בירור חוזר- מצשק"פ האזינו

בכניסה לחדר המחשבים בישיבת ר"ג תלוי (או יותר נכון היה תלוי כל עוד והישיבה הייתה נראית כפי שעזבתי אותה כיום הישיבה עברה למשכן ביניים ואותו בניין נהרס לגמרי ולכן אני לא יכול להיות בטוח שזה עדיין תלוי שם) שלט שבו כתוב כך:

לא כל מה שחושבים אומרים ולא כל מה שאומרים כותבים ולא כל מה שכותבים מפרסמים.

והעניין ברור תשקול מילותיך ובטח שפירסומיך.

אני דווקא אוהב לכתוב, המחשבה מבולבלת מאד ועוברת בהרבה מקומות, לפעמים כאשר אני מנסה להסביר את עצמי בעפ"ה, בשיחות, פעולות או סתם דיון עם חברים אני נמרח וקשה להבין את הפואנטה, היתרון של הכתיבה היא האפשרות לחזור על עצמי, האפשרות לתקן, להחליט מה חשוב ומה לא או במילים קצרות יותר לסדר.

אך מה לעשות, וכאשר המחשבה מסורבלת, לנסות ולאנוס אותה לתוך דף נייר זה לא פשוט, כי יש הרבה צדדים לכל דבר ובאופן הגיוני אני מנסה להסביר כל צד לגמרי, אז נכון זה יוצא יותר מסודר, אך עדיין נשארים פתחים; הנה אפילו כאן במקום להגיע לפואנטה כתבתי כבר 15 שורות של הקדמה ואתם עדיין לא יודעים למה...

אז ככה, את כל הפוסט הקודם שהיה בעצם מכתב למג"ד שלי הייתי יכול לסכם במשפט אחד, "רפי, זה לא אישי אלא בעיה כללית שיש לי עם צה"ל, סליחה שנפגעת, וב"ה עוד נחזור ללכת ביחד" אך מה לעשות והגעתי לכל מיני מקומות וחבל.

חבר מהמחלקה מגיע אליי, "נדב, אתה יודע שהמכתב שלך פורסם באינטרנט" ואני כמשתומם "נו ו?" הרי ברור שאני יודע אני פרסמתי אותו שם; רק מה שלא חשבתי שעכשיו כשאני מפרסם במקום ששמי הפרטי האמיתי והמלא (כולל הJ ) מופיע בו וזה בבמה ציבורית כפורטל של ערוץ שבע המיועד בדיוק לקהל היעד שלי וחבריי, ושְיוֹהוּ גם הם גולשים שם, ופתאום את התגובות אני לא מקבל רק במייל או באתר אלא אפילו בטלפון, או באמצע ביקור בבית של חבר הוא מחפש חפץ כבד כדי להכות אותי על מה שכתבתי.

אני כותב מאז שאני זוכר את עצמי, בעצם מאז שהיה לי מחשב, עוד בכתה ב' עם דוס ואַיינְשְטֵיין הייתי כותב שירים לכתה ושאר דברים, עם הזמן, התקופה והטכנולוגיה עברתי כל מני סוגי כתיבה ובמות שבהם דברי התפרסמו או שלא, אני לא כותב כדי שיקראו אותי, אני כותב בשביל לכתוב, בשביל לסכם, בשביל לחדד, אבל זה שאחרים קוראים, מגיבים, מתקנים מעירים ומאירים זה אכן יתרון גדול ובד"כ מועיל ולכן הרבה פעמים אני כן מוצא לנכון לפרסם.

ונחזור לעניין, מאז הקבילה אני מרגיש יסוריי מצפון חזקים מאד, ולכן הייתי חייב להסביר לעצמי את הניגוד שבו אני נמצא ולמה בסופו של דבר עשינו את מה שעשינו, ואיך אני שלם עם זה אם בכלל.

קרביים לא קובלים, הם גם לא מתלוננים או מבקשים משהו, גולנצ'יק יכול לרדת מעמדה אחרי 8 שעות הרס"פ ישלח אותו למטבח הוא יתווכח איתו, אבל בסוף ילך לשטוף כלים, יישן שעתיים ויחזור לעמדה לעוד 8 שעות; וכך יום רודף יום במשך כ3 שנים (כמובן שיש ותיקות, ויש גם מפקדה, אך דברים אלה מורידים רק במעט את גדולתם של החירניקים וגם להם יש מקום) אנשים אלה בעצם מקיימים כפשוטו נעשה ונשמע. הם מבצעים כל פקודה בכל מצב ובכך הם מגינים על הארץ. אוי, כל-כך הייתי רוצה שיהיה חלקי עימם.

