בגובה העיניים

מרבית מן הזמן שלי בתור אדם המקטלג עצמו כ"דתי" אני עסוקה בשאלה: כיצד להחזיר אנשים בתשובה, גם אם זה נעשה באופן בלתי מודע.

רצה הא-ל ונולדתי לסביבה שאינה מכירה כ"כ בדת. עם השנים עשיתי תשובה, וכמו כל אדם בעל תשובה ששתי לפזר את המתנה שקיבלתי כדי שגם כל השאר יוכלו להנות ממנה. מהידע המצומצם שרכשתי בשנים שהתרועעתי בחברת "חילונים" יצא לי להכיר אותם קצת מקרוב. ומאוד חשוב לי לומר: "מה שרואים מכאן לא רואים משם"...

בכל ערבי המפגשים בסופי השבוע עם חברי ה"חילונים" מעברי, בכל שיחה, נושא ופוזיציה לא הצלחתי להמנע מלדבר על דת. אחוזת אורות, מנסה לעטות על חברי את הערכים שמטפטפים אל תוך הפינה הקטנטנה בראשי, והם- כלום לא מזיז אותם.

יום אחד חברה התקרבה אליי בצד ואמרה: "תשמעי אם הייתה לנו אי פעם קירבה לדת, דיבורים כאלה רק מרחיקים אותנו".
מהיום הזה ואילך חדלתי מ"להפיץ" והתחלתי שומרת לעצמי את "אוצרותי הדתיים".


יום אחד חברה התקרבה אליי בצד ואמרה: "תשמעי אם הייתה לנו אי פעם קירבה לדת, דיבורים כאלה רק מרחיקים אותנו".
אישית, חשתי שנכשלתי במשהו ורציתי לחלוק זאת על מנת שאנשים נוספים ידעו כיצד לא לפנות לחילוני. בכלל, זוהי עבודה שלא מיועדת לכל אחד, מי שלא יודע כיצד לגשת ליהודים, כלומר, לא חש אותם ולמד אותם, לדעתי לא יצליח להאיר את הנקודה הפנימית שבקרבם.

המצב הרגיל הוא, שההסתכלות של החילוני כלפינו היא קשה. קשה מאוד לחדור לליבו מבלי לעשות זאת עם שמץ של כפייה, מלבד זאת תמיד יש איזושהי תחושה באוויר של עליונות מצד זה שבא להפיץ את הדת, זוהי תחושה שאני לראשונה הרגשתי בניצני התשובה שלי.

אחרי מה שחברתי אמרה לי, הבנתי שכמו שלי היה תהליך מיוחד בגילוי מציאות ה' בעולם, כך כל אחד זכאי לתהליך זה! התחלתי לראות את הטוב ביהודי באשר הוא. אז חשבתי שהקרקע טיפה יותר מוכנה מבחינתי לפעול בנושא התשובה, אך עדיין לא ידעתי כיצד לגשת לעשייה.

מפגש יחיד בחנוכה עם תנועת "קוממיות" עשה את כל ההבדל.

תנועת "קוממיות"- תנועה שקמה על מנת להבריא את השורשים הרוחניים והמעשיים של הזהות היהודית.
בין פעולותיה של התנועה היא עוסקת בקירוב לבבות באמצעות דוכני הסברה במוקדים מרכזיים, שמהם נוצרות חברותות ברחבי הארץ.

בחנוכה בשנה שעברה עשתה קוממיות יד אחת עם מדרשת אביב. נפגשנו עם אריאל לביא מהתנועה שהסביר לנו כיצד פועלים.
הבנות התחלקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת עברה בבתים ברחובות מסוימים בתל אביב והציעו לדיירי הבתים להדליק נרות יחד והסבירו על החג בהרחבה מהזוית האמונית.

הקבוצה השניה עמדה בדוכנים, חילקו סופגניות וניסו לשוחח עם אנשים בנוגע לחג החנוכה.

יצאנו לדרך. נציגת קוממיות, שתי בנות ממדרשת אביב ואנוכי.

הדוכן שלנו הוצב בדיוק בכניסה לקניון עזריאלי, בהתחלה לא ידענו איך לשלוט במצב, נציגת קוממיות כבר "תפסה" שתי עוברות אורח לשיחה מעמיקה ככל הנראה.

