הכוונה, כמובן, לבעיית האתרים הלא מתאימים באינטרנט שנידונה מעל כל במה אפשרית בציבור שלנו, כולל בבלוגי הקטן והצנוע.

אני מקווה שלא הפחדתי יותר מדי את המשתמש הלא מקצועי בערימות המושגים הטכניים ואני מקווה שתרמתי תרומה צנועה לדיון (החשוב) בנושא.

אין ספק שהבעיה עצמה לא פשוטה. לא שהאינטרנט המציא אותה, אלא שהוא היווה פיתרון נוח ונגיש למי שכבר חיפש את הזבל המתועב. אמר לי בעבר מנהל בי"ס תיכון כי אין לו ספק שתלמידיו נכנסים לזבל ואין לו מה לעשות נגד זה, אבל שלא יהיה "על מצפוני", ובחר בפיתרון של מורשת, פיתרון שחייב את המורים לבטל את החסימה לפני כל שיעור אנגלית ע"מ שבכלל ניתן יהיה לעבוד.

כבר שנים אני עוקב אחרי פיתרונות הסינון השונים ונתקלתי בהם על כל סוגיהם:

פתרונות ברמת הרשת המקומית - שרתי פרוקסי שמוגדרים אד-הוק על ידי מנהלי מערכת נמרצים (מכון לב כמשל, וגם בבית שלי מופעל אחד כזה משיקולי פרסומות), כלי סינון המובנים בנתבים (Cisco, C
כל מי שקצת מבין במחשבים בחברה הדתית נשאל לא אחת איך עוקפים את מנגנון החסימה המעצבן הזה, שחוסם הרבה דברים חשובים ובלתי מזיקים
heckPoint, Fortinet - נפוץ במקומות עבודה) או שרתי סינון (SurfControl למשל) ואחרים. העובדה שאתרי תועבה הגיעו לרוב עם רוגלות ושאר תוכנות זבל שמספקות אחר כך עבודה לתמיכה הטכנית עודדה חסימת האתרים הללו.

 

בשוק הפרטי והבלתי מקצועי היו בעיקר תוכנות סינון שונות שרצות על המחשב המקומי, כמו זו של בב"ל - של חברת iCognito או של NV מבית PureSight, ואחרים. יש אפילו אחד שמגיע עם מערכת ההפעלה Windows Vista ואחר כתוסף לדפדפן האלטרנטיבי Firefox. היה גם מי שחסם אתרים פה ושם ע"י שימוש בקובץ hosts של מערכת ההפעלה.

פתרונות אחרים מומשו ברמת ה-ISP (ספק האינטרנט) על בסיס רשימה שחורה או לבנה. מורשת הוא אחד כזה אבל לא היחיד.

 

הרשימה השחורה לא הייתה מי יודע מה יעילה, והרשימה הלבנה השאירה אינטרנט-צעצוע חסר תועלת, משהו כמו מה שנפוץ ב"דמוקרטיה" בסין ובמדינות המפרץ או באיראן.

כל מי שקצת מבין במחשבים בחברה הדתית נשאל לא אחת איך עוקפים את מנגנון החסימה המעצבן הזה, שחוסם הרבה דברים חשובים ובלתי מזיקים. החל באתר (דאז) של תנועת הנוער עזרא (שרק מעבר לשרת אחר איפשר פתיחה שלו ע"י מורשת), המשך בשרתי מייל קצת פחות מוכרים (מורשת סירבו לפתוח אותם) ובעיקר ICQ ו-MSN Messenger שהן כלי עבודה מחייב בכל משרד מודרני.

פתרונות העקיפה עבור כל שרותי הסינון (במורשת חלקם לא באמת עבדו) היו מקוריים וכללו בעיקר שימוש בשרתי פרוקסי חיצוניים שמחביאים את הכתובת משירות החסימה בעזרת BASE64 (שמסתיר את הכתובת האמיתית משירות הסינון), או שימוש בפורט 443 המשמש ל-SSL. חיפוש קצר בגוגל יעלה אלפים כאלה.