אבל מה לעשות ויש פעמים שצריך לעצור ולחשוב, יש פעמים שהפקודה היא לא נכונה יש פעמים שצריך לומר את זה אני לא עושה.

ברוך ה' שלא העמיד אותי בנסיון, ברוכים המפקדים שלי מהמ"כ שידע לדבר יפה ועד צוקי המח"ט שידע לא להכניס את גולני בכלל לעסק, וכמובן רפי המג"ד וחגי המ"פ שהתייחסו אלינו מחלקת הבייניש הכל-כך שונה שלהם בצורה הראויה (כשונים).

אך בסופו של דבר, למרות הכל אי-אפשר לתת לזה לעבור בשקט, אם התגייסנו ברעל, רצנו כי רצינו לעשות משהו חשוב להיות חלק מצבא ההגנה לישראל, והמצב הוא לא כזה; במצב האידאלי, גמני לא הייתי חולם לבקש רגילה אחרי שאני עושה כשליש מכל גולנצ'יק אחר, אך במצב שאני לא רוצה קשר עם המערכת הזאת ואני כבר מצפה לחזור לישיבה אז המצב שונה, הרצונות שונים ולכן גם המעשים שונים.

הגדיר זאת בצורה יפה חבר שלי מ'בינות' שהוא בעצמו בוגר המכינה בנוקדים שעבר להסדר, אין הוא חשוד לפנאטיות יתר או לשנאת הצבא, ההפך הוא אחד הממלכתיים הגדולים בישיבה, וכך דברו אחרי ששמע את סיפור המעשה "עקרונית המעשה פסול, אך במצב הנוכחי חייבים לומר משהו לצבא ולכן עשיתם מעשה טוב".

ולכן, כל המכתב היה בעצם נסיון להבהרת המצב העדין והמסובך שבו היינו ומה גרם לנו לעשות את אותו מעשה של יעשה.

מקווה שמעשיי אכן הובהרו אצל המג"ד אחרי המכתב,

ומקווה שכל הכתיבה הוארה באור אחר לאחר קריאת פוסט זה.

ימים טובים לכם עמישראל קדוש

וב"ה אנחנו עוד ננצח!

נ.ב. לחבר ששאל מה הקשר של זה להתנתקות, באמת חשבתי הרבה מה אני יכול לענות לך, אבל זה כנראה כבר ידחה לפוסט אחר...

פרידה מהגדוד- יום חמישי בשבת לסדר ניצבים, כה אלול תשס"ה

בנוסף לכל חווינו השנה טראומה לאומית בה אני מרגיש כנבגד על-ידי מדינתי שלי, ממשלתי שלי, וכמובן הצבא שלו אני שותף. ולמרות זה שאני מודה על כך שלא הייתי שותף באופן פעיל, עדיין ההרגשה הכללית היא לא נעימה בכלל.

עמדתי השנה בכל מיני מצבים לא נעימים שבהם עליי לדרוש דברים שנראים לי כפשוטים ואף הכרחיים אך למערכת זה היה נראה כעוד דרישה- אוכל רק מסוג מסויים (חלק), בשבת לא עושים כל פעילות כמבצעית אלא רק מה שהכרחי לעכשיו, ולכן לא ממגנים עמדות או מתאמנים בשבת, עצם העובדה שמעל למפקד יש לי רב שהוא יפסוק במקום שאיני בטוח ושלל דוגמאות נוספות.
ומכאן כל מה שנשאר לי לומר זה רק תודה רבה, תודה על הנסיון להבין, תודה על זה שהכלתם אותנו בתקופה קשה כזאת, וסליחה אם נפגעתם, אין לי שום דבר אישי נגד אף-אחד מהגדוד אלא בעיה עקרונית וצורך לומר איזו אמירה, אולי זאת הייתה התשובה שלי לכל המהלך של הזמן האחרון,

אלו"ל - מוצאי יום חמישי בשבת לסדר 'כי תצא'

והנה זה הגיע.

אותו הזמן שבו הכל מתחיל, אך בעצם הכל נגמר.

המלך יורד לשדה...

ניגון מוכר הוא, ניגון אלול הזה, אך מלא בעומק וברבדים שאינם מוכרים לי. הרי מה קורה למלך בכל מהלך השנה, מה מיוחד דווקא באלול שבו הוא יורד אלינו? והאם זה אומר שבשאר השנה הננו לבדנו?

נראה לי שצריך לראות כאן שני מידות של הקב"ה- מידת הדין ומידת החסד

ומולם התשובה באהבה והתשובה ביראה.

מידת הדין מסמלת את קשרינו אל הקב"ה כמלך- שליט כל העולמות- אדונינו- ואנו עבדיו המחוייבים לכל מצוותיו, ובמדה ולא...

