קורא

בסוף השנה שעברה קיבלנו מביה"ס בו יושבת הישיבה את הספר "כששומעים סיפור זה אחרת" של צבי אייל, בזכות השיעורים שהעברתי במסגרת ישיבת 'בינות' בכתה א'. אך מכיוון ולאשת חיל שלי כבר יש עותק של הספר הזה, למרות יופיו והעניין הרב שיש לי בו, החלטתי לסור במהרה ל"צומת ספרים" על-מנת להחזירו ולקבל תמורתו זיכוי, בהנחה שביום מן הימים אמצא את הזמן להחליפו...

לא כל מה שחושבים אומרים
לא כל מה שאומרים כותבים
לא כל מה שכותבים מדפסים
לא כל מה שמדפיסים מפרסמים.

מאז ועד שבוע שעבר נח לו הזיכוי בתוך ארנקי כאבן שאין לה הופכין, מונח שם ואני איני יודע מה לעשות עימו, והנה שמעתי על הספר 'מקימי' של נעה ירון-דיין וקיבלתי עליו המלצות רבות, ויותר מכך בשמחת-תורה כשהיינו אצל חברים בסניף בית-דגן ושם החברות של אשת-חיל המשיכו לספר בשבחו של הספר על התוכן והסגנון. קיבלתי החלטה והייתי צריך רק זמן כדי לסור לקניון לצומת ספרים להגיש את הזיכוי עבור 'כששומעים סיפור' ולקבל תמורתו את 'מקימי' בעודי חושב שמדובר בספרים בעלי מחיר דומה.
אך בהגיעי לחנות נתבשרתי שמחיר ה'מקימי' גבוה מעט, כבר החזרתיו למדף במחשבה שאנסה לקנות אותו דרך אחד הדוכנים הדתיים או דרך 'מעייני הישועה' שמוכרים אותו במחיר זול יחסית, והמוכר מציין לי יש לנו מבצע ספר שני ב20- שקלים. עכשיו התחיל להיות מעניין, ספר אחד אני יודע שאני רוצה- אבל האם יש ספר אחר כאן בחנות שיכול לעניין אותי?

ישר קפצו מול עיני ספרים רבים שנראים מעניינים, ששמעתי עליהם או קראתי חלקים מהם וברצוני לדעת מה יש בפנים, בניהם של משעלי , רגן וחגי דגן, סופרים שכותבים על הדת ועל דתיים דברים שתמיד מעניינים אותי – אך אליה וקוץ בה- הספרים אולי מעניינים, תמיד כיף לקרוא ביקורת או לראות מה חושב הצד השני (או במקרים רבים שבהם הכותב טוען שהוא הצד הראשון), אך אני איני יכול לתת את כספי לטובת סופר היוצא וכאילו מתנכר לדת.

בכלל זוהי החלטה שקיבלתי כבר מזמן, הרי מוזיקה אני יכול לשמוע בכל מקום מה שאני רוצה כמה שאני רוצה. לקרוא יהיה מעט יותר קשה, אך אם ארצה אוכל להגיע לכל ספר או מאמר. השאלה היא על מה אוציא את כספי. למשל, יוצא לי הרבה לקנות דיסק שכבר יש לי את כולו על המחשב וזה לא בשביל השירים אלא מתוך החלטה של גמילות חסד והכרת תודה לאמן על המוזיקה שנתן לי ושמשמחת אותי ולכן אני גם קונה דיסק להוסיף לרווחיו, אך יש מוזיקה רבה שאני שומע אך אין לי עניין שהיוצר שלה יקבל ממני קופונים, כך אני חושב ונוהג.

ועל-כך בא אני לזעוק: בזמן האחרון כל צעיר אוחז עט (או מקלדת) מרשה לעצמו לפרסם זאת ברבים וככל שהדבר יותר פרובקטיבי אזי יותר אנשים יכנסו לקנות וההוצאה והצעיר יקבלו עוד כסף, וכך קם לו אחד, חנוך שמו, וכותב את כל צרותיו וכעסיו על העולם. במקביל אליו קמים מאז יציאת הספר על אלוהים הרשע (להבדיל מאלוקים- שכך כותבים על ריבונו של עולם) כותבים בעיתונות ובאתרים הדתיים המרגישים צורך לענות לו ולתקוף אותו. לא קראתי את הספר, ולא אקרא אותו ולכן גם לא אוכל להגיב לכתוב עצמו, כי כל מה שאני יודע זה רק מהתגובות השונות, אך חורה לי כל העיסוק הזה בספר הבל שכזה. לדעתי כל הפסטיבל סביב הספר נותן לגטימציה למחבר, הרי זה מה שהוא רצה, לצאת פרובטיבי וכך יותר יקנו אותו והוא יעשה יותר כסף ו...