 

 

על אינטרנט רימון שמעתי לפני מספר חודשים מחבר, שהיה חלק מהצוות שהריץ את הסיפור הזה. היה נשמע לי מעניין ובדקתי קצת יותר לעומק את הפיתרון שלהם. יש לציין שלא התחברתי אליו ממש אלא נעזרתי באחרים שהתחברו.

 

רבותיי, אני מסיר להם את הכובע. סוף סוף נסיון לתת מענה אמיתי להרבה מאוד גולשים שלא מוכנים לוותר על מה שהרשת מוכנה להציע ומפחדים. מדובר בעצם בספק אינטרנט מלא (כולל טווח כתובות IP משל עצמו)

הפיתרון שלהם מציע אפשרות להתחבר לשרתי FTP למשל, שיתוף קבצים (צולע במיוחד),ושרותים שונים שמשתמש מקצועי יותר נזקק להם. הם מציעים גם IP קבוע בתוספת של 40 ש"ח לחודש.

מבחר החבילות שלהם מאפשר החל מגלישה חופשית לחלוטין למעט תועבה ועד לאתרים תורניים בלבד, כל אחד ומה שמתאים לו.

 

אמנם הפיתרון הזה רחוק מלהיות מושלם. הוא אינו מתאים למשתמש המקצועי במיוחד ומהירויות ההורדה שם קצת צולעות, אבל הוא פיתרון מצויין עבור מוסדות חינוך ומשתמשי אינטרנט לא מקצועיים.

הייתי שוקל את הפיתרון הזה עבור מוסדות חינוך ומקומות בהן הרשת אינה משמשת ככלי עבודה או אין צורך בשרותים מעבר לשירות הגלישה הבסיסית פלוס מינוס.

 

מרגיז: התמיכה הטכנית אינה במספר חינם. חבל שדבר שנכנס כנורמה אצל לא מעט ספקי האינטרנט ישראליים עוד לא תפס אצלם.

 

אבל תמיד אפשר להתחבר דרך WiFi לשכן או אינטרנט קפה. אז נגד מי שמחפש את הזבל זה לא באמת יעזור.

 

הפעם אני הולך לדבר על נושא שנהיה (ואולי תמיד היה) חם בציבור שלנו - שירות צבאי ולאומי.

במשרד לידי משרתת חיילת בשם א. הנ"ל מתגוררת בצפון על גבול רמת הגולן ומשרתת ביחידה סגורה במרכז הארץ.

משכורתה של החיילת - 430 שקל לחודש. האוכל שהיא אוכלת זה עוד 600 שקל בחודש. החיילת גם מקבלת כרטיס חוגר. עלות הנסיעות לצבא - כ-500 שקלים בחודש (בעיקר רכבת).

צה"ל צריך גם לשלם עליה עוד חיילים בשלישות, יחידות המחשב וכו' וכו'. סך הכל - כ-5000 שקל לחודש לפחות, לא כולל עלויות של מענק שחרור ותנאים נוספים.

היחידה לא משלמת על החיילת הזו אגורה, מעבר לעלויות מגורים וקצת ציוד פה ושם.

ניקח עכשיו בת שרות לאומי:
לצה"ל אין בכלל מה לעשות עם עשרות אלפי יושבי סטנדר נטולי כושר גופני. פקידי-כלום יש לו בשפע גם ככה.

צריך לשכור בשביל 8 כמוה דירה (1500$ לחודש לפחות והרבה פעמים יותר), לשלם עליה מים וחשמל ולתת לה בול נסיעות כי היא גרה רחוק וצריכה ליסוע חינם. צריך לשלם משכורת לרכזת שלה וגם למקשרת שרודפת אחריה בשמינית וצריך לשלם גם משכורת למנהל האגודה ולרואה החשבון שלו, וכן הלאה.

סך הכל כ-3000 שקל לחודש, לא כולל מענק שחרור.