מידת החסד מסמלת את הקב"ה כאבינו הרחמן והאוהב שאצלו גם אם יטעה הבן עדיין יקבלו היש"ת באהבה גמורה וישמח בו ובמעשיו.

בכל השנה שתיי מידות אלו בנויות ביחד- אך באלול קורה משהו נפלא.

יורד המלך לשדה- מידת הדין יורדת אל העם, בזה שהמלך יורד ממדרגתו ופונה לציבור הוא כבר לא מפחיד, ונראה הוא כמקבל את פניו של כל אדם.

וכך יוצא שבאלול זמן המסוגל לתשובה מאהבה, כי בתקופה זאת למידת החסד שהיא תמיד מחפשת אותנו מצטרף הדין ואומר שעכשיו הקב"ה שומע ומוכן ביתר גדלות לקבל את התשובה, לקבל את האדם הפשוט שיאמר לו, מלכי-אדני, אלה מעשיי האמיתיים, ולמרות שהרבה פעמים סרתי מהדרך, אז הייתי ברוח שטות אבל היום כולי שלך.

בעזרת י-ה-ו-ה יתברך שמו, שנזכה להמשיך ולפרש, ללמוד ולהבין, מה קורה בר"ה, ימים נוראים, יו"כ, סוכות והשיא של התשובה בשמחת-תורה היא שמיני עצרת. ומשם להמשך שנה.

בברכת תכלה שנה וקללותיה

תבורכו.

כאן יש התחלה

מתחיל חיים חדשים
ני לא יודע לאן היא מובילה

אני לא יודע מה זה אומר

אני כתבתי במקום אחר

ופאתום הגעתי לכאן

במקרה

רק מה'

לא יודע

בינתיים עוברים מישרא

וכמו כל מעבר דירה

יהיה קשה יהיה כואב

אבל אנחנו ממשיכים

נשמח לחיות פה

סיכום תקופה, שאלות ותשובה- מוצש"ק פרשת ראה,

אם הייתי רוצה לומר משהו פשוט הייתי משאיר את הפוסט כאן בלבד, אבל אני רוצה לסכם, לחשוב, לשאול בשביל השאלה ורק אז להמשיך ולחפש תשובה, אז אספר לכם ולי על השבוע האחרון, ונראה לאן עוד נתקדם...

זה מגיע ממקום שלא ציפתי, דווקא פה ליד הבית בנתניה הכל-כך עירונית וכל-כך רחוקה, שבה החיים כמו ברוב הארץ המשיכו כרגיל, בא אליי הילדון הקטון, חזר מיומו ראשון בבית הספר, לפי מבט חיצוני אינו קשור לשום התנחלות, ולא אמור להבין יותר מדאי בפוליטיקה. אך בניגוד לילדון אחר, מלפניי שנתיים, שחשב (אולי בגלל הגדול) שאני חייל ועל-כן בירך אותי, בא אליי קטן זה ושאל בתמימות "אתה חוזר מההתנתקות?" ומשהו בתוכי מתהפך כשאני מסתכל על המדים האלו שאני לובש, אני עונה לו כשבועת המחנק יורדת מהלב ומשחררת מחשבה מהוססת, "לא, אני חייל שמגן עלייך", וממשיך לחשוב- האם יש בכלל הבדל...

ואז בבית מחליף בגדים לחלוצת סוף מסלול ויורד לספר, ושם ניגש אליי נער נתנייתי "אתה מגוש קטיף" ואני מסתכל שהחולצה כתומה והצמיד על היד, ואולי גם הפאות או התהילים שביד מוסיפות למראה הלא-מחובר ועונה "לא, אני מנתניה" והוא מתקן את עצמו "כלומר אם היית משם" והספר החביב מאשר את דבריי שאני תושב המקום שייך ולא שייך.

ואחותי הקטנה עדיין לא בת ארבע, היא יודעת שאני חייל אבל עכשיו החלפתי את המדים הירוקים ובעצם החלפתי למדים הכתומים, וגם היא כבר מבולבלת ושואלת אם אני מגוש קטיף, אני מחייך חיוך מריר מלטף אותה ומספר לאימי על הילדון ממקודם, ואימי אומרת שכך מרגישים בהרבה מקומות וזה טבעי, ואחותי מתקנת את עצמה, "התכוונתי אם אתה מחובר אליהם" ואני עונה בכל חנוק "כן, בנשמתי" היא מחייכת.

ואני יודע שזה, הבלבול הזה בין שני המקומות הוא הכי משקף את מקומי בזמן האחרון התנגש למולי, בין הזהיות שמתפצלות בתוכי ושואלות על עם, ארץ ותורה, על מושגים שהיו פעם מובנים ועכשיו כבר לא, אני מבין שזה ההחלה שהיא בעצם הייתה גם בסוף, ואני יודע שמכאן אפשר להתחיל את הפוסט שאמור איך-שהוא לסכם.

