הפצות של בין הזמנים

שמחת תורה, עוברים בבתי הכנסיות בעיר נהריה, רוקדים ומנגנים (בפה), כך משעות הבוקר המוקדמות והקפנו את כל השכונה ועוד מעט מהשכונה שליד, והישיבה קופצת ושמחה, והמתפללים מצטרפים, ושוב 'מפי אל' כי מה לעשות זה השיר היחידי שהאשכנזים מכירים לבתי הכנסיות של הספרדים. ורק צביטה קטנה בלב מעיבה במעט על השמחה- לשנה הבאה ברעננה תובב"א.

ואז מגיע השוס הגדול, הקפות שניות שהם השיא, מה שבר"ג בשלב הזה כבר כולם כואבים מריקוד בכל העיר- בנהריה רק מתחיל, בכיכר מתאספים לאיטם תושבי העיר עד שאין מקום, והמנחה מחפש את הרבנים שיכובדו בהקפות, וכשהספרים יוצאים לרחבה ישר מתנפלים עליהם ההמון, וזה הרבה יותר חזק מכל כוכב כדורגל או קולנוע שיעבור שם, כי עכשיו זאת שעתה הגדולה של התורה. התזמורת מנגנת, המנחה מבקש מהקהל לאפשר לרוקדים ליצור מעגלים, אנחנו יוצרים נחש-נחשול בין כל ההמון, יוצאים ונכנסים, מחייכים ושמחים, הבנות מנסות לרקוד בתוך הסוכה ואז מביאות לעצמן מחיצה וסוגרות את עצמן במאין כלוב מוזר. ואז כשהכיכר כבר מתרוקנת נכנסים בוגרי הסניף בנענ"ה וכמה דקות אחריהם קבוצה של ילדונים מכתה ד' - ו' מהאיזור, והם נסחפים למעגל הריקוד שבשיאו מצטרף רב העיר הדוּר הזקן ורוקד עם אותו חילוני קטן ולרגע נעלם כל המרחק של הגיל, הדוֹר, התקופה והסגנון, ושניהם כרוקדים לפני ה' יתברך- לו יהי.

פנים אל פנים, נפגשים ברעננה, כשמונה זוגות של ביינשים מישיבות שונות, תדרוך קצר מפיו של ראובן המרכז בעיר, מקבלים את דפי המשוב והכתובות, 'המטרה היא לרשום אותו להמשך קשר' מזכיר ראובן ובכך רומז על השיעורים שעוד יהיו בישיבה ובסביבתה לחוזרים; 'אך גם סתם דפיקה על הדלת עושה משהו' ומוסיף על הערך שבקירוב לבבות.

אני עם יוני חבר מהישיבה שבאנו להיות חלק מהמהלך הגדול כבר מתחילתו, בניין שלם, 5 קומות, 15 דירות ורובם בכלל לא פתחו את הדלת או שלא רצו לשמוע מאיתנו, והנה דירה אחרונה, בחור צעיר מציץ 'מי אתם?' שואל, 'אנחנו מהמטה לקירוב לבבות ברעננה ובאנו לדבר איתך' ואנחנו נכנסים למרפסת, המארח מוזג לנו מיץ תפוחים טבעי והשיחה זורמת לאיטה, ממעט ד"ת ודא"ח (דבריי אלוקים חיים- וכך מכנים החסידים דבריי חסידות) לסיפורו האישי שעבר אחינו זה, דרך לבטיו ורגשותיו כלפי המדינה, הארץ, העם והתורה, מעט התנתקות כי אי אפשר בלי, אך אני בורח, שלא להכנס שוב בויכוח המדיני והחסר מהות; מנסה להתמקד בחשוב באמת- בהמשכיות ובסגולה הפנימית שלנו, האח עובר לדבריי ביקורת על החרדיים ועל ההבדל מאיתנו שאנו לא מנסים להחזיר בתשובה- ואני מרגיש כבר לא בנוח. אימא שלו נכנסה, דיברנו מעט על משיח וגאולה; וכך שעה וחצי עוברות ואנו מרגישים שנגענו אך מתלבטים איך להמשיך, מציעים הוא מתלבט, בסוף אנחנו נותנים לו את המספרים שלנו ואז הוא נותן לנו גם את שלו, הוא אומר שהוא מתחיל ללמוד אז שנפנה אליו עוד תקופה קצרה אחרי שהוא יתאקלם על המערכת החדשה ואז נראה. מקווה שיהיה טוב.

