marry חנוכה!!!

קודם כל ולשם הבהרה, בבלוג הקודם כתבתי שאמריקה היא המקום לחיות בו, המשפט נכתב בציניות כמובן. מעבר לציניות התחושה הכי חזקה שמלווה אותי מאז הנחיתה כאן היא התחושה שבעולם החומרני של היום המשימה של הטמעת אידיאלים וערכים קשה מאוד, בייחוד בקהילות בהן החומרניות כל כך מוטמעת שכל אידיאל וערך נבחן לפי מדד ה-"מה זה נותן לי?" או "מה הערך של זה?" - ולא מדובר בערכים או מעלות רוחניים. בכל ההכנות לקראת השליחות המוקד העיקרי היה פרסום ומיתוג של אותם אידיאלים של עליה וארץ ישראל והמרתם ל"מטבע עובר לסוחר" שקהילת היעד שלנו תוכל לקבל, להבין ולשמוע. לצערי התגובה הרווחת ששמעתי עד כה לשאלה "מתי אתה עולה?" (שהיא כשלעצמה שאלה מעט מביכה) היא תשובה ה-כש... כשהילדים יגדלו, כשארוויח מספיק כסף, כשאתחתן, כש... כש... וכש...
שיחות רציניות עם אנשים בקהילה העלו את העניין שארה"ב ובייחוד אזור ניו יורק הוא באמת אחת המקומות שליהודים קל לחיות בו, מערכת החינוך המשומנת, מגוון של אוכל כשר, קהילות מבוססות, אוניברסיטה בעלת שם... כשמדברים בעולם היהודי על השואה השקטה ועל סכנת ההתבוללות ועל כך שבכל חצי דקה אנחנו מפסידים עוד נשמה לעם היהודי כל אלה לא נוגעים בקהילות היהודיות האורתודוכסיות על פי רוב, המשפחה האחת שבנה הלך והתחתן עם גויה היא נדירה. וכאן בדיוק האתגר בשליחות וכאן בדיוק נעוצה הסיבה בגללה כל כך הרבה תכניות ופרוייקטים מפותחים לציבור היהודי האמריקאי להביא אותם לארץ. רק הניתוק מההוויה האמריקאית (וגם קצת מההורים והמשפחה) והיכרות, גם אם שטחית, עם העוצמה של הארץ, אותה מעלת ארץ ישראל שאותה אי אפשר למתג ואי אפשר להמיר לערכים גשמיים, רק היא שיכולה לסובב את הגלגל ולהטמיע את הרצון והדחף לעלות לארץ. אפשר לדבר על האיום הדמוגרפי, על סכנת ההתבוללות ואבדן הזהות היהודית, על 3000 שנות קשר והיסטוריה אבל כל אלה הם כלום לעומת החוויה הישירה של לעמוד מול הכותל, להתפלל שחרית במצדה ומפגש ישיר עם הארץ, הריחות, האנשים.
ומתוך געגועים מטורפים לארץ - חנוכה בגולה!!! החוויה של הדלקת נרות בחלון ברחוב שמלא מצגות חגמולד נורות וצבאים זזים (כן, כן, רמת הקיטש עלתה מדרגה, יש לנו מול הבית 2 פסלי במבי מנורות שזזים). החוויה של ללכת ברחובות ולשחק "מצא את החנוכיה" הצביע על עוד בית יהודי עם חנוכיה מאירה ועוד בית יהודי.
ביום ראשון סוף סוף סניף "אורות" ריברדייל (זה השם המקורי של הסניף) פתח בפעילות הרשמית שלו בקהילת HIR. הכנו יריד הפעלות לחנוכה, עם קישוט סופגניות (דונאטס), הכנת עוגיות, דוכני יצירה וכו'. בשבוע שלפני חווינו מעט בעיות "קליטה" אם אפשר לקרוא לכך, כל מה שרצינו היה למצוא חנות למוצרי גן - לקנות פלקטים, קישוטי חג, סרטי קרפ צבעי גואש, אתם מכירים את התרגיל. הבעיה המרכזית שלנו היתה שאין לנו מושג איך קוראים לדברים, רכזת הנוער של הקהילה שלחה אותנו לקנות - mural paper, מושג לא ברור שמשמעותו נייר מאוד גדול??? פלקט??? הסתובבנו כמו סהרוריות ברחבי staples - מעין אופיס דיפו יקר באותה מידה. אבל עם המון עזרה מקומית, ותושיה (בקבוקי קטשופ כמערוכים ומזלפים) הצלחנו להשיג כמעט הכל. כמו קומונריות משופשפות התייצבנו עם צאת שבת לקישוט המקום, את קישוטי חגמולד הכשרנו לקישוטי חנוכה, ותלינו שרשראות פתיתי שלג, חנוכיות, סביבונים וכדים. למחרת קמנו להפתעה מקסימה, כל השכונה היתה מכוסה שלג לבן!! אי אפשר להסביר את זה אבל השלווה שיורדת על העולם והשקט הזה שמתרחש כשיורד שלג הוא פשוט קסום. בעשר וחצי התייצבנו מוכנות ומזומנות לפתוח את היריד. אם חשבתם שרק בישראל הורים יעשו דברים בלתי יאמנו כדי שהבן שלהם יצליח להכנס בתור לפני הבן של השוכטמנים טעות!!! האמריקאיות השקטה, המסודרת והמאורגנת שתיארתי בבלוג הקודם, עשתה אחורה פנה מהיר בפני עדר הורים וילדים שמטרתם היחידה היתה להגיע לדוכן הדונאטס ראשונים... היריד היה הצלחה גדולה, ואין מה לומר בני עקיבא הציבו את דגלם בקהילה ואנחנו קיבלנו את תהילתנו כמי שיודעות להרים אחלה מסיבה, הבעיה היחידה היא שמדובר בטף, הגיל הממוצע הוא עדיין 5.... אבל יש תקווה ובעז"ה עוד אבנך ונבנית, וסניף ריברדייל היו יהיה.
חנוכה שמח,
ולא אל דאגה לא הלכתי לאיבוד בשלג ובגולה...