ט' באב עבר עליינו, למדנו חורבן שעבר חשבנו על חורבן שמתקרב, תפלה חרישית עוד נשאת בלב, מאמינה מקווה, אך צריך להמשיך, עולים על המדים, הסרט הכתום על התיק ונוסעים. נפגשים באוטובוס ליילי היוצא מתל-אביב לכיוון כרם-שלום, קבוצת חיילים שמחה שנפגשת אחריי יציאה של ארבע ימים לקראת 3 שבועות אינטסיבים כנראה בלי יציאה. מדברים על העוצר, על תוספת עמדות, על הקושי הפרטי שלנו הגשמי, כאילו אין באוויר חרב המונפת על יישובים, על העם. מגיעים לבסיס, מתאפסים על עצמינו, נוספו עוד קראוונים, מפקדת החטמ"ר יושבת עכשיו אצלנו בבסיס. מודיעים לנו שהמחלקה התחילה לתופס עוד עמדה, 3-4 חיילים שומרים מחוץ לJVT (מסוף רפיח-מצרים) על חיילי מת"ק העוסקים בתיאום ויקשור עם הפלסטיניים- קוראים לזה חמ"ל משותף. כרגע אנו חושבים רק על העמדה שנוספה, עוד יומיים נתאפס ונבין מה קורה כאן...

למחורת מודיעים לי שאני נוסע לפילבוקס, לעמדה הרגילה שמגנה על המסוף, איפה שרק מלפניי חצי שנה הייה הפיצוץ שבו נארגו 3 חיילים מהגדס"ר הבדואי, העמדה עוד זכורה לי מהסבב הקודם, בליילה שומרים על טנצ'ר ההמשך של כביש 4. מכאן אפשר להמשיך עד אשקלון, אבל במסוף היום התנועה איטית, כי בגלל ה"התנתקות" חסמו את הדרך בכיסופים והם לא יכולים לעבור מעזה לרפיח. הכותרת בעיתון מודיע "היום מתחיל המבצע" עוד לפניי היציאה עושים לנו תדריך של "מבצע יד לאחים" מעניין אם המבצע הבא יהיה "הנוער החביב" ("יד אחים לכם שלוחה הנוער החביב"- מהמנון התנועה) לכל ההתארגנות מחדש בעוצר יציאות קוראים "רוח ים" עושים קפ"ק (קבוצת פקודות) ואז מסדר על הציוד; אנו עומדים שארית המחלקה שעדיין לא שומרת כ10 אנשים עם ציוד עליינו והמ"פ עובר ובודק את הציוד, אחד אחד מסתכל לו על המחסניות שיפצוריי הנשק, מעיר כאן, מאיר שם, מסדר חלק באופן עקרוני, ואני אחרון, משועמם מבולבל, הוא מגיע ושואל 'מה המצב' , 'רע' אני עונה, הוא שואל למה ואני מסביר שהמצב בעם קשה היום ולכן ההרגשה הכללית רעה. המ"מ מגחך בצד, מאוחר יותר הוא יתנצל ויאמר שזה לא עליי, ואני חושב שאני לא נפגעתי רק קצת מרחם עליו שהוא לא מבין, המ"פ דווקא מבין ומסכים שהמצב רע אבל בינתיים אנו ממשיכים, אני מהנהן, הוא שואל למצב הציוד ושם הכל בסדר, ברוך ה'.

החילוף בפילבוקס מתבצע רק בשני בליילה, אנחנו עולים שניים להחליף אחרים שיוצאים להפנייה, אני נכנס אל כתה שהיא לא הכתה שלי ושבאופן כללי אני מחובר אליה פחות, הולך לישון למספר שעות, ואז מתחיל שמירה בזוגות, מתצפת לציר, מתחתיי האכזרית החדשה שהמחלקה שלי תופסת שרק אתמול זיודדתי (ציידתי) אותה עם אחד המכי"ם שלנו, בתיק עוד נמצאים עתוני השבת האחרונה, עתוני התקווה והתפלה של התושבים הכל-כך מאמינים שחיים שם, עתוני השטנה והפחד של אלה שמאיימים בפוגרומים ואפוקליפסה, בינתיים זה שקט. בטלפון מתקבל עוד סמס בשם הרב אליהו לאמר ברציפות מספר מזומריי תהילים שעדיין לא נחתם הגולל, וגם אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. אני מקשה במעט על הרב, האם הוא יודע מה שהוא מוסר, יש שמועות שזה כבר לא באמת מגיע ממנו, ואולי עוד יש תקווה. בקשר אנו מעבירים לכולם את הבקשה לתפלה, באכזרית מודעים לנו על סמס אחר שהם קיבלו שהרב מוסר שאם יעמדו על הראש וישירו השפן הקטן, אז ורק אז. ברור שיש כאן איזו בדיחה שחורה, פנימית שכזאת, של אנשים שכבר איבדו, או שמא?