לסיום הסיפור, מצאתי בין מדפי הספרים את 'כוזרי' של ריה"ל משתתף במבצע, וכך יכולתי לקנות בשקט ובשמחה את שני הספרים. בכוזרי אנו לומדים בשבתות בע"ה, ועל 'מקימי' אשת-חיל נתנה הרבה ביקורות טובות.

לעיונכם :)

שלום...

אז איך אומרים שלום אחרי תקופה ארוכה בה לא התראינו, כמו חבר ותיק שלא פגשנו כבר ארבעה חודשים..? מצד אחד יש התרגשות שכזאת, יש הרבה מה לספר. מצד שני לא יודעים מאיפה להתחיל, ורוצים גם לשמוע מה עבר עליו, איפה הוא בילה כשלא נפגשנו, ויש שתיקה מביכה ויש חיבוק חזק וחיוך.

טוב, אז מה שלומך?
הכל בסדר- אך רוצה לומר הרבה יותר.
גם אצלי ברוך ה'. מה עושה כיום?
בישיבה, עדיין, גר ברעננה ואתה?

אני... – והוא עונה בקצרה.
ושוב חיוך מבולבל בינינו. יש כל-כך הרבה מה לספר, איך מתחילים?

אתה יודע, התחתנתי.
היום עובר,
המחשבה חולפת,
הגוף מזדקן,
והנשמה נשארת

כאן

כן, שמעתי- מי המאושרת?
יהודיה כשרה ברוך ה', צנועה ויראת שמים.
ואיך היה?
היה ממש טוב...
והוא מסתכל, מבין שיש הרבה יותר.

אז נשארת ללמוד בישיבה, אברך הא?
בחור ישיבה נשוי- אני מתקן אותו.
למה? זה משנה?
כן, אבל עזוב אותך סיפור ארוך...

ספר... –הוא דוחק בי

ואני מתחיל בסיפור אחד, והוא ממשיך בסיפור שני, ושנינו מבלים כך שעות. מסתבכים בתוך המילים של עצמנו, מנסים לחבר שמות לפרצופים ישנים, מנסים לבנות דמויות מן הסיפורים החדשים, וכך גם לתאר לחבר שלא ירגיש זר בעולמינו. נפתחים. כל אחד לשני. ומרגישים שהעולם הפנימי מתמלא בחוסר שפתאום נוצר בו ומקבל את הצורה הישנה כמו שהיה לפני הפרידה.

לבסוף אני מתנצל על הזמן הארוך, הוא מחייך ואומר שהוא מקווה שמכאן זה רק ישתפר לטובה, אני אומר שזה תלוי בו ואני יודע שזה תלוי גם בי.

אז אולי נקבע איזו חברותא, לא משהו בלימוד, משהו קצר על מהות החיים, ככה סתם פעם בשבוע? – הוא מציע.
אני חושב מעט, אני יודע שיש הרבה, אבל אני גם יודע למה לא יהיה לי זמן, ולהתחייב כשיש הרבה התחייבויות אחרות.

אני אשתדל - אני מצליח להוציא בקול שקט.
תשתדל! הוא עונה בקול בוטח אך מחייך.
ושוב חיוך קטן
והגבים מסתובבים נפרדים...

אני הולך הביתה, לאישה שמחכה לי, לעבודות למכון, לעזרה וללימוד בישיבה, למחשבות על בנ"ע ומהרהר ביני לבין עצמי.

לאן...

גמד

הייתי בחתונה. ראיתי שם אישה, איך נאמר, גמדה. היא לא הייתה נמוכה, היא לא הייתה
האם היא מרחמת על עצמה האם היא מבכה את מר גורלה
קטנה היא הייתה גמדה- בלי שום ספק, מגיעה לי עד לברך. במחשבה ראשונה שחלפה לי בראש ריחמתי עליה ועל גורלה להיות שונה וחשבתי איך היא תקים בית ואיך היא יכולה לחיות חיים נורמליים כך. בצורה שאינה נכונה מבטי נמשך אחריה וראיתיה מחייכת, וניסיתי להבין. הייתה לה מצלמה ביד. כשעמדה על כסא לצלם היא הייתה בגובה רגיל, כדי לצלם היה עליה להשתמש בכסא. יותר נכון - קשה לה לצלם אך לא בלתי אפשרי.