הודו לה' כי טוב

טוב אז האמת שכבר מלא זמן רצים לי רעיונות בראש וכל מיני אירועים שקורים ואני מייד חושבת וואו אני חייבת לכתוב על זה בבלוג לצערי או לשמחתי אני עסוקה מעל לראש בהכנות לחנוכה, כתיבת העבודה הסמינריונית ושאר ירקות..
שבוע שעבר יצאנו לחופשת חג ההודיה, לא שיש כאן חידוש גדול, עם כמות החופשות שיש כאן והסאנדייז פלא שמישהו באמת מצליח ללמוד משהו השנה, מצד שני זה קצת מסביר את הלחץ העצום והיעדר ההפסקות במהלך הימים שכן לומדים כאן.
ההתרגשות לקראת החג היתה גדולה מאוד, כולם כל הזמן שאלו אותנו מה אנחנו מתכננים לחג? אם אנחנו הולכות למצעד הגדול? אנחנו מתכננות לאכול הודו??? מצד שני כששאלנו אותם מה מקור החג לא הרבה יכלו לענות לנו... אז ככה, חג ההודיה הוא חג אמריקאי לאומי, לא חג דתי שבא לציין את שיתוף הפעולה בין המתיישבים האירופאים האנגלים שהקימו את המושבות הראשונות והאינדיאנים, ילידי המקום. שיתוף פעולה די מוצלח מבחינת האנגלים – האינדיאנים עזרו להם לעבור את החורף ולימדו אותם להכין לחם מתירס (ממש טעים) אבל די אומלל מבחינת האינדיאנים – אימפריאליזם, גירוש, מוות ומגורים שמורות טבע וכו'.
החופשה התחילה ביום רביעי, בערב ירדנו למנהטן לראות את הבלונים שיצעדו במצעד המפורסם של מייסיס לכבוד חג ההודיה. בכל שנה מייסיס – חנות הכלבו הכי גדולה בעולם מארגנים מצעד ענק שחוצה את ניו יורק, המצעד כמו כל פרויקט אמריקאי שאפתני הוא ענק, גדול מהחיים ובעיקר מופרך מעיקרו. במצעד יש כ-20 בלוני הליום ענקיים בצורות של דמויות מצויירות מפורסמות וכדומה כשאת כל בלון מחזיקים כ-20 איש, בנוסף לבלונים יש במות נעות בנושאים שונים, כשמלא מפורסמים נוסעים בבמות האלה, 20 ומשהו להקות מצעדים (אתם יודעים כמו זו של המשטרה וכדו') רקדנים, בקיצור עיר שלמה מניעה את המצעד הזה. אז ביום רביעי ירדנו עם כל עם ישראל לחזות בפלא השמיני של העולם – הבלונים הגדולים, למקדימים היתה גם הזכות לראות איך מנפחים בלון כל כך גדול אבל אנחנו הסתפקנו בלראות אותם לאחר מעשה. הבלונים מסודרים בשורה בשני רחובות ראשיים שנחסמים לקראת המצעד, וביעילות וסדר מופתי השוטרים וצוות המצעד מכוונים את אלפי האנשים סביב הבלונים.
ביליתי את הלילה בדירת השליחות במנהטן יחד עם שליחות בוסטון (היתרון שבשליחות בחוף המזרחי – כולנו די קרובות זו לזו). התחזיות היו עגומות בכל מצב או שצפוי מזג אוויר קשה או מצד שני אם מזג האוויר יתבהר הרי שמיליונים של אנשים צפויים להגיע... אנשים שסיפרו לנו על המצעד אמרו שצריך להגיע מוקדם לתפוס מקום נורמלי. כל הדרך ניסיתי לחשוב נו, באמת עוד נבואת זעם מופרכת, כמה אמריקאים מוכנים לקום בשש וחצי כדי לתפוס מקום טוב לראות את המצעד?? ועוד בחופש?! אז זהו, טעיתי ובענק. למחרת למרות תכנונים והתלהבות רבתי מצד כל הבנות לא התעוררנו בזמן. אני יצאתי מוקדם והגעתי לאזור המצעד בערך ב-9:15 בהתחלה היה נחמד, הולכים לאורך הרחוב ורואים את כל משתתפי המצעד מתכוננים ליציאה ליד הבמות הנעות והבלונים אבל ככל שהתקרבתי למסלול המצעד כמות האנשים הלכה וגדלה וכמות האוויר לנשימה הלכה ופחתה בקצב מדאיג. כמו כל ישראלי מצוי כמובן שהגעתי עם תיק גב ענק (כן אני יודעת וכבר ניסו לכייס אותי פעם אחד בטיימס סקוור) וכמו כל ישראלי מצוי מצאתי את דרכי עם המון חיוכים התנצלויות וקצת השתחלות למקום די נחמד לתצפית על המצעד.