שמועה עוברת בטלפון שארז- המח"ט הנערץ, סירב פקודה, האמנם?! השמועה מתבדת מהר, מחר זה הכל או כלום, בפילבוקס אין עיתונים, וגם לא ממש חדשות, אנחנו דיי מנותקים מהסביב.

העבודה בחוץ היא שגרתית, הגויים (ערבים או פלסטיניים בלעז) עוברים מן רפיח הפלסטינית (הכבושה בידי ישראל) אל רפיח המצרית (שגם היא פלסטינית) בדרך יש מסוף ישראלי שבודק את הנכנסים והיוצאים, העמדות שלנו הן מפקד וחייל על ציוד עומדים ביחד עם המת"ק וכאשר מגיע מונית מבחוץ י
העבודה בחוץ היא שגרתית, הגויים (ערבים או פלסטיניים בלעז) עוברים מן רפיח הפלסטינית (הכבושה בידי ישראל) אל רפיח המצרית (שגם היא פלסטינית) בדרך יש מסוף ישראלי שבודק את הנכנסים והיוצאים
ש חשש שאולי מחבל יקפוץ עליינו אז אנו תופסים כוננות, כאשר הם במעבר כבר אין חשש. ביחד איתנו עובד גם דרוזי ששמו פרחן- גוי- אבל נחשב לטובים שבהם, פרחן אחראי על המשאיות, הוא בודק אותם ואנו מאבטחים אותו שמא ימצא משהו; עמדה שנייה היא במגנומטר איזה שער חשמלי שמצפצף אם עובר בו מתכת, בו הנשים הגויות צריכות להוריד מעליהן את כל תכשיטיהן כאשר חלק מן הצמדים יורדים לראשנה זה 40 שנה מהיד, וגם זה רק בזכת הקטאר. ולידם יושב השומר על המת"ק, אבל עדיין לא הגעתי לחלק שלו.

העבודה היא אינטסיבית, צריך לגמור ביום בין50 ל90 מוניות, בכל מונית8 גויים בגרים, ויש גם ילדים. אך העבודה היא כל הזמן מול הגויים ואני כבר לא יודע את נפשי, זה משגע אותי, אבל עושה את העבודה, מדיי פעם רב מעט עם הפרחן קשה לי לקבל פקודות מגוי, אבל בכל-זאת ממשיכים. בערב אחריי התדריך אני זורק הערה באוויר למה הגויים נחותים מאתנו עם-ישראל, מתחיל ויכוח, אך לי אין כח אליו, אני יורד למעטה, לחשוב על דברים אחרים.

ואז זה מגיע ואני נזכר, כאן בפילבוקז הזה ממש, מלפניי כ4חודשים החליף אותי חברי הי"ד, הגדוד שלי ירד לאימון בלהב והגדוד שלו תפס במקומנו, הצוות בייני"ש שמאור היה שייך אליו תפס את הפילבוקס, בפלאפון נשארו לי שתי הודעות ממאור, באחת הוא מזהיר אותי ששכל בייניש שיסרב פקודה יעשה שלוש שנים ובשנייה הוא שואל ל השער- אותו שער צהוב שנמצא בין טנצ'ר אלינו שכל פעם שעוברת מכונית עליינו לפתוח אותו, גם בשבת, מאור סיפר לי שהרב הגדודי שלהם אמר שזה אסור ושאל אותי מה עשינו, ואני באותו הזמן עדיין חשבתי שכל פקודה שאני מקבל היא חוקיות ומוסרית לא חשבתי שצריכה להיות בעיה. כשחזרנו לקו הזה ניסתי לברר מה באמת ההלכה, רב החטמ"ר משך אותי, לא הביא תשובה מספקת, ולבסוף אחריי יותר משבוע שלא חזר אליי, התקשרתי שוב בפעם הרביעית והוא ענה לי בתשובה מבולבלת, שבהתחלה הוא ניסה שלא נהייה שם (כי זה בעייתי) אבל המג"ד אמר שאין הבדל בין יהודים כאלה לאחרים והוא לא יעשה חילונים של שבת (והוא צודק), לבסוף הוא אמר שהרב בוייס (הרבצ"ר, אל"מ וייס בשבילכם) פסק שזה בסדר ואני החייל עושה ראש קטן ועליו הולך הכל, אך כשאני קורא ב"בשבע" על מה שכתב רבּ אברום עליו בו הוא קורא לו שלא לפרסם את עצמו כתלמידו, אני כבר לא בטוח שיש על מי לסמוך, בכלופן הרב חיים ביקש ממני להשיג את המספר ובינתיים זה בטיפול כמו שאומרים אצלנו.