אנחנו השלוש בהינו אחת על השניה תוהות כיצד "נקפוץ למים". והנה ניגש אלינו בהליכה מהירה בחור אחד צעיר שנראה מכובד למדי בחליפתו המחויטת, שלף את ארנקו ושאל בחטף: "כמה עולה סופגניה"?! וחברתי השיבה לו מיד: "עולה בחיוך". אותו הבחור חייך מיד סינן תודה, וסר לדרכו.

חבורת נערים שחלפו על פנינו בסקייטבורד שאלו בציניות האם הם בארץ ישראל, כנראה בשל הנחמדות ללא התמורה שהפגנו.
חייל אחד זרק: "כל הכבוד לכם"!

יכולנו לראות כיצד דעות קדומות, סטיקרים ותוויות מתפוררות ממש לפנינו. ממש אנושיות אמיתית.

אחד ההישגים היותר מדהימים מבחינתי באותו מעמד היה כאשר הצלחנו להרגיש את האנשים שעמדו מולנו. בתחילת הערב קיבלנו דף שאותו היה עלינו למלא בשמות ומספרי טלפון של אנשים שיהיו מעוניינים בעתיד להמשך קשר עם מישהו "חבר", "שותף" שישוחח עימו על יהדות.

בסוף הערב הצלחנו למלא את כל הדף בשמות ומספרים של אנשים- שמעולם לא הדליקו נרות חנוכה בביתם, שיודעים מיהו דתי- רק מעמדתה השקרית של התקשורת ושהיהדות לא היוותה להם שום אבן דרך במהלך חייהם.

הערב הזה היה גדוש בהתרגשות מהולה בתחושת שיתוף ושיוויון. לדעתי, הצלחנו לגשת אל לב האנשים, דרך הסברה בגובה העיניים.
חשוב להדגיש כי למען קירוב לבבות יש לבוא מתוך כנות, תחושת שיוויון וחלילה לא ממקום מתנשא.


חשוב להדגיש כי למען קירוב לבבות יש לבוא מתוך כנות, תחושת שיוויון וחלילה לא ממקום מתנשא
אני חושבת שזה שגוי לומר ש"איכות הנוער הדתי עולה בהרבה מהנוער החילוני", גם אם זוהי אמת לאמיתה! צריך לזכור שמדובר בציבור יהודי. יהודי נברא בצלם א-לוקים, הוא טוב מטבעו, מכורח הנסיבות נולד לתרבות מושחתת. חשוב מאוד שנראה את זה. ברור שזה לא אומר שהוא צריך להישאר כפי שהוא- חילוני, אלא להיפך צריך לסייע לטוב שבו למצוא אפיקי ביטוי מעשיים.

הציבור הדתי בעיני הרבים מייצג את "המוסריות", וכאשר אנו חוטאים בה, אנו נתפסים "בקטנות".

הדתי כמעט תמיד שרוי תחת עיניים בוחנות, הנוחות הנפשית בלהיות שייכים לציבור מגובש עם דרך יחסית ברורה משדרת לחילונים: לא באמת אכפת לי ממך. ואם ממנו לא אכפת, מגיעים למצבים שעם כיפה על הראש, גם מחבר דתי, לא אכפת! וזה מה שמרתיע את החילוני מלהעיז להיכנס לחברה שכזאת של "דתי צבוע" או "דתי מושחת" וכו'... ואלה מילים שבאות מפיהם של אנשים, ששמעתי במו אוזניי ואני כמובן, רק כלי לציטוט.

אנחנו ציבור קדוש ויקר עם כוונות טובות וטהורות, אך לפעמים אנחנו מתפספסים שלא בכוונה. ומריחים מאיתנו עליונות בשטח. על כן לעניות דעתי צריך להחזיר בתשובה בסופר, בתחנת האוטובוס ובמסדרון האוניברסיטה. אבל לפני שניגשים, צריך להרהר דקה במטרה: מולי עומד יהודי שבמהותו הוא בוודאי לא פחות ערכי ואיכותי ממני, אולי לא רואים זאת כעת, אך עם האמונה יבוא הביטוי לכך!

יישר כוח ובהצלחה!

--------------------------------------------------
רוצה גם אתה להיות חלק?!
התקשר עוד היום:
לאריאל 052-6070466
ידידיה 052-5665029
לתרומות (נא לציין עבור "אגף התשובה"):
בנק לאומי סניף גבעת אורנים 797, מס' חשבון 27779/49.
לתרומות בכרטיס אשראי: 03-7563146 24 שעות ביממה

היא מתעניינת ביהדות

יש שאומרים שאנחנו חולמים, שאנחנו מציגים תמונה ורודה מדי ושבכלל הדברים לא כל כך פשוטים. אז נכון – לא תמיד הכל הולך חלק, ונכון שיש גם קשיים בדרך – אבל יותר מזה יש הרבה סיעתא דישמיא...