אין מה לומר, האמריקאים יודעים להרים מצעדים, סביבי היו הרבה תיירים והורים לילדים קטנים, בין 2 קבוצות האוכלוסיה הזאת כמובן שמצאתי גם את משפחת היורדים הישראלית שבאה לטבול בקצת אמריקה. כל בלון שהגיע יכולת לשמוע את גלי ההתרגשות באים, שיא ההתרגשות היתה לקראת הבלון של דורה (ואם אתם לא יודעים מי זאת רוצו לגן הקרוב ומהר), הילדים התלהבו משל היתה זו נינט בחוף ניצנים...
אחרי המצעד נפגשתי עם שאר השליחות וטיילנו קצת ברחבי העיר. לקראת צהריים עשינו את דרכנו חזרה לריברדייל לסעודת חג ההודיה מסורתית בבית אחת המשפחות בקהילה. כשקיבלנו את ההזמנה לארוחה, ליתר דיוק הזמנו את עצמנו למשפחה כי רצינו לראות ארוחת חג מסורתית וכמובן לאכול הודו וכל שאר המאכלים, המשפחה אמרה שלא נרגיש לא בנוח ושהם מזמינים הרבה אנשים, קרובים, חברים וכו'. היו במקום 30 איש, מספר די מכובד למשפחה אמריקאית טיפוסית. במהלך הארוחה שהיתה מאוד טעימה, המשפחה הוציאה "סדר חג ההודיה", לא פחות ולא יותר. הסדר כמו סדר פסח סיפר את סיפורם של החלוצים האמריקאים ואת נפלאות ארצות הברית the land the free and the brave, היו שירים וקטעי קריאה ובעיקר מעניין. בכל זאת מאוד הפריע לי הגישה שרווחה שם, לאורך כל השבוע שלפני החג מאוד תהינו לגבי האם לחגוג את החג או שלא, ומה משמעות החג מעבר לקישוטים ולאוכל (וכמובן משחק הפוטבול המסורתי)?? רוב המקורות של רבנים אמריקאים מדברים על הכרת הטוב כלפי ארה"ב שקלטה את היהודים מאירופה ואפשרה להם חיים בכבוד. אז נכון, ארה"ב היא באמת המקום ליהודי לגור בו כיום, אבל הפריעה לי מאוד הגישה המעט גלותית של תודה שאתם לא רודפים אותנו. מה שהיה יפה הוא שאחרי הסדר המשפחה ערכה סיום נ"ך, אם המשפחה יחד עם אחת הבנות שלומדת באוניברסיטה במשך שנה שלמה ישבו כל ערב על הטלפון ולמדו יחד במשך שעה והספיקו ללמוד את יהושע, שופטים ומלכים.
למחרת השתתפנו בעוד טקס מסורתי של החג, הסיילים!! כן, כן, כמו שאר עדת עמך ארה"ב קמנו בשש וחצי בבוקר ועמדנו נפעמות ומפהקות מתחת לשערי הכניסה המאירים של קודש קודשים – מייסיס, מסביבנו אלפי אנשים לוקחים חלק בעבודת הקודש – השופינג. יום ששי שאחרי חג ההודיה (שתמיד יוצא ביום חמישי האחרון של חודש נובמבר) נקרא black Friday ולפי האגדה ביום זה החנויות נפתחות בארבע וחמש בבוקר ואפשר למצוא הנחות מדהימות ומחירי רצפה למוצרים שביום יום היינו מסמנים כ-כשאזכה בלוטו. אנשים ישנים מחוץ לחנויות כדי לזכות במעט מן האור של עשרה מחשבים ניידים ראשונים במאה דולר. אחרי סיבוב קצר בקומת הבגדים, ובהייה חסרת תועלת בתורים הארוכים החלטתי שאני אעשה חסד לעצמי ולעולם אם אחזור לישון, העיקר באתי ראיתי ולא קניתי..
אבל אל דאגה הסיילים ממשיכים עד חגמולד, כן כן, עונת החגים נחתה עלינו עם שלג (קצת) והמון המון המון קישוטים, כל בית הופך להפקה טבולה בירוק, איילים והמון נורות. אבל אני אכתוב על זה בהמשך.
חנוכה שמח!!
יעל.