בצהריים, אנו זוכים לביקור של המ"פ, הוא שכנראה שם לב בשיחתנו שלא הכל בסדר אצלי לוקח אותי לשיחה, שואל, מתעניין ובעיקר בא לשמוע איך אני מרגיש ומה עובר עליי, זה נתן הרגשה טובה לדעת שלא הכל חלק אצלם, לבסוף הוא ביקש שאם אני מרגיש שאני הולך לעשות משהו שאחר-כך אני אתחרט עליו שאמר לו לפניי, וכך הרגשתי שחושבים עליי, אמרתי לו תודה. אני בטוח שהשיחה, הקצרה, שלו איתי נתנה לי המון כוחות להמשיך, בזכותו ובזכות השיחה עם המג"ד הרגשתי שלא כל הצבא הזה מנוכר ורק ממלא פקודות ויש תקווה, כי יש מי ששומע יש מי שחשב וגם אם הוא לא מראה את זה, משהו בפנים עדיין קיים אז ממשיכים.

הפינוי כבר התחיל, ואצלנו שיגרה מוזרה שכזאת, אבל משהו שונה, אני הספקתי לשמוע "המלה האחרונה" אין לי כח לציניות, מתכנס בתוך עצמי ממעט בדיבורים, פתאום בטעות שמעתי חדשות, ברדיו מדבר איזה רב אחד שנייה לפניי שהוא מגורש ממורג, ואני מתחיל לבכות, עד מלפניי חודשיים היו מצבים שבהם רציתי לבכות אבל לא יכולתי, אני אדם שמח מטבעי ורוב מכריי ידעו להוסיף לידי איזה סמיילי, יוסיפו גם פאות, בחור קופצני שמזמר ומחייך תמיד, כך הגדיר אותי לא מזמן איזה חבר פורח, ובזמן האחרון אני בוכה המון, כמעט כל יום יש דמעות של ממש, של כאב, של אבדן, של שאלה חדשה.

כאן אני כבר לא זוכר מה בא באיזה יום, הכל קרה כל-כך מהר, ישוב אחריי ישוב ועוד חיים שלא ישובו למסלולם ואצלנו כלום כמעט, אני חוזר לצמיד הכתום, אנחנו במוצב רחוק מהבסיס (יחסית) פה מותר לומר מה שאתה רוצה, הצמיד נותן לי תחושה של אמירה, איתו אני מרגיש מתריס מעט כאומר אני שייך לפה אבל אני גם לא, אני עדיין מחפש, אני עם המדינה אבל יש גם שאלות אחרות ולי יש את הדרך משלי, וכשאסגר על עצמי אתם עוד תראו מה כוחי.

אחד החברים פתאום חושב שאולי אותו חמ"ל משותף שהוקם בעת תכנית העקירה הוא בעצם שותפות לפשע ולכן אסור לנו לשמור שם כדי לא להיות שותפים לעברה, הוא מתקשר ומברר עובר בין מספר רבנים ולבסוף הרב מלמד פוסק לו שאסור, בלבול במחלקה, לא כולם מבינים את ההבדל בין שתי העמדות חייל אחד שלא מסכים לעלות וניגש לדבר על המ"פ משם הוא הולך לדבר גם עם אותו הרב, לבסוף נפסק שמותר אבל עדיף שלא, אצלי בכלופן זה אחר וקשה יותר; אין לי כאן בעיה הלכתית, אבל ברור לי שהקצינים השופי"ם הם שותפים לכל הפשעים ולפיגועים ולהיות קרוב אליהם, ועוד בליילות כשאצלנו במסך מקרינים את הריסות הבתים ואצלהם שמחה וצהלה, את הזה אני לא יכול לסבול, ועל-כן עשיתי הכל כדי לא ליפול לשם.
והנה דווקא ראש-הישיבה שתמיד מנבא נבואות חורבן, פתאום הוא אופטימי כתמיד מסתכל קדימה, יודע שפה זה לא הסוף ועוד יהיה טוב,

באותו שבוע יוצא לי לדבר עם ראש-הישיבה הרב חיים, כמעט כמו עם הוריי כמעט כל יום, והנה דווקא ראש-הישיבה שתמיד מנבא נבואות חורבן, פתאום הוא אופטימי כתמיד מסתכל קדימה, יודע שפה זה לא הסוף ועוד יהיה טוב, אבל אני רוצה לשאול בשביל השאלה, כי קשה לי וברגע זה אין לי כח לראות מעבר, אבל הוא מתעקש שהמחורבן הזה אנחנו רק נצמח טוב יותר. ואני מתלבט על יחסנו עם המדינה והוא מסכים שצריך לבחון מחדש והיגיע למסקנות שאולי לא כולם יאהבו, אבל ברור שממשיכים, השאלה היא רק לאן.