ניסיתי לחשוב מה תחשוב עליי אותה אישה, האם היא מרחמת על עצמה האם היא מבכה את מר גורלה, האם היא תרצה שאני ארחם עליה?
הסתכלתי וראיתי חיוך על לחייה, ראיתי שהיא ממשיכה וחוזרת אל מעבר למחיצה, ראיתי שאין לה איזו חברה שנושאה על כפיה, היא מסתדרת לבד. לא ניגשתי אליה לשאול אבל נראה לי שהבנתי. הרי היא יהודיה יקרה שהאל בחר לשנות משהו בגנים שלה, כך הוא ברא אותה והיא יצירתו, אם יש מישהו שהיא יכולה לבוא אליו בטענות זה רק אליו.

לא שאלתיה, אבל אני מאמין שזה לא היה פשוט. בטח לא בהתחלה כשעמדה על דעתה ועל שונותה בכתה מעט, אך כשהבינה שכך ברא אותה האל ושאין לה איך לשנות את זה עמדה היא על צומת עם שתי דרכים, הראשונה להמשיך ולבכות עד לקץ, והשניה לחיות, לעשות, להשפיע ולשנות, להבין שיש סיבה שהיא באה לעולם ויש סיבה גם לצורתה ועל-כן עליה לחיות את חייה בשמחה שכך בחר בה ריבונו של עולם.

ואני הרבה פעמים מסתכל על עצמי ולא מבין מה רוצה ממני ה' יתברך לאן הוא מכוון את פני, האם אני עושה את רצונו האם אני משתמש בכוחות שהוא נתן לי בצורה הנכונה?


מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך.


רבה אמונתך בי מדי יום ויום שאני ורק אני יכול לעשות את המשימה שהטלת עלי, לא אעזבך.

נקודות

ושוב עבר חודש מאז שכתבתי לאחרונה, מזל שאני לא כותב לעתון כי אז העורך כבר היה מעיף אותי מכאן.

והנושאים הם רבים שאפשר לכתוב עליהם, אך יש בי פחד שכל דבר שאני אגע בו אני לא אצליח לכסות אותו ולהביא אותו בגדלות הראויה לו, ועל-כן מן הצמצום הנושא יתקטן וחשיבותו תרד.

חשבתי לגעת בנקודה של דארפור, יש שם בסודן רצח עם!!! הם לא יהודים, אף אחד מן הצדדים אבל אי אפשר שלא לגעת בזה, הרגש היהודי שלנו- המצפון היהודי שממנו מפחדים כל העמים מחייב אותנו לנקוט עמדה. ואנחנו שותקים- כאילו סותמים את אזננו יש לנו מספיק בעיות משלנו.

אז אולי ניגע בנקודה משלנו, אחינו יהונתן פולארד , שבוי בכלא האמריקני כבר יותר מ7847 ימים. הוא אסור שם על כך שמסר לישראל מידע שהיה חיוני לבטחונה, על עונש שכזה נותנים בארה"ב 4 שנים ואילו אחינו יהונתן קיבל מאסר עולם שלא ניתן לקצבה, בריאותו קשה עד מאד והוא לא מקבל טיפול נכון ויש חשש גדול לחייו. כמו"כ מזלזלים בו בכל דבר יהודי-וצוחקים עליו. ובינתיים בארץ, אין שום נסיון מצד הממשל לעזור לו ולשחרר אותו משם והזמן פועל לרעתנו ולרעת הבריאות של אחינו יהונתן.

אז חשבתי לכתוב על נקודה יותר פשוטה, בה הנתונים ידועים ויש קונצנזוס בעם, גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שלושת החטופים, כבר כמעט שנה שהם בשבי. יצאנו למלחמה על-מנת לשחררם ועדיין אין מהם סימני חיים. ועכשיו יש את השאלה המוסרית האם ראוי לשחרר אלפי מחבלים בשביל להצילם? מצד אחד לא מפקירים שבויים מצד שני הסכנה היא גדולה... ומי הוא הראוי להכריע בעניינים הללו?