קדימה בני עקיבא הידד במעלה

ביום רביעי, כ"ד באדר א' תרפ"ט 1929 – בהנהגתו של יחיאל אליאש, מייסד תנועת בני עקיבא, התכנסו החברים הראשונים של התנועה שהיו תלמידי כתות ח' של ת"ת מזרחי ותלמידי סמינר למורים של המזרחי. שבת פרשת לך לך סניף ריברדייל פתח את שעריו לשנת התשס"ח. עמדנו ארבעתנו ושני הסטודנטים האמריקאיים שאתנו, "ראשי הסניף" (קומונרים בלשון המקום) ומדריך אחד מול 8 חניכים וחניכות בני 5 עד 11.
אין מה לומר שהלחץ לקראת פתיחת הסניף היה גדול מאוד. מתחילת השליחות כל הרעיון של סניף במיוחד בקהילה המסוימת הזאת ובמקום השליחות שלנו עמד מעל לראש של כולנו. לעומת רוב מקומות השליחות בהן השליחים עובדים בבתי ספר יסודיים, אנחנו עובדות בבית הספר התיכון ובלי להפחית מהעונג הצרוף של העבודה בבית הספר והילדים, מבחינת "הרמת" סניף אין לנו שום קשר לילדים בקהילה בגילאי סניף. מצד שני ארגנו מפגש בתיכון לחברה שמעוניינים להיות מדריכים הגיעו בערך 12 ילדים שמתוכם 6 הגיעו רק בשביל הדונאטס שהבטחנו (רכזים יקרים, אנחנו תלמידות חרוצות!!) ומתוך הנותרים נשארנו עם כ-3 מדריכים אופציונליים.
הבעיה המרכזית של בני עקיבא בניו יורק היא שאין שום תשתית קבועה לפעילות קבועה של בני עקיבא סביב סניף שבועי למרות שהרבה נוער משתתף במחנות הנוער של בני עקיבא בקיץ, אבל הם לא רואים קשר בין שני הדברים.
אחרי שבועיים של הכנות מרוכזות בפרסום הסניף ותיאומים בין כל הגורמים – הראשי סניף האמריקאים, ה-youth director של בית הכנסת והרכזים האמריקאיים האחראים על הסניפים יצא שדווקא את הקטע הכי חשוב – הפעילות עצמה הכנו בישיבת דירה קצרה של 10 דקות.
עוד בערב שבת הגענו לפני כניסת שבת לבית הכנסת, מצאנו את חדר הפעילות המיועד, ותלינו שלט מקסים שהודיע על מקום ושעת הפעילות. בשבת בצהרים חזרנו שוב אחרי הליכה מהירה של כחצי שעה לבושות בחולצות התנועה ("תילבושת" – תגידו את זה במלעיל ומבטא אמריקאי ואז תקבלו טעם מהחוויה), נכנסנו לחדר ה"סניף" ופגשנו את החניכים.
מזל שהיו אתנו הראשי סניף האמריקאים, אני חושבת שארבעתנו היינו בהלם גמור. לי אישית לקח 10 דקות טובות להרים את עצמי מהרצפה ולקלוט ש-כן, אני הולכת להעביר פעילות לזאטוטים. במהלך סבב שמות שלקח כמעט רבע שעה, ניסיתי לזכור מתי בפעם האחרונה העברתי פעילות לילדים מתחת לגיל 14 ואיך לעזאזל עושים דבר כזה??? אז נכון הפעילות שתכננו לא היתה ממש מתאימה לגילאים שהיו אבל הילדים ברובם הבינו את חוקי המשחק, שיחקו יפה ואפילו חלקם הצטרפו לפזמון כששרנו את המנון התנועה בסוף הפעילות. בסוף הפעילות חילקנו את ה-treats, סוכריות על מקל וההורים אספו את הילדים שמחים וטובי לב.
אני לא חושבת שבמהלך כל ההכנות ליציאה לשליחות אי פעם חשבתי שאני הולכת להפעיל קטנטנים כאלה, איכשהו בתמונה שהיתה לי בראש החניכים היו נחלתם של מדריכים שאני ברוב כשרוני אדריך ואכשיר שיעבירו הפעלות שנכין יחד, אבל לרגע לא עלה בדעתי שאני הולכת להעביר את הפעילות עצמה.
בהמשך השבוע המשכנו בפרסום הסניף ואכן המאמצים השתלמו, השבת האחרונה היו לנו 17 חניכים, ושוב מדריכה אחת אבל לפחות הכיוון הוא חיובי.
הפעילות שלנו כשליחות ממש, בבית הספר ובבנ"ע מתחילה לאט לאט לקרום עור וגידים. ביום שלישי ה-16 באוקטובר העברנו פעילות לציון 21 שנים לחטיפתו של רון ארד, הפעילות היתה מוצלחת מאוד ולרגעים היתה לי תחושת דז'ה וו חזקה מימי השירות הלאומי. באמצע היום נכנסה האחות של בית הספר בהיסטריה קלה – "אתם חייבים להפטר מכל הבלונים הכחולים שתליתם!! יש בבית הספר ילדים שאלרגיים ללייטקס בבלונים!!"; היה ברור שהיא רצינית אבל אלרגיה לבלונים?? זה היה חידוש.
בשבתות הקרובות אנחנו עסוקות בשבתון הדרכה מחוזי, סמינריון שליחים ושבתון של בית הספר מעבר להכנות לפעילות בית ספרית וסניפית. ב"ה הימים עמוסים אבל אנחנו גם מבלות ולומדות אבל זה כבר בלוג אחר...