באחת מהשיחות עם אימי היא מספרת שהם היו באירוע משפחתי ושם דודה שלי סיפרה שהיא לקחה יום חופש בשביל לנסוע לגוש ובעבודה לא הבינו, הרי אין שם קרובים או משהו, או אימי עצמה שחשה לא טוב באחד הימים ואמרה שזה בגלל המצב בעם, ואצלם הכל המשיך כרגיל, כאילו בגוש העולם מתהפך ובמרכז אין. בצפון תותחי המלחמה ובת"א הולכים לים.

מגיע שבת, לוקחים הפסקה מן הכל, ברוך ה' השער נשבר כמה ימים קודם ולכן אני לא נעמד במצב לא נעים של חילול שבת שלא לצורך (ובעצם הייתי כמוכרך לסרב), אבל יש שם גם משאבה של מים שאסור להשתמש בה בשבת אז סוגרים אותה, ואנו מתכנסים במדרגות לשירת קבלת שבת, זכרונות משבת אחרת בערב ליל-הסדר שגם אז הייתי באותו פילבוקס, אבל עם אנשים אחרים, ולמרות זאת פתאום כל המחלקות נעלמות, כל הויכוחים הכעסים והעלבנות, שבת של שמחה נפתחת. בשבת אני לא קורא עתונים מקדיש אותה ללימוד ולקראית תהילים- כי בשבת אסור להיות עצוב, אסור לבכות צריך רק לשמוח. לירן נשאר שבת לשמור בחמ"ל, סעודה שלישית אני נשאר מעט לדבר עימם, טופס לשיחה איזה חבר על מהותינו בעולם ועל ההבדל בין גישת הקבלה הרואה4 עולמות כך שבעולם הבריאה יש טוב ורע אך באצילות הכל טוב, לעומת הגישה הכללית שיש רק את ההסתכלות של העולם שלנו, וכל מיני הסתעפיות מהגישות האלה שלא כאן מקומם. ופתאום שומעים קול שירה מהפילבוקס, אז אני חוזר אליהם, לשיר לשמוח וללוות את המלכה.

וחוזרים לחיים, לשגרה, לעצב, עובר על התמונות הקשות בעתונים וחוזר לעתוני התקווה מרק לפניי שבוע, ושואל את עצמי למה דווקא הם, ושוב בוכה בדמעות, ושומע את דוד חטואל שכולם מכירים את סיפורו האישי הטרגי, מדבר מעל במת בית-הכנסת בנווה דקלים ומספר על הקשיים שיש ברך לגאולה ועל כך שצריך להמשיך. ושומע את אבי פרחן מאלי-סיני יהודי לא שומר תו"מ מדבר על אלפים שנות גלות, ועל-כך שלמרות השבר הנורא צריך להמשיך, ושוב זולגות הדמעות, וגם עכשיו קשה לי לכתוב על הגבורה שלהם ועל מה שקיבלתי מהם.

ומספר לי המת"ק על כך שאחד בנוה-דקלים נישא לשרוף דגל והוא טוען שאין לו חלק במדינה, או מדבר בכעס על מתבצריי כפר-דרום, ואני מנסה להסביר לו שאני איתם שאני מבין את כאבם, ולמרות שאני לא רוצה לעמוד במקומם אך אין לי מושג מה הייתי עושה אילו כן, ומספר לו על אחד המתבצרים הבן של הרב חיים, מעומד לטייס, בחור שמתנדב לעזור בכל מניי מקומות- איפה שצריך ואני מסביר לו שכולם שם כאלה, אך הוא אטום ואומר שיש גבול, ואני צועק בתוכי גבול למה, להרס?! לביזה?! לחוסר ההתחשבות?! איפה פעיליי זכיות האדם? למה לגויים יש מנהלת תיאום וקישור (מת"ק) ובנו, מתנהגים כאזרחים סוג ח' ואני נזכר באותו כתב מרגיש שראיין את סגן הרמטכ"ל האלוף קפילנסקי ושאול אותו אם המשימה עברה בהצלחה, והאלוף מנסה לומר שכאן אין הצלחה, אבל המראין ממשיך להקשות אבל זה היה במהירות בלי כל התחזיות הקשות שאמרתם, ופתאום הוציא המראיין את כל הרוח מן המאבק, פתאום זה לא תושבים גיבורים שהכרעו לטובת העם למרות שהם נפגעים ראשנים והקריבו את עצמם על המזבח, אם אין דם זה כאילו לא שווה את זה.

