לא שאלו אותי

אם היו שואלים אותי הייתי מבקש מעט רווח. כבר שלוש שנים, וכל שנה מחדש שני התאריכים המשמעותיים בשנה לגביי, צמודים. בט' בתמוז ה'תשמ"ד נולדתי. עשרים ואחת שנה פחות יומיים לאחר מכן הוא נפל. וכך נקבע אותו יום ארור בה' בתמוז ה'תשס"ה. מעכשיו ליומולדת שלי תהיה הקדמה.
שאשאל את עצמי בקול יותר ברור וחזק –למה אני?
והשיר שמתנגן עכשיו בראש- 'עכשיו אני כי ההוא הלך, עכשיו אני כי הייתי מוכרח'.

אף אחד לא שאל אותי אם ההקדמה הזו נצרכת לי או שחיי חשובים ומובנים לי גם בלעדיה. כי השנה כשלימדתי בתיכון, אמרו לי לא מעט התלמידים שיש להם עוד מספיק זמן לחיות, בינתיים הם יעבדו ויפרנסו ובעיקר יעשו כסף לעצמם אך בעתיד ימצאו את הזמן לשבת וללמוד. ואני נאלצתי לספר להם שכבר מהמחזור שלי ושל אחי אני מכיר חמישה בחורים-נערים שלא עברו את גיל עשרים ואחת.

אף אחד לא שאל כבר אז כשהייתי בחסם, ליד כפר שלום, באותו מוצב ששנה אחרי נחטף בו גלעד שליט. איך אני אסתדר לצאת מקצה העולם הזה ולחזור לבלאגן שלפני ההתנתקות, כאילו נפשי בתור חייל ציוני-דתי לא הייתה מסובכת גם לולא נרצח חברי הטוב ע"י מחבל ששוחרר רק כמה חודשים קודם לכן במסגרת של איזו מחווה או עסקה עם הפלשתינאים ושחיילים כמוני סיכנו את עצמם לתופסו אך חכי"ם חסרי אחריות ומוקפי שב"כ שחררו אותו להתפוצץ בקניון השרון בנתניה. ואיך שהתפללתי כל הלילה במחסום ואיך נסענו ביום חמישי ללוויה ואיך שפגשנו עוד חברים חיילים עם מדים או אחרים עם חולצתנועה של בני-עקיבא. ואיך התחבקנו ובכינו יחד הרבה, ואיך שהתקשתי לברך 'שהכל נהיה בדברו' אך ברכתי והמשכתי ולמחרת ביום שישי כבר הייתי בדרך חזרה לבסיס והמשפחה התקשרה לומר מזל-טוב ואני מתלבט 'מזל-טוב למה'? ובשבת עלינו לנגמ"ש רק לירן ואני ועוד שני חיילים. ועם עוגה בודדת מקרית חגגתי את יום ההולדת העצוב הראשון שלי.

אף אחד לא שואל אותי גם היום, כשמאור עולה כל הזמן בזכרון ולא נראה לי שיש חבר אחד שלי שלא שמע ממני סיפורים על אותו חבר שעשיתי איתו כל-כך הרבה אך כיום הוא כבר לא אתנו. ושוב יש אזכרה ושוב נפגשים החברים ושוב אחרי יומיים אני נדרש ליום הולדתי. והנה אני מגלה שגדלתי בעוד שנה אך מאור נשאר לו שם.
ואני כבר המשכתי והתחתנתי ובחלק מהויכוחים שהיו לנו כבר הכרעתי ובחלקם אני עדיין מתלבט. ובשנה הבאה היינו אמורים להקים ביחד ישיבה בעיר שכל-כך אהב אך עכשיו אני לבד ורחוק כל-כך.

ואולי דווקא משום שלא שואלים אותי אני ממשיך, מברך 'שהכל' על המים וממשיך לעבוד את ה' יתברך בכל העוצמות שהוא נותן בי.
כי למען האמת, אם כן היו שואלים אותי לא הייתי מבקש בכלל שישנו את התאריך אלא שמאור יהיה כאן אתנו. אך ריבונו של עולם בחר בי משום מה אותו לעבוד, לתקן ולפשר כאן עוד יום ועוד שנה ואת מאור הוא רצה קרוב אליו. וזוהי החלטה שלו יתברך.

וביום הולדתי עלי רק לשאול את עצמי לָמה אותי? ולְמה הוא צריך אותי? 