נתניה, יוני סלומון- הרב יהונתן, אברך פעיל בגרעין התורני, רב בי"ס רש"י ועוד כמה תארים שביניהם- בן-דוד שני שלי. הפגישה של פעילים שמטרתה למסד ולחזק את דוכניי התפילין של מעייני הישועה בעיר ולחזק את קרבת-מקום בית-המדרש-למחפשים שהוקם לאחרונה. בין הפעילים אני מגלה חברים ישנים שבבושתי הגדולה לא חשבתי להזמין אותם ופתאום מתחוור לי שדווקא הם עדיפים על הביינישים המרובעים (אבל זה כבר לקטע ארוך ואחר) כל-אחד אומר איפה הוא יתרום ומה הוא לקח על עצמו, אחד מלווה-מלכּה, שני דוכן, שלישי שיעור וכך מתקדמים. ואני יושב שותק, הרי איך אקח על עצמי משהו חדש בעוד ואני יודע שהשנה היא לרעננה, הפעילות הולכת ומתרחבת אך לשמור על קשר עם העיר אני חייב, הבטחה לחבר שעזב.

כשמתפזרים, אני נשאר עם יוני לבד, מספר לו על תהליכים שקורים בסניף שלי, זה שהשכנים שלו ממשה"ב שולחים את ילדיהם אך מפחדים שהם יפגשו בטעות עם תושביי ותיקים ויקלקלו אותם. אני מציע לו לנסות ולהכנס לסניף שכזה לשיעור קבוע ולקוות משם לצאת להאיר לכל השכונה, סליחה השכונות, ויוני מספר לי על עוד מהלכים להקמת ישיבה בעיר שהיא תרכז את הפעילות התורנית ותהווה כמרכז כוח ובסיס מבצעים לעבודה חזקה. ושוב אני נזכר בחבר שלא זכה לראות בחלום שלו שעוד יתגשם.

הייתי רוצה לספר לכם גם ממפגשי ערב שבת שיש בטיילת בנתניה, ועל שיחות על הברזלים של משה"ב אך לצערי בשבת אני נרדמתי כי עייפתי. למזלי ולמזלם של אותם הנערים שנפגשים עם חבריי הם לא עייפים אלא להפך רעבים לעוד פעילות לעוד עשייה של קדושה.

לשמרית ושולי או אחרים שסיפרו שהיו בכנס בזכות הבלוג, אשמח אם תספרו מה היה שם בקצרה, אני באותו מוצ"ש הייתי באירוסים של בן-דוד וכך פספסתי גם וורט לא מפתיע של חבר (גם זה לקטע אחר).

ליהודה, אליעד, אוריה וצור תודה על תגובתכם, אשמח לשמוע מכם.

אוריה אני עדיין חייב לך תשובה על מה עושים, הבאתי כאן מעט מהמוכר לי, אבל יש עוד הרבה, בעיקר צריך להחזיק ידיים, להרים עיניים לשמיים, ללחוש תפילה, לחייך חיוך גדול ולחזור באהבת אחים ובשמחת הגאולה המתקרבת.

והנה בכ"ט תשריי חזרנו לישיבה, וזה אחריי בין הזמנים רווי במפגשי פרידה מחבריי למחלקה שהסתיים בטיול יומיים בנגב, ועכשיו איש איש בישיבתו ממשיכים בלימוד ובעשייה, בתורה ובעבודה. ובעזרת ה' ועם הרבה השתדלות מצדנו, נמשיך לעשות ולהצליח.

כי אל דאגה יהודים אנו עוד ננצח!

נדב J ש. נתניה-ר"ג-נהריה-רעננה.

אז מה עושים היום?

האם נמשיך לנופף בדגלים שלא נשכח לא נסלח, או שהפעם נדע ליצור כאן מהפכה אמיתית!

בירור חוזר- מצשק"פ האזינו

בכניסה לחדר המחשבים בישיבת ר"ג תלוי (או יותר נכון היה תלוי כל עוד והישיבה הייתה נראית כפי שעזבתי אותה כיום הישיבה עברה למשכן ביניים ואותו בניין נהרס לגמרי ולכן אני לא יכול להיות בטוח שזה עדיין תלוי שם) שלט שבו כתוב כך:

לא כל מה שחושבים אומרים ולא כל מה שאומרים כותבים ולא כל מה שכותבים מפרסמים.

והעניין ברור תשקול מילותיך ובטח שפירסומיך.

אני דווקא אוהב לכתוב, המחשבה מבולבלת מאד ועוברת בהרבה מקומות, לפעמים כאשר אני מנסה להסביר את עצמי בעפ"ה, בשיחות, פעולות או סתם דיון עם חברים אני נמרח וקשה להבין את הפואנטה, היתרון של הכתיבה היא האפשרות לחזור על עצמי, האפשרות לתקן, להחליט מה חשוב ומה לא או במילים קצרות יותר לסדר.