אלא מה, העמותה, האולפנא, בית הספר או מה שזה לא יהיה מקבלים את הבת בעלות הרבה יותר נמוכה או בחינם, מה שמעודד אותם לנצל ולזלזל בכח העבודה הזול שהם קיבלו. אחרים, הגם שמעריכים את הבנות שעושות עבודת קודש היו שמחים אילו יכלו להעסיק עובדת עם קצת נסיון ובשכר מלא. מיותר לציין שהמשרתים לא עובדים בחוץ ולכן לא מכניסים כסף לבניית חייהם העתידיים, וכסף למערכת בצורת מס הכנסה ושות'.

ועכשיו תקומו ותצעקו שזה חשוב - שטויות !

בצה"ל יש עשרות אלפי חיילים מיותרים אותם הוא נאלץ להחזיק לפי חוק, העולים לו עשרות מיליוני שקלים בחודש לפחות. בשירות הלאומי ישנם מקומות שמנצלים את הבנות שלא מצאו מקום שירות אחר (ורוצות שירות לאומי בכל מחיר) בצורה מזעזעת ומחפירה. ולמה כל זה? כי בהמשך הן צריכות לסמן בקורות החיים ששירתו בצבא או בתחליף, שלא "השתמטו".

בשביל שחיילים אמיתיים וחשובים שעושים עבודת קודש (באותה משכורת עלובה) לא יהיו מקופחים, מוחזק מנגנון ענקי ומנופח שעולה מאות מליוני שקלים בחודש (כולל הש.ל שתקציבו האחרון היה עוד כמה עשרות מליונים, ועכשיו גם רוצים ש.ל גם לחרדי וערבים). בזבוז.

 

עם השנים נוצר מצב שבו צה"ל צריך הרבה פחות חיילים ממה שהוא מקבל, מה שגרם לו לוותר על מי שקצת ניסה להיאבק במערכת. לכך הוסיפה כנראה העובדה שהחיילים האלה עולים לו הרבה כסף. דמיינו למשל חיילים שעסוקים כל הזמן בלשבת במרפאה ולהוציא "גימלים", הפניות לרופאים מומחים או כאלו שזקוקים לשופטים או כלא צבאי מדי פעם. תחשבו על זה שהחיילים הלא יעילים האלה אוכלים, ושותים, ומתקלחים (אם ישנים בבסיס), וצורכים חשמל, ומתישים מערכות שלמות ע"מ להפוך את שרותם לבלתי מורגש עד כמה שאפשר.

ואחר כך מתנגחים בחרדים שהם לא מתגייסים, כשברור לכל בר דעת שלצה"ל אין בכלל מה לעשות עם עשרות אלפי יושבי סטנדר נטולי כושר גופני. פקידי-כלום יש לו בשפע גם ככה. תוסיפו את זה שהם לא רוצים בנות בסביבה והרי לכם מתכון בטוח לצרות.
זה לא שאני לא מנסה לשכנע עכשיו קרוב משפחה חרדי להתגייס, אבל זה בגלל שהצבא ישקם אותו אחרי שכבר שנים הוא רק עושה קולות של לומד בישיבה. בצבא הוא לפחות יקבל סדר יום, עולם חיצוני וגם משכורת הגונה שתפרנס אותו ואת כל משפחתו (האבא בכולל, עוני מזעזע) על בסיס מערכת הת"ש.

 

צבא הגנה לישראל לא צריך להיות שום "כור היתוך" ולא אמור להיות פיתרון לבורחים מהבית או בעיות אחרות. עשרות אלפי פקידונים משועממים = פחות מיגון לטנקים ופחות מטוסים. פשוט. לא ?

בשמונה בבוקר נזכרו להתעורר הסמרטוטים והמג"ב, והללו החלו להתארגן לגירוש החמישי במהלך יום וחצי.
בתשע החלה הקמת בית הכנסת מאבנים שנפלו מהירח. בשלב הזה הקבוצה שלנו סייעה להעברת האבנים משום מקום למתחם בית הכנסת. ב-10:00 התחיל הבלגן בעת ששלושה ג'יפים ממג"ב ניסו למנוע את העברת האבנים. מסכנים השוטרים – אחר כך המפקד ישלח אותם לפרק את כל זה.
הנ"ל ויתרו על זה לכשהבינו שהגלגלים שלהם בסכנה (אבל זה כבר לא היה קשור אלינו).