 

 

לע"נ החייל מאור משה בן אוולין ויוסף ג'אן 
שנרצח ע"י מחבל ששוחרר ע"י הממשלה
בה' בתמוז הת'שס"ה 
בפיגוע בקניון השרון בנתניה, 
העיר שכל-כך אהב,
בעת שחילק סרטים כתומים נגד ההתנתקות 
כשאשתו בחודש שביעי מחכה לו בביתם שליד הסניף

להיות בוגר

השעה כמעט חצות, עם חולצת תנועה כחולה. עוד יומיים שבת ארגון, צריך לומר שלום לקומונרית, לנסות לעזור לסגור פינות אחרונות, בכל זאת ליל רביעי האחרון והידוע. תופס טרמפים מרעננה לנתניה – לסניף. לא, לא מדובר בזכרון ילדות שפתאום צץ לי עקב שבת ארגון, זה הייתי אני בנסיעה אל עבר הילדות, בנסיון אחרון לתפוס אותה, שלא תעזוב אותי, שלא אקרא "בוגר".

ראשון עוצר לי, אני מבין שהוא לדרום ואני לצפון, הבחור מחייך - בטח עבודה קשה הייתה לך החודש, אני מתפלא שהוא, שנראה מבוגר מעט, יודע שיש חודש ארגון אך גם מתבייש בעצמי ולא מעמיד אותו על טעותו. אינני רכז, אני בחור פשוט- בוגר – שבא לליל רביעי האחרון. לא עבדתי כל החודש, לא היה לי זמן, יש לי להכין שיעור לישיבה התיכונית, במהלך היום לומד בישיבה ובערב ברוך-ה' ברעננה ביחד עם אשת-חיל. באמת בשבת פתיחת החודש היינו בנתניה אצל ההורים אז קפצתי לבקר, אבל מאז...

בן 20 עם חולצה ושרוך, אשר ממשיך לדבר בססמאות, אך עדיין מאמין שהן אמיתיות ושיום יבוא ואגשים אותן, לא להתייאש, רק לא להתייאש, אני לעצמי לוחש.

יורד בצומת רעננה, לא מספיק ללכת לטרמפיאדה ועוצר לי זוג אחר, הם שואלים אם אני ל'קדימה' אני מציין שאני לנתניה, הם מצביעים על הסיר מאחור, 'יש כאן ספגטי שאנחנו מורידים בכל הסניפים שיש בהם רעננים' הם מציינים, 'הערב במרכז ובקדימה ומחר כפר-יונה ופרדסיה'. בדרך הם מדברים על הקומנריות. אני מחייך, מכיר אותן מזמנים אחרים בהם עבדנו יחד. עכשיו אני רק בוגר, כמעט מבוגר, שרק קופץ לומר שלום.

טרמפ שלישי משבח אותנו, הדתיים לאומיים, טרמפ רביעי סתם שמח שכזה. אם הייתי יודע מה כוחה של חולצתנועה לטרמפים הייתי יוצא איתה כל יום. אך אני כבר לא בכל יום נוסע, בעצם גם אז לא חרשתי את הארץ. באותו הזמן, הישן, הייתי בסניף כל השבוע, עובד, עכשיו אני רק קופץ, לרגע, להסתכל, להזכר,להפגש.

יורד בנתניה, מתקשר לקומנרית לשעבר, היא ביחד עם הקומונרית לעכשיו – הן קונות אוכל למדריכים, ואני בוגר שכמוני, ללא אוכל, ללא אוטו, רק עם חולצתנועה וזכרונות- יש הקפצה לסניף. מתקשר לאשת-חיל שתדע שהגעתי ושיהיה לי טרמפ גם בחזור. עכשיו היא יכולה לישון בשקט ואני כאן, ער כמו אותם מדריכים בני תיכון.

בכניסה לסניף מקדמים את פניי זוג חברים, האיש חבר ותיק - ישנו ביחד בפנימיה, הדרכנו ביחד בסניף. האישה הייתה חניכה שלי. גם היא הדריכה בסניף אחריו, גם החניכות שלה כבר בוגרות. המדריכים החדשים לא היו בנבטים כשאני עזבתי. את השבטים הצעירים יותר אני כבר לא מכיר, הם מסתכלים עלינו מוזר- מי אלה ה'זקנים' הללו, מה הם עושים כאן? בשבת ניגש אלי חניך ושאל אותי איזה שבט אני- ניסיתי לומר שהוא בטח לא מכיר, הוא המשיך להקשות 'מה אתה קוממיות?' עניתי לו שאני הדרכתי אותם.