אך מה לעשות, וכאשר המחשבה מסורבלת, לנסות ולאנוס אותה לתוך דף נייר זה לא פשוט, כי יש הרבה צדדים לכל דבר ובאופן הגיוני אני מנסה להסביר כל צד לגמרי, אז נכון זה יוצא יותר מסודר, אך עדיין נשארים פתחים; הנה אפילו כאן במקום להגיע לפואנטה כתבתי כבר 15 שורות של הקדמה ואתם עדיין לא יודעים למה...

אז ככה, את כל הפוסט הקודם שהיה בעצם מכתב למג"ד שלי הייתי יכול לסכם במשפט אחד, "רפי, זה לא אישי אלא בעיה כללית שיש לי עם צה"ל, סליחה שנפגעת, וב"ה עוד נחזור ללכת ביחד" אך מה לעשות והגעתי לכל מיני מקומות וחבל.

חבר מהמחלקה מגיע אליי, "נדב, אתה יודע שהמכתב שלך פורסם באינטרנט" ואני כמשתומם "נו ו?" הרי ברור שאני יודע אני פרסמתי אותו שם; רק מה שלא חשבתי שעכשיו כשאני מפרסם במקום ששמי הפרטי האמיתי והמלא (כולל הJ ) מופיע בו וזה בבמה ציבורית כפורטל של ערוץ שבע המיועד בדיוק לקהל היעד שלי וחבריי, ושְיוֹהוּ גם הם גולשים שם, ופתאום את התגובות אני לא מקבל רק במייל או באתר אלא אפילו בטלפון, או באמצע ביקור בבית של חבר הוא מחפש חפץ כבד כדי להכות אותי על מה שכתבתי.

אני כותב מאז שאני זוכר את עצמי, בעצם מאז שהיה לי מחשב, עוד בכתה ב' עם דוס ואַיינְשְטֵיין הייתי כותב שירים לכתה ושאר דברים, עם הזמן, התקופה והטכנולוגיה עברתי כל מני סוגי כתיבה ובמות שבהם דברי התפרסמו או שלא, אני לא כותב כדי שיקראו אותי, אני כותב בשביל לכתוב, בשביל לסכם, בשביל לחדד, אבל זה שאחרים קוראים, מגיבים, מתקנים מעירים ומאירים זה אכן יתרון גדול ובד"כ מועיל ולכן הרבה פעמים אני כן מוצא לנכון לפרסם.

ונחזור לעניין, מאז הקבילה אני מרגיש יסוריי מצפון חזקים מאד, ולכן הייתי חייב להסביר לעצמי את הניגוד שבו אני נמצא ולמה בסופו של דבר עשינו את מה שעשינו, ואיך אני שלם עם זה אם בכלל.

קרביים לא קובלים, הם גם לא מתלוננים או מבקשים משהו, גולנצ'יק יכול לרדת מעמדה אחרי 8 שעות הרס"פ ישלח אותו למטבח הוא יתווכח איתו, אבל בסוף ילך לשטוף כלים, יישן שעתיים ויחזור לעמדה לעוד 8 שעות; וכך יום רודף יום במשך כ3 שנים (כמובן שיש ותיקות, ויש גם מפקדה, אך דברים אלה מורידים רק במעט את גדולתם של החירניקים וגם להם יש מקום) אנשים אלה בעצם מקיימים כפשוטו נעשה ונשמע. הם מבצעים כל פקודה בכל מצב ובכך הם מגינים על הארץ. אוי, כל-כך הייתי רוצה שיהיה חלקי עימם.

אבל מה לעשות ויש פעמים שצריך לעצור ולחשוב, יש פעמים שהפקודה היא לא נכונה יש פעמים שצריך לומר את זה אני לא עושה.

ברוך ה' שלא העמיד אותי בנסיון, ברוכים המפקדים שלי מהמ"כ שידע לדבר יפה ועד צוקי המח"ט שידע לא להכניס את גולני בכלל לעסק, וכמובן רפי המג"ד וחגי המ"פ שהתייחסו אלינו מחלקת הבייניש הכל-כך שונה שלהם בצורה הראויה (כשונים).

אך בסופו של דבר, למרות הכל אי-אפשר לתת לזה לעבור בשקט, אם התגייסנו ברעל, רצנו כי רצינו לעשות משהו חשוב להיות חלק מצבא ההגנה לישראל, והמצב הוא לא כזה; במצב האידאלי, גמני לא הייתי חולם לבקש רגילה אחרי שאני עושה כשליש מכל גולנצ'יק אחר, אך במצב שאני לא רוצה קשר עם המערכת הזאת ואני כבר מצפה לחזור לישיבה אז המצב שונה, הרצונות שונים ולכן גם המעשים שונים.