אני לא יודע מה היה אמור להיות נכון יותר, היינו צריכים להחליט בין להשתמש בכל כוחינו להתמרד בצבא, לחסום כבישים, לא לתת לפינוי לעבור, ואני באמת מאמין שאם היינו רוצים היינו  מונעים אותו, אבל היתה החלטה של הציבור שלא התקבלה בפה אחד אבל בסוף כולם בגוש הלכו לפיה, לא מתנ
, אבל היתה החלטה של הציבור שלא התקבלה בפה אחד אבל בסוף כולם בגוש הלכו לפיה, לא מתנתקים מהעם. ממשיכים אבל איך...
תקים מהעם. ממשיכים אבל איך...

זכיתי והייתי בחוץ במהך השבוע הארוך הזה, נסעתי לת"א לרכבת צפון למאהל של נצר-חזני, לא יכולתי להכנס, אתה רואה אנשים נורמליים לחלוטין, ואתה יודע שלהם אין בית לחזור אליו, ואתה שומע שגם משם רוצים לגרש אותם כי הממשלה לא דאגה להם למקום קהילתי, ושוב בוכה, לא יכול להכנס לשם עם מדים, והם רואים חייל בוכה עם סרט כתום, ואין לי מה לומר להם ואין להם מה לומר לי...

היו חברים שנסעו לעזור באריזות במורג ובנוה-דגלים, לא הציעו לי להצטרף וטוב שכך, לא יודע אם הייתי יכול לראות בחורבן, רוצה לזכור את היופי והחיים שהייתי בהם מספר פעמים כמבקר- כמו שלא הלכתי לאות את מאור או אריאל על מיתת חולים לזכור את החיים.

ופתאום מחשבה חדשה ומוזרה התגנבה אליי, אני רואה את כל הגויים שחולפים למולי,ורובם אנשים פשוטים חייכנים שרק רוצים לחיות, הם לא פוליטיקאים או מחבלים, סתם גויים פשוטים, ואני חושב מה הפתרון שאני מציע להם- ואין, וברור שאם מדובר בטרנספר שלי או שלהם אז הם גויים ואני יהודי אז אני עדיף, ובכל זאת מה ששנוא עלייך אל תעשה ל... והם לא חברים אך עדיין. חושב בינתיים על פתרונות אחרים, חדשים, גר תושב או משהו בסגנון. ושוב הכל מתבלבל בתוכי.

אמיר-חבר טוב ושירן-חניכה מהחניכות המקוריות והאמיתיות שלי התחתנו השבוע, רציתי מאד לבוא, אפילו סידרתי לי הפניה אבל הקצין לא רצה לשחרר אותי מכל מני סיבות, יכולתי להוציא גימלים יכולתי לשקר, אבל החלטתי להשאר בבית-הכנסת ולהתפלל וללמוד תורה ונראה מה יקרה, וכך מ9:30 עד 13:30 אני מחכה לתשובה, היו ויכוחים רבים הייתה מרביה קטנה וכמעט נשברתי ושיקרתי אבל בסוף הוא שחרר אותי ללילה. רק כשהגעתי לחתונה וראיתי את הכלה, הבנתי כמה זה היה חשוב לי. פחדתי שתהייה חתונה עצובה עקב כל מה שעבר, אבל ואולי דווקא בגלל היה להפך, הייתה שמחה מדהימה ואושר גדול, כל-כך שמחתי לשניי החברים שלי שבונים עכשיו את ביתם, רקדנו ושרנו להם, בירכנו והתפללנו, והייתה שם הרגשה שכבכל חורבן, החתונה הזאת יותר מכולם מסמנת את בניית עוד חורבה מחורבות ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו-אמן!

והנה גם היום אני חוזר מאירוסים של חבר אחר, סטיבן חובל בקורס חובלים שבנס לא נשלח למשימת הפינוי, ביחד עם נטע-לי אחותו של לירן, וגם שם נפגשו שוב כל החברים מהתיכון ושוב רקדנו ושמחנו, כי הנה למרות הכל עם-הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, והנה על אף כל הקשיים אנחנו ממשיכים, ממשיכים לצעוד לפי הקצב, ומחר נפתח זמן אלו"ל בישבות, ושנה חדשה עוד מעט תתחיל.

סיכומים נעשה, נחשבן מחשבות, נמשיך ללמוד ולעשות, נמשיך להתקדם לגאולה שתבוא עלינו עם משיח בן דוד במהרה.

חשבתי שיהיו פה יותר שאלות, אבל אני רואה שדווקא קיבלתי כיוון אחר, סיכום של מה שעבר ותשובה אחת, אנו ממשיכים ללכת, ואתם מוזמנים להצטרף.