נכנס, הסניף קטן מלהכיל, לי היו 8 חניכים, עכשיו בכל שבט יש 30, כולם צבועים, צורחים, צוחקים. אני הולך בזהירות כדי לא להתלכלך, ממש תרח, המדריך של נבטים קופץ עלי, אני מכיר אותו מאז שהוא ילד, אח של חניכה אחרת. מנסה להזכר איך היה אצלנו, 'אנחנו היינו יותר מתורבתים' אני מציין לעצמי, אך במחשבה שניה אני נזכר שכך גם אני הייתי לכשהייתי ילד. פעם, מזמן, לפני 5 שנים.

כמה עברתי מאז, 5 שנים ואני יוצא מגדר נוער למבוגר, שואל את אחד החבר'ה הבוגרים (הצעירים יותר) שבא לבקר איך הולך לאחרים בצבא, ישיבה, שירות לאומי, לימודים גבוהים, ואני כבר אחרי הרוב של זה, ולאן אני הולך מכאן?

הקומונרית לשעבר מתקשרת, היא צריכה לזוז לישון. כיום היא רכזת במחוז ומחר היא צריכה לעבוד. אני תופס לשיחה מהירה את הקומונרית להיום, מה התכניות לשנה הקרובה, מה עושים עם השבט החדש, מנסה לראות אם שייך אולי שאני אעשה, מנסה לשדל אותה שתקרא לי יותר, אבל אני יודע שלזמן היום יש מושג אחר לגביי.

מגיע לבית, נכנס בשקט לא להעיר את אשת-חיל. בשבת אנחנו ניסע, בערב נתפלל בסניף ונאכל עם בוגרים אחרים. בצהריים אני אעביר פעולה לשבט 'דביר' לפני שהוא נכנס לחב"ב. אשריה שהיא באה איתי ומסכימה לשגעונות שלי... אנחנו נשארים ביחד לדגלנות, אני עוזר מעט בכתובת אש עם הבוגרים האחרים, להשבעה אני מבקש ממישהו אחר ללכת במקומי ולתת את שיחת ההתחזקות.
חוזרים לבית, ללימודים, לחשבונות ולשאר הסידורים, בע"ה עכשיו הגיע הזמן להגשים. לחיות חיים של תורה ועבודה, לחיות חיים של הגשמה ושל שליחות. אכן הסתיימה תקופה, אך עכשיו מתחילה תקופה חדשה, בחבריא א' התחנכתי, בחבריא ב' הדרכתי והתחלתי ללמוד על הגשמה, ועכשיו הגיע הזמן לצאת לחיים.

בברכת חברים לתורה ועבודה.
ה' עמכם. (עלה נעלה...) 

זכרון ישן 
ולמי שרוצה גם היום להמשיך ולחלום...

קורא

בסוף השנה שעברה קיבלנו מביה"ס בו יושבת הישיבה את הספר "כששומעים סיפור זה אחרת" של צבי אייל, בזכות השיעורים שהעברתי במסגרת ישיבת 'בינות' בכתה א'. אך מכיוון ולאשת חיל שלי כבר יש עותק של הספר הזה, למרות יופיו והעניין הרב שיש לי בו, החלטתי לסור במהרה ל"צומת ספרים" על-מנת להחזירו ולקבל תמורתו זיכוי, בהנחה שביום מן הימים אמצא את הזמן להחליפו...

לא כל מה שחושבים אומרים
לא כל מה שאומרים כותבים
לא כל מה שכותבים מדפסים
לא כל מה שמדפיסים מפרסמים.

מאז ועד שבוע שעבר נח לו הזיכוי בתוך ארנקי כאבן שאין לה הופכין, מונח שם ואני איני יודע מה לעשות עימו, והנה שמעתי על הספר 'מקימי' של נעה ירון-דיין וקיבלתי עליו המלצות רבות, ויותר מכך בשמחת-תורה כשהיינו אצל חברים בסניף בית-דגן ושם החברות של אשת-חיל המשיכו לספר בשבחו של הספר על התוכן והסגנון. קיבלתי החלטה והייתי צריך רק זמן כדי לסור לקניון לצומת ספרים להגיש את הזיכוי עבור 'כששומעים סיפור' ולקבל תמורתו את 'מקימי' בעודי חושב שמדובר בספרים בעלי מחיר דומה.
אך בהגיעי לחנות נתבשרתי שמחיר ה'מקימי' גבוה מעט, כבר החזרתיו למדף במחשבה שאנסה לקנות אותו דרך אחד הדוכנים הדתיים או דרך 'מעייני הישועה' שמוכרים אותו במחיר זול יחסית, והמוכר מציין לי יש לנו מבצע ספר שני ב20- שקלים. עכשיו התחיל להיות מעניין, ספר אחד אני יודע שאני רוצה- אבל האם יש ספר אחר כאן בחנות שיכול לעניין אותי?