יום טוב,
יעל.

שלושה ימים של חג!!!

שלושה ימים של חג. כמה אפשר לעשות בשלושה ימים של חג? כמה אפשר לאכול, להתפלל, להתארח בשלושה ימים של חג? כשארזתי לקראת היציאה השיקול היה הבגדים שיש כרגע מול הבגדים עוד אקנה בהמשך והידיעה שאני עוד צריכה לחזור לארץ עם אותן שתי מזוודות שאתן באתי. אחרי כל כך הרבה ימי חג ושבת – כבר חרשתי על כל "בגד שבת" אפשרי.
יש מעט תסכול גם בידיעה שאחרי חודש שלם כאן בקושי בילינו שבוע מלא של לימודים, לא מדובר כאן בתסכולים של תלמידה חרשנית לשעבר (וכל מי שמכיר אותי יודע שזאת מעולם לא היתה הדמות שהתאימה לי..) אבל בא נאמר שהרצון לפעול, הקוצים להתחיל ב"שליחות" כבר בוערים, הבעיה היחידה היא מתי???


בנתיים אני אוגרת חוויות, מנצלת זמן להכיר את אנשי המקום, להתגבש בנינו כקבוצה ובאופן כללי, להתמקם כחלק מן הקהילה המדהימה שיש כאן. בימים שבין יום כיפור וסוכות עזרנו במכירת ארבע מינים בבית הכנסת הקהילתי, כמות היהודים והישראלים כאן מדהימה, פגשנו אנשים שונים, חלקם חברי הקהילה וחלקם רק גרים במקום באופן "זמני" כבר 7 שנים. הרבה ישראלים שבאו ללמוד כאן ונשארו, משפחות שעלו לארץ וחזרו אחרי כמה שנים.
הדוכן שלנו היה ברחוב, ליד המכולת הכשרה ובמהלך הימים ניגשו אלינו הרבה גויים שהתעניינו בדוכן ובעיקר לא הבינו מה כל כך מיוחד בלימון הזה שעולה 35 דולר?? ניגשו אלינו גם הרבה נוצרים, מסתבר שבסביבות סוכות שלנו יש להם Palms Sunday מין חג בו הם מברכים את בואו של "אותו אחד" באמצעות ענפי דקלים – נשמע כמו חיקוי עלוב? אבל בעיקר הפתיעו אותי אנשים – נשים וגברים שבחיים לא הייתי מנחשת שהם יהודים שניגשו והיו מעוניינים לקנות ארבע מינים לכבוד החג. אשה שחשבה שכל ארבעת המינים נמצאים בתוך הקופסא של האתרוג, אשה מבוגרת שבעלה חולה אלצהיימר וביקשה מאתנו להסביר לה איך מרכיבים את ארבעת המינים ומה עושים אתם, בחור צעיר שהסביר לחברתו הלא יהודיה מה המצווה ואיך עושים אותה.
לסוכות התפצלנו ארבעתנו, כל אחת נסעה לבלות את החג במקום אחר, אני ביליתי את החג אצל סבא וסבתא. סבא וסבתא שלי גרים בניו יורק, באזור שפעם היה מאוד יהודי, לפי סבתא שלי כשהם עברו לגור שם כזוג צעיר היו כ80% יהודים במקום, כיום השכונה מלאה באסיאתים והודים ובית הכנסת שלהם מתקשה לתפקד. בית הכנסת הוא קונסרבטיבי שבשל הקשיים בגיוס חברי קהילה הופך יותר ויותר רפורמי ו"שוויוני". כשהייתי קטנה לא ממש הפריע לי ללכת להשתתף בתפילות בבית הכנסת, היה כיף שאפשר כולם סבא, סבתא וכל המשפחה לשבת יחד באותו ספסל, ככל שבגרתי הבנתי את ההבדלים וכיום מעבר לבעיה ההלכתית של השתתפות בתפילה בבית כנסת מעורב מבחינה אישית אני נמנעת מתפילה במקום.
החג היה חוויה מעניינת, ועלו אצלי המון שאלות בבחינת החיוב ההלכתי והאישי שלי במצוות החג ובמצוות בכלל. נשות המניין של סבא וסבתא שלי הכינו טליתות לפני החג, חלקן לובשות כיפות בתפילה וסבתא שלי רצתה לדעת מה דעתי בנושא. פטרתי את השאלה בכך שמעולם לא התעניינתי במצוות מעיקות כמו כיפה וטלית, מי צריך את זה?