ואם אתם לא מאמינים לנו, תשאלו את הפעילים שלנו...

מספרת נעה מבית-אל:
"הלכתי לדוכן בתל אביב (במסגרת סדנת תשובה), ממש במקרה (שכמובן הוא רק מ-ה'), וזו היתה הפעם הראשונה שלי. התביישתי נורא, ולא הצלחתי לדבר עם אנשים.


היא היתה ממש בעניין. הסתבר שהיא בדיוק חזרה מטיול בחו"ל. שם היא קיבלה המון תובנות על החיים וחשבה שם על מלא דברים והחליטה שרוצה להכיר את היהדות
הלכתי עם מישהי ממש מנוסה כבר, שהיתה בהרבה דוכנים, והסתובבנו וחיפשנו בנות במשך זמן רב. ואז חברה שלי קלטה מישהי, ניגשה ושאלה אותה אם היא מתעניינת ביהדות והיא ענתה –"כן" מהוסס כזה. לאט לאט התפתחה שיחה, והיא סיפרה שהיא קצת קוראת פה ושם ספרי יהדות, אבל לא פירטה יותר מידי.

סיפרנו לה על "ראש יהודי", וגם שאלתי אותה על אפשרות ללמוד בחברותא יחד, אמרתי לה, "עם מישהי כמוני", ושלומדים ביחד מחשבה, מוסר ויהדות בצורה עמוקה. היא הסכימה מיד, בלי להסס כלל.

היא היתה ממש בעניין. הסתבר שהיא בדיוק חזרה מטיול בחו"ל. שם היא קיבלה המון תובנות על החיים וחשבה שם על מלא דברים והחליטה שרוצה להכיר את היהדות, אך לא ידעה בדיוק איך. ממש סיעתא דישמיא שנפגשנו!

נפגשנו שוב מספר ימים מאוחר יותר. היא הגיעה עם החבר שלה. הוא נכנס לשיעור ודיברנו בערך 3 שעות! והצעתי גם לחבר שלה שנפנה אותו ללמוד בחברותא עם מישהו. הבחור התלהב מהרעיון, ועד היום הוא לומד באופן קבוע עם החברותא שלו.

בהמשך היא גם הגיעה למדרשה שבה אני לומדת, אנחנו לומדות יחד בהזדמנויות שונות, ומעבר לזה אנחנו פשוט חברות..."

מספרת ט' מרמת-גן:
הייתי פעילה בדוכנים לפני כמה שנים והפסקתי. לפני כמה חודשים החלטתי שצריך לחזור לזה. הצטרפתי לדוכן, ודירבקתי בדרבוקה. מאוד היססתי ללכת, והתביישתי נורא. זה תהליך קשה ממש!, אבל כנראה שזה השגחה כזו כי יש שם מישהו שאמור לפגוש אותך ולכן ה' מושך אותך לשם.

בהמשך הערב הגיעו 2 בנות, אחת מהן התעניינה והשנייה שתקה. ניגשתי דווקא לשקטה ושאלתי אם היא מעוניינת בשיעורים ביהדות והתפתחה בינינו שיחה. גיליתי שהיא מאותה העיר שלי, רמת גן, והחלפנו מספרים.


דווקא לשקטה ושאלתי אם היא מעוניינת בשיעורים ביהדות והתפתחה בינינו שיחה
אחרי כשבוע התקשרתי אליה. הבחורה שמחה כל כך! לא ציפיתי לכזאת שמחה! דיברנו על המון דברים: על המשפחות שלנו ועל החיים בכלל. היא גם מאוד רצתה ללמוד. כשהצעתי לקבוע איתה חברותא, התברר שהיא צריכה לטוס עוד כחודש לאירופה. והיא ממש רצתה שיהיה לה גם שם קשר ליהדות.

מיד עשיתי כמה טלפונים ומצאנו מישהו שם בקהילה היהודית שילמד איתה.

מספרת שירה מרחובות:
תמיד משך אותי עניין הקירוב לבבות. גם כי אצלי המשפחה מאוד מגוונת ותמיד יש נושאי שיחה בכיוון, אך לא ידעתי איך להתחיל. חברה שלי שלמדה במדרשת "ראש יהודי"" סיפרה לי ולחברה שלי על רעיון החברותות.