ישר קפצו מול עיני ספרים רבים שנראים מעניינים, ששמעתי עליהם או קראתי חלקים מהם וברצוני לדעת מה יש בפנים, בניהם של משעלי , רגן וחגי דגן, סופרים שכותבים על הדת ועל דתיים דברים שתמיד מעניינים אותי – אך אליה וקוץ בה- הספרים אולי מעניינים, תמיד כיף לקרוא ביקורת או לראות מה חושב הצד השני (או במקרים רבים שבהם הכותב טוען שהוא הצד הראשון), אך אני איני יכול לתת את כספי לטובת סופר היוצא וכאילו מתנכר לדת.

בכלל זוהי החלטה שקיבלתי כבר מזמן, הרי מוזיקה אני יכול לשמוע בכל מקום מה שאני רוצה כמה שאני רוצה. לקרוא יהיה מעט יותר קשה, אך אם ארצה אוכל להגיע לכל ספר או מאמר. השאלה היא על מה אוציא את כספי. למשל, יוצא לי הרבה לקנות דיסק שכבר יש לי את כולו על המחשב וזה לא בשביל השירים אלא מתוך החלטה של גמילות חסד והכרת תודה לאמן על המוזיקה שנתן לי ושמשמחת אותי ולכן אני גם קונה דיסק להוסיף לרווחיו, אך יש מוזיקה רבה שאני שומע אך אין לי עניין שהיוצר שלה יקבל ממני קופונים, כך אני חושב ונוהג.

ועל-כך בא אני לזעוק: בזמן האחרון כל צעיר אוחז עט (או מקלדת) מרשה לעצמו לפרסם זאת ברבים וככל שהדבר יותר פרובקטיבי אזי יותר אנשים יכנסו לקנות וההוצאה והצעיר יקבלו עוד כסף, וכך קם לו אחד, חנוך שמו, וכותב את כל צרותיו וכעסיו על העולם. במקביל אליו קמים מאז יציאת הספר על אלוהים הרשע (להבדיל מאלוקים- שכך כותבים על ריבונו של עולם) כותבים בעיתונות ובאתרים הדתיים המרגישים צורך לענות לו ולתקוף אותו. לא קראתי את הספר, ולא אקרא אותו ולכן גם לא אוכל להגיב לכתוב עצמו, כי כל מה שאני יודע זה רק מהתגובות השונות, אך חורה לי כל העיסוק הזה בספר הבל שכזה. לדעתי כל הפסטיבל סביב הספר נותן לגטימציה למחבר, הרי זה מה שהוא רצה, לצאת פרובטיבי וכך יותר יקנו אותו והוא יעשה יותר כסף ו...

לסיום הסיפור, מצאתי בין מדפי הספרים את 'כוזרי' של ריה"ל משתתף במבצע, וכך יכולתי לקנות בשקט ובשמחה את שני הספרים. בכוזרי אנו לומדים בשבתות בע"ה, ועל 'מקימי' אשת-חיל נתנה הרבה ביקורות טובות.

לעיונכם :)

שלום...

אז איך אומרים שלום אחרי תקופה ארוכה בה לא התראינו, כמו חבר ותיק שלא פגשנו כבר ארבעה חודשים..? מצד אחד יש התרגשות שכזאת, יש הרבה מה לספר. מצד שני לא יודעים מאיפה להתחיל, ורוצים גם לשמוע מה עבר עליו, איפה הוא בילה כשלא נפגשנו, ויש שתיקה מביכה ויש חיבוק חזק וחיוך.

טוב, אז מה שלומך?
הכל בסדר- אך רוצה לומר הרבה יותר.
גם אצלי ברוך ה'. מה עושה כיום?
בישיבה, עדיין, גר ברעננה ואתה?

אני... – והוא עונה בקצרה.
ושוב חיוך מבולבל בינינו. יש כל-כך הרבה מה לספר, איך מתחילים?

אתה יודע, התחתנתי.
היום עובר,
המחשבה חולפת,
הגוף מזדקן,
והנשמה נשארת

כאן

כן, שמעתי- מי המאושרת?
יהודיה כשרה ברוך ה', צנועה ויראת שמים.
ואיך היה?
היה ממש טוב...
והוא מסתכל, מבין שיש הרבה יותר.