עוד יותר, בשמחת תורה טיילנו לנו בין בתי הכנסת השונים, ה-RJC השמרני והותיק מבין השלושה היה כצפוי – שמרני, לעומת זאת ה-HIR האורתודוכסי מודרני היה חוויה מעניינת. בבית הכנסת מתקיים פעם בחודש מנין נשים בשבת, במהלך סיום קריאת התורה היו מספר מוקדים של קריאת התורה רק שכאן היו גם כמה מוקדים בעזרת הנשים. ננסי, ה"אמא המאמצת" שלנו, הזמינה אותנו לשמוע אותה קוראת בתורה. היה מרתק לראות כל כך הרבה נשים סביב שולחנות עולות לתורה (הן רק מברכות על קריאת התורה בלי "ברכו"), קוראות בתורה, היו נשים שזו הפעם הראשונה שלהן שממש בכו בהתרגשות בסיום העליה שלהן. אחר כך היה טקס שלם של הכרזת חתן תורה וחתן בראשית ו- הפתעה!! כלת תורה. כן, מנין הנשים החודשי בוחר לו אשה ככלת תורה במקביל לחתן תורה של הקהילה. הטקס עצמו היה ממש יפה, קרוב לזמן שנקבע פתאום נכנסו לבית הכנסת חבורת גברים מחזיקים חופה של טלית וארבע עמודים, מתחת לחופה היו החתנים עם ספרי התורה, הגברים הכניסו אותם כמו שמכניסים חתן וכלה לחופה. כשסיימו את הקריאות בכל התחנות השונות התחיל הטקס עצמו, היה השיר של הכרזת חתן תורה ולאחר מכן הכניסו את חתן תורה עם החופה עד הבימה, הרב אמר כמה מילים על חתן תורה ולאחר מכן חתן תורה עצמו אמר כמה מילים וסיימו את קריאת התורה. לאחר מכן שוב החופה חזרה לכניסה של בית הכנסת והכניסו את חתן בראשית באופן דומה. היה מקסים לראות את כל הקהילה מתרגשת ושמחה בשביל החתנים והיתה קצת הרגשה של חתונה ממש.
בשבת זכינו גם בחוויה מרגשת נוספת. בשבת הראשונה שהיינו כאן ניגשה אלינו אשה מלאת חיים, מסוג האנשים שפשוט כיף להיות לידם בלי קשר לשום דבר שהיא ממש אומרת, ומייד הזמינה אותנו בכל פעם שנרצה לאכול אצלה בשבת. השבת החלטנו לפדות את ההזמנה הזאת והתארחנו אצלם, מסתבר שהשבת גם חגגו את יום ההולדת התשעים של אבא שלה, לא רק אלא שגם אבא שלה הוא מהרבנים הידועים של יהדות ארה"ב. קוראים לו הרב הרשל שכטר, והוא כיהן כרב בצבא האמריקאי במהלך מלחמת העולם השניה והיה מבין הראשונים שהגיעו למחנה בוכנוולד וברגן בלזן לאחר השחרור, בספר של הרב לאו מוקדש לו פרק שלם. הוא ארגן את החיים היהודיים וסייע לניצולים רבים להתחיל חיים חדשים, אחרי מלחמת העולם השניה הוא גם היה פעיל בולט מאוד בתנועה לשחרור יהודי ברית המועצות ובאופן כללי מהרבנים הבולטים של יהדות ארצות הברית. בשבת בצהריים המשפחה ערכה קידוש לכבוד יום הולדתו והרב אמר כמה מילים בשבחו, מסתבר שהוא היה הראשון שזכה לסמיכה בידי הרב חיים סולובייצ'יק, הוא כיהן בועד הרבנים האורתודוכסי במשך שנים ובכלל היה איש אשכולות והיה ידוע באמנות הנאום שלו. באמת חוויה חד- פעמית.

החג והשבת היו מלאים בחוויות, ההקפות בבתי הכנסת, ההתארחות אצל משפחות שונות, התפילות בבתי הכנסת השונים אבל בעיקר הרגו אותי ההליכות. מבין שלושת בתי הכנסת בקהילה רק אחד נמצא קרוב אלינו, השניים האחרים נמצאים במרחק הליכה של כחצי שעה, "קרוב" במונחים אמריקאים.. יצא שבשמחת תורה כאן, כלומר יום טוב שני שבכלל לא מחייב אותי הלכתי פעמיים הלוך ושוב בין הדירה ובתי הכנסת, ובכלל יכולתי טכנית לעלות על אוטובוס!!! רק בגלל יום טוב שני של גלויות הייתי עולה לארץ.
בקרוב אנחנו מתכננות את פתיחת הסניף ואת הפעילויות בבית הספר, וסוף סוף תתחיל ה-שליחות!!!