בתחילה לא הבנתי על מה היא מדברת. אבל ככל שהקשבתי לה יותר, התלהבתי מהעניין. הגעתי לסדנת התשובה בפסח. היו שיחות מעניינות וברכה מחזקת מאוד מהרב שמואל אליהו, אך עדיין כשיצאתי לדוכנים, להפצה, לא מצאתי יד ורגל. עמדתי נבוכה במרכז העיר, לא יודעת איך או עם מי להתחיל. עשיתי שיקולים כמו: היא בטלפון, היא ממהרת, היא עם חבר והיא סתם נראית עצבנית היום. וככה עברו עוד ועוד אנשים, ואיתם הזמן, ואני עוד ממתינה לאיזו הזדמנות שתיפול עלי מהשמים. ואז החלטתי לאזור אומץ ויהי מה. ניגשתי לבחורה הראשונה שעברה מולי. היא הייתה עם אוזניות...

אמרתי לה: "שלום! את מעוניינת לשמוע על יהדות?".

היא ענתה לי: "כן, מה יש לך לאמר?"

במצב הזה לרגע התבלבלתי. לא ציפיתי לכזו תשובה ישירה על ההתחלה. הבאתי לה את הכרטיס של 'קו התרי"ג', ואז פשוט זרקתי ת'דברים הראשונים שעלו לי לראש: שבת, חגים, משפחה...

תוך כדי שאני מדברת, היא מספרת לי שאמא שלה חרדיה והיא גרה איפה שאני גרה. התלהבתי. שאלתי אותה: "אז למה עזבת...?". היא ענתה שנושא הצניעות העיק עליה מאוד. פיתחנו שיחה בנושא, וגיליתי שהיא מפגינה נגד הזנות בתל אביב, ובסך הכל צניעות זה נושא שבוער לה גם.

אחרי שיחה של 30-40 דקות, היא שאלה אותי אם אני עונה בקו שרשום בכרטיס. כמובן שלא. ואז נפל לי האסימון: "רוצה לשמור על קשר?".

החלפנו פלאפונים, וקבענו להיפגש.

עבר זמן עד שנפגשנו (שתינו עמוסות בעיסוקים), אך בהזדמנות הראשונה שיכולנו שתינו, היא באה אלי הביתה ודיברנו, והחלטנו ללמוד יחד את הספר "דורנו מול שאלות הנצח" של ד"ר אהרון ברט.

היא סיפרה לי שהיו לה בהתחלה חששות, שזה לא יזרום, ויהיו הרבה שתיקות... אבל היא גילתה ש... לא!

ב"ה! תודה לאל! שווה כל ניסיון התפדחות! הכי הרבה... עברת סטאז'...

משנקין לישיבה

ובכן... החלל שנוצר בליבו של רועי בעקבות פרידתו מחברתו, איפשר פתח ליונתן להיכנס אח תוך חייו של רועי, ולהכניס יחד איתו גם את הקב"ה...

בהתחלה היה נראה ליונתן שרועי בא רק בשביל להרחיב אופקים בשכל, לדעת יותר, ולא בשביל שהדברים יכנסו לו אל הלב ואל החיים, סך הכל רועי הוא אדם שכלתן ביותר... גם כשכבר התחילו ללמוד יחד באופן קבוע, היה בטוח יונתן שעבור רועי זהו לימוד שכלי נטו... אך בחנוכה גילה יונתן צד אחר ברועי...


רועי הגיע רכוב על אופנעו ו"נכנס ישר לתוך העניינים"... האווירה והחום מיד נכנסו לליבו
בית יהודי ברמת-גן, אווירה משפחתית חמה ונעימה, חנוכיה, סופגניות, שירים וסיפורים – כך היה נראה ערב בחנוכה בביתו של יונתן, אליו הוזמן רועי. רועי הגיע רכוב על אופנעו ו"נכנס ישר לתוך העניינים"... האווירה והחום מיד נכנסו לליבו והיה אפשר לראות עליו שהוא מרגיש בנוח. הוא אף נפתח והתחיל לספר על משפחתו.

יונתן התלבט הרבה זמן מה לעשות – הוא רצה לתת לרועי להדליק נרות בברכה, אך הייתה לו בעיה כיוון שרועי לא יישן אצלו באותו לילה...

כשהנר היה כבר בידו של רועי ורצה להתחיל לברך, כנראה שהיה לו חשוב להוסיף ולומר דבר מה שישנה את ההחלטה של יונתן...

