בו, מאד אהבתי, מאד תמכתי ברעיון, כשהחלטתם לצאת במעשה ולהכנס בליכוד הסתקרנתי לראות לאן זה יוביל, את הרעיונות אני אוהב אך האם זאת הדרך. בר"ג ניסו לפקוד אותי לליכוד, בסוף התברר שזה לא הצליח (מאוחר יותר ניסיתי להתפקד גם למפד"ל וגם לשם לא הצלחתי- משהו מוזר...). אך אני עדיין עוקב.

במיילים האחרונים אתם מנסים לשכנע אותי להצביע לליכוד. הטענה שלכם היא שאתם בתוך מרכז הליכוד הצלחתם להשפיע על ההתנתקות יותר מהמפד"ל ומהאיחוד שהיו בקואליציה - הטענה מבוססת על משאל המתפקדים, ואני רק מבקש מכם מעט כנות, הרי כולנו יודעים מה היה בסוף...

נכון, משאל המתפקדים היה איזה אבן דרך מענינת, הראנו את הכח שלנו בפנא"פ והייתה הצלחה עצומה, אך כידוע שרון ישר ביטל את תוצאות המשאל ולצערנו בסף הגירוש היה, אז מה אתם יותר שווים מהנסיון הפרלמנטרי, נכון גם להם אין קבלות, אבל אל תנסו לומר שאתם כן הצלחתם.

ועוד שאלה, האם אתם באמת עדין חושבים שהליכוד הוא מפלגת השלטון? לא נמאס כבר, כן, נכון שביבי עדיף על אולמרט אבל אולי עוד תהיה אלטרנטיבה אחרת.

ש"ס ואגודה מנסות להצטייר כמפלגות שלא תמכו בהתנתקות, הן הצביעו תמיד נגד, אגודה נכנסו רק כשהעבודה הייתה מוגמרת- האם הם שותפים? רק הקב"ה יודע מחשבות אנוש- אך האם זה באמת השאלה, למה לריב על ההתנתקות, הרי בזה גם למפד"ל וגם לאיחוד יש בעיות, האיחוד הועף מן הממשלה ולא פרש ממנה והמפד"ל פרשו רק בשניה האחרונה; השאלה האמיתית היא מה היחס שלנו למדינה, לעם, לפוליטיקה - איך אנחנו משחקים את המשחק הזה - האם אנחנו שותפים אמיתיים למהלכים שיש סביבנו או שאנחנו נכנסים רק בשביל אינטרסים אישיים, למי שמרגיש חלק מהמדינה (וכן אנחנו חלק ממנה) צריך להבין שזה המשחק הדמוקרטי ורק עוד קולות למפלגה הנכונה שתכניס עוד ח"כים שישחקו בשבילנו את משחק האפשר יש לנו סיכוי.

מרזל, עזבו אתכם מן האחוז והאם הוא יעבור, גם אני אוהב לצעוק, גם אני חושב שצריך לומר את כל האמת ורק את האמת, אבל כמו שכבר כתבתי בעבר זה לא המשחק הפוליטי, אחי תקרא מפה, שם משחקים באומנות האפשר, בישיבה נלמד את האמת, בהפצות נשאף לאמת, בתפילה נתפלל על האמת, אבל בכנסת נשחק את המשחק שלהם והקב"ה עוד יהיה בעזרנו.

ובכל זאת, גם לי יש גבולות בעד כמה צריך להציל וכמה לומר אמת, בעלוני בתי-הכנסת מפרסמות הרשימות השונות את הדתיים שלהם, שכוייח גדול למי שנמצא שם ומנסה להשפיע מבפנים, אבל עדיין יש לנו דרך. קראתי בשבת את הרב יואל בן-נון, נכון צריך להיות ביחד ולהשפיע מבפנים, אבל כשנכנסים למפלגה כמו קדימה, מרצ, הליכוד ועבודה די מהר נבלעים בפנים, משהו שמע לאחרונה את הרב מלכיאור מהעבודה? האם גילה נס הצליח לעשות משהו בליכוד? כנראה שלא...

 

טוב, כפי שכתבתי עוד לפני האיחוד שאם לא היה איחוד לי לא היה למי להצביע- וזה ככה!

גם אני מאסתי בפוליטיקאים, גם לי קשה להאמין להם וקשה לי בכלל להאמין במשכן הכנסת כולו- אבל אין מה לעשות זה המשחק.

גם אם לא היה איחוד הייתי יוצא להצביע, אך הייתי עושה זאת עם צביטה קטנה, עכשיו האיחוד הזה נותן תקווה, לא שהם יותר טובים, אך כשאני מבין שזה המשחק הם לא הרע במיעוט אלא הם הכי טוב שאפשר במצב הזה.

 

שמעתי גם איזו טענה של אנשים שהם לא רוצים להצביע ליהלום ואורלב, אז קודם ממש חבל כי דווקא הם הפרלמנטרים הטובים שלנו, אבל שימו לב אתם לא מצביעים לאנשים אלא לרשימה והרשימה הזאת מספיק גדולה ומגוונת כדי לכלול בתוכה אנשים שאוהבים יותר ואנשים שאוהבים פחות. ולכן גם הפוך אלה שמפחדים מהאיחוד-הלאומי, וכן היו רוצים להצביע למפד"ל אם הם היו לבד אז תפדל, תשימו פתק בקלפי ותדמיינו שאתם מצביעים רק 'ב'...

 

 

אז למי שעדיין מאמין שיום יבוא וננהיג את המדינה- שיתן לנו כח!

זה לא יבוא ע"י כמה עלי-תאנה בקדימה, מרצ ועבודה, זה לא יבוא ע"י ליברמן שלך תדע לאן יתפזרו עשרת המנדטים שלו יומיים אחרי שהם יבחרו, זה לא יבוא מהליכוד שכבר הוכיח שלא ניתן לשמוח עליו ולא ממרזל שנשאר בחלום.

 

זה יבוא רק אם נביא רשימה אחת-חזקה שיודעת את הקשר בין דת ומדינה, שמבינה את מהות ארץ-ישראל, שרוצה להשפיע על עם-ישראל ולתת כוחות למחזקים את תורת ישראל. וכן, שיודעת שבכנסת יש משחק ויודעת לשחק אותו על הצד הטוב ביותר.

 

כנראה בבחירות הקרובות לא יהיה לנו עדיין ראש ממשלה, אך לצערי נסתפק בביבי וניתן לו חיזוק וחישוק חזקים מימין- וב"ה עוד נעלה ונצליח!

 

ואחרי הבחירות, זה עדיין לא הסוף, את העבודה האמיתית נמשיך, בישיבות, בתנועה, בפנא"פ, בדוכנים. אשמח להמשיך ולעדכן אתכם.

אך ביומיים הקרובים זה הכל-

 

אז שיהיה לנו שבוע טב וב"ה נעלה ונצליח.

 

בני, זבולון, צבי, אפי, ניסן, יצחק, אלי, אריה, אורי, גילה, שאול, הודי, אורית, מוטי ושמריה- נצגי האיחוד-לאומי-מפד"ל שיהיה לכם בהצלחה!

כרגע אנחנו עומדים על איזור ה9 מנדטים אפשר להגיע ל15 אפשר לנצח!

 

אז יאללה לעבודה!