יעל.

הפי יונטוב!!

ראש השנה היה נקודת משבר, אם חשבתי שעד עכשיו כבר התאקלמתי ואני יכולה להתמודד עם הגעגועים הביתה, ראש השנה שבר את הכל.
החל מיום שלישי מאוחר בלילה התחלנו במרתון טלפונים ואימיילים לכל המשפחה, חברים ומכרים. אני לא ממש הספקתי להגיע למחשב בזמן כיוון שהייתי עסוקה באפיית חלות. כן, כן, החלטנו ארבעתנו שבמקום לתת מגנט או מזוזה לכל משפחה אצלה נתארח לחג או לשבת לאפות חלה, ולכן לרגל החג הכפול והשבת פתחנו בפרויקט לאפיית 7 חלות לארוחות השונות (תספרו, אכלנו 7 ארוחות בסופ"ש האחרון).
עד שהגעתי למחשב, קיבלתי אימייל מאמא שלי בו היא פרטה את כל המאכלים השונים שהכינה לחג, מעבר לפה שהתמלא ברוק, העיניים התמלאו בדמעות. היה קשה לחשוב שאני אפילו מתגעגעת ללחץ הזה של אמא של לפני החג. למחרת בבוקר דיברתי עם כל המשפחה, כמו פעם כשהדודים מאמריקה היו מתקשרים, העבירו אותי מאח לאח כשברקע אני שומעת את אבא שלי מזרז את כולם להיכנס למקלחת כי החג מתחיל עוד מעט, גם ללחץ הזה התגעגעתי.
אי אפשר להסביר את התסכול בשיחות עם החברות שהספקתי לדבר אתן לפני החג. אתה רוצה שיספרו לך כמה שיותר, מה קורה בארץ, מה קורה בישוב, מי התחתן, מי ילדה, מי רב עם מי. כאילו זה אפשרי שיתנו לי כמה דקות של הארץ דרך הטלפון או המחשב.

את ערב החג בילינו בבית הכנסת השכונתי של צפון ריברדייל, ברוב בתי הכנסת בניו יורק סידורי הישיבה בחגים זה עניין מקודש. התפילות של תקופת החגים הם האמצעי של הקהילה לגייס חברים חדשים לקהילה ולגייס את מסי הקהילה, כל חבר בקהילה משלם מחיר מסוים ומקבל תמורתו כסאות לתפילות. סידורי הישיבה בבתי הכנסת הם עניין של מסורת מקודשת, ישנם מקומות בהם משפחות יושבות באותם מקומות כבר דורי דורות (עד כמה שיש דורי דורות באמריקה). בית הכנסת הזה הוא בית כנסת יותר נינוח, אין מקומות מסומנים וכמובן שהקהילה שמחה לארח אותנו. בכל זאת ההרגשה היתה שונה, לא משנה כמה התפאורה, האוכל, הבגדים שונים זה לא מהותי, אבל התפילה זה כבר עניין שונה לגמרי. היה לי ממש קשה להתחבר לתפילה. עם כל זה שהתפילה היתה בנוסח אשכנז, השירים היו שונים לגמרי. יצאתי ממש מתוסכלת מהתפילות, כל קטע שהתרגשתי לקראתו, כל קטע שחיכיתי לשיר אותו כבר שנה שלמה, החזן בחר לשיר אותו במנגינה שונה לגמרי. השוני הזה כל כך הקשה על ההתחברות וההרגשה של ראש השנה ממש בעיקר כששאר חברי הקהילה לא הפסיקו להתפעל על החזן והתפילה המדהימה. ואם לי היה קשה, לאסתר, שנוהגת מנהג עדות ספרד היה קשה עוד יותר. חצי מהזמן התפילה שלה הפרצוף שלה היה משהו כמו "אתם צוחקים עלי נכון?!". המזל שלמחרת מצאנו מנין ספרדי והיא חזרה קורנת מאושר – "סוף סוף מצאתי יהודים!!".