הגדיר זאת בצורה יפה חבר שלי מ'בינות' שהוא בעצמו בוגר המכינה בנוקדים שעבר להסדר, אין הוא חשוד לפנאטיות יתר או לשנאת הצבא, ההפך הוא אחד הממלכתיים הגדולים בישיבה, וכך דברו אחרי ששמע את סיפור המעשה "עקרונית המעשה פסול, אך במצב הנוכחי חייבים לומר משהו לצבא ולכן עשיתם מעשה טוב".

ולכן, כל המכתב היה בעצם נסיון להבהרת המצב העדין והמסובך שבו היינו ומה גרם לנו לעשות את אותו מעשה של יעשה.

מקווה שמעשיי אכן הובהרו אצל המג"ד אחרי המכתב,

ומקווה שכל הכתיבה הוארה באור אחר לאחר קריאת פוסט זה.

ימים טובים לכם עמישראל קדוש

וב"ה אנחנו עוד ננצח!

נ.ב. לחבר ששאל מה הקשר של זה להתנתקות, באמת חשבתי הרבה מה אני יכול לענות לך, אבל זה כנראה כבר ידחה לפוסט אחר...

פרידה מהגדוד- יום חמישי בשבת לסדר ניצבים, כה אלול תשס"ה

בנוסף לכל חווינו השנה טראומה לאומית בה אני מרגיש כנבגד על-ידי מדינתי שלי, ממשלתי שלי, וכמובן הצבא שלו אני שותף. ולמרות זה שאני מודה על כך שלא הייתי שותף באופן פעיל, עדיין ההרגשה הכללית היא לא נעימה בכלל.

עמדתי השנה בכל מיני מצבים לא נעימים שבהם עליי לדרוש דברים שנראים לי כפשוטים ואף הכרחיים אך למערכת זה היה נראה כעוד דרישה- אוכל רק מסוג מסויים (חלק), בשבת לא עושים כל פעילות כמבצעית אלא רק מה שהכרחי לעכשיו, ולכן לא ממגנים עמדות או מתאמנים בשבת, עצם העובדה שמעל למפקד יש לי רב שהוא יפסוק במקום שאיני בטוח ושלל דוגמאות נוספות.
ומכאן כל מה שנשאר לי לומר זה רק תודה רבה, תודה על הנסיון להבין, תודה על זה שהכלתם אותנו בתקופה קשה כזאת, וסליחה אם נפגעתם, אין לי שום דבר אישי נגד אף-אחד מהגדוד אלא בעיה עקרונית וצורך לומר איזו אמירה, אולי זאת הייתה התשובה שלי לכל המהלך של הזמן האחרון,

אלו"ל - מוצאי יום חמישי בשבת לסדר 'כי תצא'

והנה זה הגיע.

אותו הזמן שבו הכל מתחיל, אך בעצם הכל נגמר.

המלך יורד לשדה...

ניגון מוכר הוא, ניגון אלול הזה, אך מלא בעומק וברבדים שאינם מוכרים לי. הרי מה קורה למלך בכל מהלך השנה, מה מיוחד דווקא באלול שבו הוא יורד אלינו? והאם זה אומר שבשאר השנה הננו לבדנו?

נראה לי שצריך לראות כאן שני מידות של הקב"ה- מידת הדין ומידת החסד

ומולם התשובה באהבה והתשובה ביראה.

מידת הדין מסמלת את קשרינו אל הקב"ה כמלך- שליט כל העולמות- אדונינו- ואנו עבדיו המחוייבים לכל מצוותיו, ובמדה ולא...

מידת החסד מסמלת את הקב"ה כאבינו הרחמן והאוהב שאצלו גם אם יטעה הבן עדיין יקבלו היש"ת באהבה גמורה וישמח בו ובמעשיו.

בכל השנה שתיי מידות אלו בנויות ביחד- אך באלול קורה משהו נפלא.

יורד המלך לשדה- מידת הדין יורדת אל העם, בזה שהמלך יורד ממדרגתו ופונה לציבור הוא כבר לא מפחיד, ונראה הוא כמקבל את פניו של כל אדם.

וכך יוצא שבאלול זמן המסוגל לתשובה מאהבה, כי בתקופה זאת למידת החסד שהיא תמיד מחפשת אותנו מצטרף הדין ואומר שעכשיו הקב"ה שומע ומוכן ביתר גדלות לקבל את התשובה, לקבל את האדם הפשוט שיאמר לו, מלכי-אדני, אלה מעשיי האמיתיים, ולמרות שהרבה פעמים סרתי מהדרך, אז הייתי ברוח שטות אבל היום כולי שלך.

בעזרת י-ה-ו-ה יתברך שמו, שנזכה להמשיך ולפרש, ללמוד ולהבין, מה קורה בר"ה, ימים נוראים, יו"כ, סוכות והשיא של התשובה בשמחת-תורה היא שמיני עצרת. ומשם להמשך שנה.

בברכת תכלה שנה וקללותיה

תבורכו.