וכך יש עוד הרבה נקודות, , מלחמה מול האויב הערבי שעל הגבול, מלחמה מול האויב הערבי שבתוכנו, מלמחה בתוכנו ממש בין הצדדים בעם, עוני- אנשים ללא בית, בעיות של אלימות, חוסר תושיה ועזרה הדדית בין החברים וכו' והנושאים הם רבים וככל שאני יותר מתעמק, יותר מנסה להבין אני יותר מרגיש חסר יכולת, כאילו אין באפשרותי לעשות משהו אמיתי. רק לכתוב נקודות, רק להזכיר קטעים, מה יותר מה פחות- אבל בזה מסתכם כחי. לכתוב מילה או שתיים, לצאת להפגנה, לצעוק בקול גדול, אך מה אני יכול לעשות על-מנת לעזור באמת – אנני ראש-ממשלה ואין לי ממון רב אני יהודי פשוט בעל מקלדת וטור באתר אינטרנט .

אבל אולי כן, אני יכול לעורר צעדים נשכחים, אני יכול לעורר גם את עצמי, ואז כשאנחנו מבינים את גדלותנו ואת מקומנו ורואים גם את כל מה שסביבנו, נשאר רק לזעוק אל בוראינו ולצאת בתפלה. כי זה המקום שבו אני מבין שאין לי מה להוסיף אלא להתפלל לבורא כל העולמים שיזכנו ויעזרנו בנקודות אלו ובעוד רבות שלא הפסקנו לגעת בהם- לעת עתה.

להמשיך

סבא וסבתא שלי לא היו גיבורים גדולים, שמותיהם לא נרשמו על דפי ההיסטוריה, וזה למרות שסבי הוא מניצולי אשוויץ ובמלחמת השחרור היה מכובשי אילת (גדוד גדעון, גולני-13-כבוד!) וסבתי השתתפה בקרב (מתקפה) על קיבוץ  טירת-צבי. אבל בסה"כ מדובר באנשים פשוטים, פשוטים כמוני, כמו אבי מורי, כמו דודי, כמו בניהם כמונו כולנו, יהודים פשוטים- העובדים את ה' בשמחה ואהבה במקומנו שלנו.

 

אך בעצם, לומר יהודים פשוטים על סבי וסבתי זה מעט הקטנה של מעשיהם הגדולים, הם אולי לא שינו את העולם, אך בהחלט השאירו בו חותם משמעותי, כי לסבא וסבתא היתה מטרה כאשר הם הגיעו לארץ לבדם חסרי משפחה, ניצולים יחידים מתקופת השואה הנוראה, הם באו להמשיך...

 

זה לא מקרה שזמן מועט לאחר שזכה סבי לעלות לארץ מן המחנה בקפריסין הוא עלה להתיישבות העובדת והתגייס לצבא ההגנה לישראל, סבי ששרד את אשוויץ עלה עם המעפילים גורש לקפריסין ושב לארץ, בדורנו היה בטח אומר אני את שלי עשיתי, אך הוא הרי הגיע סוף סוף לארץ הקודש שעליה חלם כל ימיו, וכך כמעט ישר מהאנייה התגייס סבי לגולני והיה מכובשי אילת כאמור לעיל.

 

סבתא עלתה לארץ מרומניה אחרי שנפרדה מאביה שנהרג באחד מן המסעות, אימה ואחותה הגדולה שאותם ראתה לאחרונה בסלקציה והיא בתור נערה בגיל הקטן מ12 עלתה במסגרת הצלב האדום, כאן היא נקלטה אצל קרובים בכפר-הרא"ה ומשם עברה לטירת-צבי.

 

כשהתחתנו עבר לנתניה, סבא מלטש יהלומים וסבתא עקרת בית. למרות שעלו ללא מסורת מבית אבא אלא רק עם זכרונות שלחו את ילדיהם לחינוך התורני דאז של המזרחי וכשאבי ואחיו חזרו מישיבת בנ"ע למדה סבתי שהיא צריכה ללכת עם חצאית וכבדה אותם. סבי נפטר בגיל צעיר יחסית מדום לב אחרי ששלושת ילדיהם התחתנו.

 

סבתי נשארה לבד בנתניה ומכאן הקדישה את זמנה בין הרופאים והנקיונות למשפחה, היא תמיד דאגה שיהיו לנו מפגשים משפחתיים בין הדודים וכל פעם שהיינו יושבים אצלה הייתה מספרת על כל הבני-דודים האחרים מי נמצא איפה ומה הוא עושה, כדי שנרגיש את הקשר, כדי שנהייה ביחד.

 

סבתא נפטרה שנה שעברה לפני פורים ואנחנו כאן כדי להמשיך את הדרך, להמשיך את המורשת של העם היהודי בארצו. לא נשכח מאיפה באנו ותמיד נזכור לאן אנו הולכים- מטרה גדולה השאירו לי זקני,

 

להמשיך...