אז נשארת ללמוד בישיבה, אברך הא?
בחור ישיבה נשוי- אני מתקן אותו.
למה? זה משנה?
כן, אבל עזוב אותך סיפור ארוך...

ספר... –הוא דוחק בי

ואני מתחיל בסיפור אחד, והוא ממשיך בסיפור שני, ושנינו מבלים כך שעות. מסתבכים בתוך המילים של עצמנו, מנסים לחבר שמות לפרצופים ישנים, מנסים לבנות דמויות מן הסיפורים החדשים, וכך גם לתאר לחבר שלא ירגיש זר בעולמינו. נפתחים. כל אחד לשני. ומרגישים שהעולם הפנימי מתמלא בחוסר שפתאום נוצר בו ומקבל את הצורה הישנה כמו שהיה לפני הפרידה.

לבסוף אני מתנצל על הזמן הארוך, הוא מחייך ואומר שהוא מקווה שמכאן זה רק ישתפר לטובה, אני אומר שזה תלוי בו ואני יודע שזה תלוי גם בי.

אז אולי נקבע איזו חברותא, לא משהו בלימוד, משהו קצר על מהות החיים, ככה סתם פעם בשבוע? – הוא מציע.
אני חושב מעט, אני יודע שיש הרבה, אבל אני גם יודע למה לא יהיה לי זמן, ולהתחייב כשיש הרבה התחייבויות אחרות.

אני אשתדל - אני מצליח להוציא בקול שקט.
תשתדל! הוא עונה בקול בוטח אך מחייך.
ושוב חיוך קטן
והגבים מסתובבים נפרדים...

אני הולך הביתה, לאישה שמחכה לי, לעבודות למכון, לעזרה וללימוד בישיבה, למחשבות על בנ"ע ומהרהר ביני לבין עצמי.

לאן...

גמד

הייתי בחתונה. ראיתי שם אישה, איך נאמר, גמדה. היא לא הייתה נמוכה, היא לא הייתה
האם היא מרחמת על עצמה האם היא מבכה את מר גורלה
קטנה היא הייתה גמדה- בלי שום ספק, מגיעה לי עד לברך. במחשבה ראשונה שחלפה לי בראש ריחמתי עליה ועל גורלה להיות שונה וחשבתי איך היא תקים בית ואיך היא יכולה לחיות חיים נורמליים כך. בצורה שאינה נכונה מבטי נמשך אחריה וראיתיה מחייכת, וניסיתי להבין. הייתה לה מצלמה ביד. כשעמדה על כסא לצלם היא הייתה בגובה רגיל, כדי לצלם היה עליה להשתמש בכסא. יותר נכון - קשה לה לצלם אך לא בלתי אפשרי.

ניסיתי לחשוב מה תחשוב עליי אותה אישה, האם היא מרחמת על עצמה האם היא מבכה את מר גורלה, האם היא תרצה שאני ארחם עליה?
הסתכלתי וראיתי חיוך על לחייה, ראיתי שהיא ממשיכה וחוזרת אל מעבר למחיצה, ראיתי שאין לה איזו חברה שנושאה על כפיה, היא מסתדרת לבד. לא ניגשתי אליה לשאול אבל נראה לי שהבנתי. הרי היא יהודיה יקרה שהאל בחר לשנות משהו בגנים שלה, כך הוא ברא אותה והיא יצירתו, אם יש מישהו שהיא יכולה לבוא אליו בטענות זה רק אליו.

לא שאלתיה, אבל אני מאמין שזה לא היה פשוט. בטח לא בהתחלה כשעמדה על דעתה ועל שונותה בכתה מעט, אך כשהבינה שכך ברא אותה האל ושאין לה איך לשנות את זה עמדה היא על צומת עם שתי דרכים, הראשונה להמשיך ולבכות עד לקץ, והשניה לחיות, לעשות, להשפיע ולשנות, להבין שיש סיבה שהיא באה לעולם ויש סיבה גם לצורתה ועל-כן עליה לחיות את חייה בשמחה שכך בחר בה ריבונו של עולם.

ואני הרבה פעמים מסתכל על עצמי ולא מבין מה רוצה ממני ה' יתברך לאן הוא מכוון את פני, האם אני עושה את רצונו האם אני משתמש בכוחות שהוא נתן לי בצורה הנכונה?


מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך.


רבה אמונתך בי מדי יום ויום שאני ורק אני יכול לעשות את המשימה שהטלת עלי, לא אעזבך.