"אתה יודע, גם בבית אני מדליק נרות חנוכה". אמר רועי כבדרך אגב כמעט. ההפתעה הייתה גדולה ומשמחת, וכך גם נפתרה בעיית ההדלקה בברכה – בביתו של יונתן רועי הדליק בלי ברכה, וכשחזר לביתו קיים את המצווה כהלכתה.

רגע לפני שנפרדו באותו הערב, אמר רועי ליונתן דבר שלא היה רגיל לשמוע – "אחי, ממש נהנתי היום!"

יונתן ורועי ממשיכים ללמוד יחד גמרא בביתו של יונתן, אך כבר כמה פעמים קרה שהיו צריכים עזרה מספר או מאדם שלישי שלא היה בנמצא. יונתן חשב שאולי כדאי שילכו ללמוד את החברותא הקבועה בישיבה, אך פחד מתגובתו של רועי – אולי ירגיש מאוים או 'אנטי', או שיחשוב שהוא מנסה לכפות עליו להתחיל לקיים מצוות... אך להפתעתו, רועי קיבל את הרעיון בשמחה ובהתלהבות, ויחד הלכו ללמוד בישיבה.

האוויר והאווירה בישיבה הם משהו מיוחד, ולהם השפעה משלהם. בית מדרש מלא מפה לפה בלומדי תורה עם שמחה בעיניים וטוהר בלב. הגיע זמן תפילת ערבית, ורועי, שוב מפתיע את יונתן, שאל אותו "איך מתפללים?". היה לו כל כך פשוט וברור שאם הגיע זמן התפילה, הוא לא יישאר לשבת סתם כך ויחכה, אלא גם הוא יקח סידור וישפוך שיחו לפני בורא עולם...

--------------------------------------------------
רוצה גם אתה להיות חלק?!
התקשר עוד היום:
לאריאל 052-6070466
ידידיה 052-5665029
לתרומות (נא לציין עבור "אגף התשובה"):
בנק לאומי סניף גבעת אורנים 797, מס' חשבון 27779/49.
לתרומות בכרטיס אשראי: 03-7563146 24 שעות ביממה

מי מפחד משנקין?!

בתמוז חם, ובתל אביב אפילו חם מאוד, אבל בדוכן בשנקין (גם) בתמוז יש חום מסוג אחר...

בדוכן עומד יונתן, מורה בן 26, נשוי ואב לילד, מחפש יהודי לשוחח עימו. בחור צעיר ששפתיו צבועות באודם, וציפורניו משוחות בלק שחור מושך את תשומת ליבו. "יש לך דקה לדבר על ה'?" זורק יונתן. הבחור חושב לרגע ואומר – "סבבה!"

התיישבו השניים והתחילו לשוחח, הביאו קצת 'משקה', ניגנו קצת, והעבירו חצי שעה בלהכיר אחד את השני, בלספר סיפורים, ולשוחח על החיים ועל ה'...

רועי (הבחור בעל השפתיים הצבועות) התגלה ליונתן כאיש שיחה נעים, וכאדם שקול מאוד וחכם. הוא בן 24 ומעביר חוגים לילדים במבוכים לדרקונים, ובנוסף יש לו אתר אינטרנט של מועדון רוק כבד. רועי עבר בשנקין בדרכו אל אותו מועדון (וזו גם הסיבה להופעה התמוהה...).

לפני שנפרדו ופנו איש אל דרכו, שאל יונתן "רוצה להמשיך לדבר מתישהו?", רועי חשב לרגע וענה – "סבבה!". הם החליפו מספרי טלפון ונפרדו בלחיצת יד.

לאחר זמן מה נפגשו שוב בביתו של יונתן. לאורח החשוב הוצע כיבוד (גשמי ורוחני). בכדי שיוכלו לבחור יחד מה ללמוד, ביקש רועי קודם כל לדעת מה זה כל דבר, ויונתן הסביר בסבלנות ובשמחה מה זה גמרא, ומי היה רבי נחמן וכו'. השניים גם ניסו להכיר אחד את השני טוב יותר, ורועי סיפר ליונתן את סיפור חייו.

"האמת," אמר רועי, "אני מגיע אליך בזמן קצת קשה, מין משבר כזה... חברה שלי זרקה אותי, וזה גורם לי להרגיש ממש על הפנים"

"הגעת בדיוק בזמן". ענה יונתן...

איך המשיכו להתגלגל הדברים בין רועי ליונתן?! בפעם הבאה...