דרך בית הספר ארגנו לנו משפחה שונה לכל ארוחה ככה שיצא לנו להכיר את הקהילות השונות ובעיקר לצבור המון חוויות. החלות היו הצלחה מסחררת, ובעיקר המשפחות התפלאו, איך 4 בנות הצליחו לאפות חלות כל כך טעימות?? (ותודה לאמא על המתכון והסיוע..).
בכל ארוחה חייכנו, ענינו לשאלות, שיחקנו את "את מכירה את..." עד סוף החג כבר ענינו אוטומטית לשאלות – אני גרה בעפולה, it's up north; באלעזר, it's in Gush (ככה אמריקאים מכירים את גוש עציון) וכו'...
היו כמה משפחות די הזויות, כמו משפחות שמטרת האירוח שלנו היתה לבדוק שידוכים לבנים שלהם – "מה מאיר עושה? הוא מחפש עבודה, מחפש שידך...", משפחות בהן היינו אנחנו, המארחים הפנסיונרים והסבתא. במשפחה הזאת הבעל הוא פרופסור למוזיקה, כשאסתר סיפרה על העליה של הוריה מאתיופיה הוא אמר שהדבר היחיד שהוא יודע על אתיופיה זה מהאופרה "אאידה" והמשיך משם לתאר את כל האופרה במשך שעה ארוכה. שלא לדבר על בדיחות ה"חידודין" שלו, איך יודעים שאם נפל עלי גמל אני צריך לשמוח? "אשירה לה' כי גמל עלי..."
ארוחה אחת אכלנו אצל משפחה ישראלית, העונג שבחופשיות בהתנהגות, האוכל הישראלי, השפה העברית. מצד שני, המשפחה הזאת נמצאת כאן כבר 7 שנים, וזה ממש מוזר איך שהילדים מתקשרים בניהם ואתנו באנגלית שוטפת ומעורים לגמרי בתרבות האמריקאית.
ואם הגענו לתרבות האמריקאית, בעיקר נהניתי לשמש כצופה מן הצד על החוויה האנתרופולוגית הזאת של מפגש עם תרבות שאמנם מוכרת לי אבל באותה מידה שונה לגמרי. בכל בית כמעט יש עוזרת אחת לפחות שגרה בבית בדר"כ היספאנית או שחורה, העוזרות מטפלות בילדים, מנקות את הבית ולמעשה משמשות כ"גוי של שבת" במהלך כל החג. בארוחה אחת העוזרות גם הגישו לנו את האוכל לשולחן, חוויה מאוד מוזרה כששואלים אותך "miss would you like some fish" ומגישים לך לצלחת.
הדבר השני שהבחנתי בו הוא המדד לאנשים לפי כמה יש להם ולא מי הם, אנשים לא הפסיקו להתלהב מנשיא בית הכנסת שמשמש גם כנשיא ה"ישיבה יוניברסיטי" ולספר לנו עוד ועוד פרטים על משפחה אחת שהוזמנו אליה שמסתבר שהיא מהעשירון העליון של המשפחות היהודיות העשירות באזור ניו יורק. אז, כן הבית ע-נ-ק, המקום מדהים אבל רמת ההתלהבות לא הפסיקה, גם כשחזרנו מאותה ארוחה לא הפסיקו לשאול אותנו איך היה ואם ראינו את כל הבית... אנחנו דווקא שמחנו כשבעלת הבית הזמינה אותנו להישאר לנוח אחרי ארוחת צהריים כיוון שהבית היה במרחק חצי שעה מהדירה שלנו.

לתשליך הלכנו עם כל הקהילה לשפת נהר ההדסון, לא מדובר כאן בירדן ההררי, הנהר הוא רחב מאוד ומזוהם מאוד לפי מה שהבנתי ומשמש למעשה כגבול טבעי בין ניו יורק וניו ג'רזי השכנה. במהלך התשליך, או נכון יותר, במהלך ה"שמוזינג" – דיבורים, ריכולים וכו' שאחרי התפילה ניגשו אלינו מספר משפחות והציגו את עצמן, הזמינו אותנו לארוחות שבת. אה וכן, שאלו אותנו לגבי בייביסיטר, מסתבר שזה עסק די רווחי כאן, המחיר הממוצע הוא 15 דולר לשעה.

הקטע שהכי יזכר מהחג הזה הוא ערב שבת בו ננעלנו מחוץ לדירה היקרה שלנו, הדירה בנויה בצורה כזו שיש דלת כניסה המשותפת לנו ולשכנה מלמטה ואז כשעולים במדרגות מגיעים לדלת הכניסה שלנו. בקיצור, מסיבה זו או אחרת אחת מאתנו החליטה שיש לה יותר מדי מפתחות בצרור והשאירה מפתח אחד בדירה, מסתבר שזה היה המפתח לדלת הכניסה הראשית. המזל שלנו היה שאת אותה ארוחה אכלנו אצל סגן המנהל של בית הספר, משפחה שכבר אנחנו מכירות ומרגישות בנוח, ובנוסף לכך לפני שיצאנו הוא אמר שאם נלך לאיבוד בדרך אפשר לחזור לישון אצלו... כמה הוא צדק! ב-11 וחצי בלילה דפקנו אצלו בבית, בדרך חזרה תהינו איזה סוג פיג'מה הוא לובש וכשהוא פתח את הדלת במכנסיים קצרים וגופיה שלשתנו פשוט נקרענו מצחוק על הרצפה במשך כמה דקות טובות. הסברנו לו מה קרה והוא דאג לנו למיטות וחולצות לישון בהם. למחרת יצאנו מהבית מוקדם וכל הדרך התפללנו שמריה, השכנה מלמטה כבר התעוררה ופתחה את הדלת, הגענו החלפנו בגדים והיינו מוכנות שוב לשמש כאורחות למופת.

אם לא נעשה כלום השנה מלבד השהות כאן בקהילה, לפחות יצאנו מרווחות עם המון חוויות וסיפורים...

גמר חתימה טובה,
יעל.