--------------------------------------------------
רוצה גם אתה להיות חלק?!
התקשר עוד היום:
לאריאל 052-6070466
ידידיה 052-5665029
לתרומות (נא לציין עבור "אגף התשובה"):
בנק לאומי סניף גבעת אורנים 797, מס' חשבון 27779/49.
לתרומות בכרטיס אשראי:  03-7563146 24 שעות ביממה

כש"לא" זה לא ממש לא

בצומת הרחובות בן ציון-קינג ג'ורג' שבמרכז תל אביב עמדו חבר'ה במסגרת פעילות סדנת התשובה. אחד עם גיטרה, אחד עם תוף וכל השאר מסתובבים ומחפשים חברותא.

שני חבר'ה שהיו עסוקים בשיחה אודות הפעילות הבחינו ביהודי מתבונן בהם. מיד קפץ אחד מהם, דוד, ושאל אותו: "אחי, רוצה לדבר על הקב"ה?".

"לא, אין לי זמן. אני רק מסתכל על הגיטרה".

"רוצה לנגן קצת?".

"לא! ממש אין לי זמן, מצטער".

"טוב", אמר דוד, "לא נורא, אבל קח פלאייר, זה על קבלת שבת פה, ברח' בוגרשוב, תבוא!".


"טוב", אמר דוד, "לא נורא, אבל קח פלאייר, זה על קבלת שבת פה, ברח' בוגרשוב, תבוא!
היהודי אמר "כן", ודוד חשב: 'הנה עוד יהודי צמא מגיע לקבלת שבת! איזה כיף!'.

בעוד דוד בוהה בו חוצה את הכביש הוא רואה אותו זורק את הפלאייר לפח. 'אחח.. ריבונו של עולם!' ליבו של דוד זועק.

מתוסכל מההחמצה הוא חוזר אל הפעילות כשלפתע חוזר היהודי ואומר: "בעצם יש לי חצי שעה פנויה...".

 

----------------------------------------------------

כל מי שנדבק כבר ב'חיידק' התשובה, יודע שיש יהודים שנשמתם צמאה בכל מקום, ושלא צריך בהכרח להגיע עד לדוכנים בתל-אביב, בשביל לדבר עם יהודי על יהדות...

אחת מהפעילות הותיקות שלנו זו שירה מגורי-כהן מבת ים שסיפרה לנו את הסיפור הבא:
סוף שבוע, בחזרה הביתה מהלימודים בירושלים, תחנה מרכזית בתל-אביב.

מחכות לאוטובוס, 2 נשים בנות כ- 40, ועוד 2 נערות כבנות 20 ואני. והאוטובוס לא מגיע כבר הרבה זמן...

בהתחלה הייתה דממה, כל אחת שתקה במקומה, עד שאשה אחת הפרה את השקט והתלוננה כאילו אל האוויר: "וואי, כמה זמן עוד נחכה לאוטובוס?!"

עניתי לה: "אולי במקום לחכות לאוטובוס, עדיף שנחכה למשיח? עליו יכולים להשפיע שיבוא יותר מהר..." האישה הנהנה בהסכמה...

האווירה התחממה לטובה. היו לי בתוך התיק תשובות לשאלות ששאלו את הרב שמואל אליהו בנושא מעשר כספים שתכננתי ללמוד, אך מכיון שהייתי עם עוד נשים, חשבתי לעצמי: "למה שאלמד לבד? אולי גם הן רוצות לדעת ולשמוע?".

שאלתי אם הן מעוניינות לשמוע, והן ענו: "בטח! תעשי לנו שיעור תורה..." והצטרפו לשמוע בשמחה.

שתיים מהנשים אף הוסיפו שהן נותנות מעשר כספים.


שאלתי אם הן מעוניינות לשמוע, והן ענו: "בטח! תעשי לנו שיעור תורה..." והצטרפו לשמוע בשמחה
בנתיים הגיע האוטובוס והמשכתי לשוחח עם אחת הבנות ואף קבענו חברותא לשבת...

שירה מוסיפה ומציעה:
לא משנה איפה אתה נמצא ואיזה חומר יש לך – תדבר מהמקום האמיתי ומהלב וכבר יסכימו לשמוע על מה שאתה רוצה להגיד...

--------------------------------------------------
רוצה גם אתה להיות חלק?!
התקשר עוד היום:
לאריאל 052-6070466
ידידיה 052-5665029
לתרומות (נא לציין עבור "אגף התשובה"):
בנק לאומי סניף גבעת אורנים 797, מס' חשבון 27779/49.
לתרומות בכרטיס אשראי:  03-7563146 24 שעות ביממה.