ב-10:30 הודיעו לנו שמג"ב מגיעים וצריך לברוח. ארזנו את הציוד. כ-250 איש התפזרו בשטח בכיוון הכפרים הערביים וכ-750 אחרים נשארו על ההר.
המג"בניקים שהגיעו עד מהרה, חכמים על חלשות, החלו בגירוש הבנות. נער שפך על השוטרים קצת מים מה שהסיט את תשומת ליבם. הבחור נחנק אך הצליח לברוח.
בהמשך העלו מדגם מייצג מהעולים להר לטרנזיט משטרתי ממוזג (3 בנים + 7 בנות שהופרדו לשני חלקיו של הרכב) ומשם למשטרת אריאל.


עד כאן ציטוט.
בשעה 12:30 מצלצל הטלפון בבית, השוטר מבקש את אמא.
"שלום, מדברים ממשטרת אריאל, הבן שלך יצחק נעצר. זיהינו אותו לפי כרטיס קופ"ח שמצאנו בתיק שלו". הגאון הלך לרופא כנראה מתישהו והשאיר את הכרטיס בתיק.
וכך יצאתי בערב תשעה באב עם הסעודה המפסקת בתיק, כשאני לבוש במדי צה"ל, בדרך לשחרורו של הפושע המסוכן.

 

הבחור שוחרר בסוף, לא לפני שאמא שלי חתמה על ערבות שלא להיכנס לשטח השומרון למשך 14 יום.

אחרים שוחררו עם הרחקה לשבוע או ללא הרחקה בכלל, ו-7 הבנות שוחררו למחרת למרות שלא הזדהו. גיבורות.

בשבוע שעבר נסעתי עם אמא לבירת השומרון, על מנת לשחרר את יצחק, אחי, שנעצר על ידי בריוני מג"ב בהריסות הישוב חומש. לאחר שבפעם הראשונה נזרק לכלבים על הכביש ליד ג'לג'וליה (במקום בו אין אפילו תחבורה ציבורית), הנ"ל לא ויתר ובפעם השניה הגיע לחומש, וכך הוא מספר, בשכתוב קל:

עליתי על אוטובוס בפתח תקווה, שהגיע באיחור של שעתיים. הפעם החליט מי שהחליט לכוון את האוטובוס ליישוב סלעית, במטרה ללכת ברגל משם לעינב ובהמשך לכיוון חומש.
מיותר לציין כי כל קבוצה הגיעה מכיוון אחר. חלק מהקבוצות הורדו באזור קדומים ופארק בר-און, אחדות הורדו מהאוטובוס בדרכי עפר באזור שבי שומרון וכך היה מי שתכנן ודאג לנווט כל קבוצה לכיוון אחר.
כמובן – זאת על מנת להטעות את מפקדיי.

הגדרות מזיקות להתיישבות כך גילינו לאחר שנתקענו בין שתי גדרות של יישוב יהודי בסביבה. בסופו של דבר הצלחנו לצאת משם איכשהו על דרך הביטחון.

יום שני, שעת לילה. יוצאים בדרך שלא חשוב מה ולא חשוב איך לכיוון עמנואל. מעמנואל ברגל לקדומים. ההוראות היו בושה וחרפה: מהערבים אין מה לפחד. מהצבא הישראלי – דווקא כן.
לפני קדומים הוקפצנו בדרכי גרילה לאיפשהו על הירח בסביבה, ומשם חולקנו לקבוצות. אחדים נשארו בסביבה עוד לילה (יגיעו לחומש לקראת ליל תשעה באב) ואילו אנחנו בסביבות חצות הלילה יצאנו לכיוון חומש ברגל.

הקור השומרוני אף פעם לא מזיק, ובמקרה שלנו היה יעיל ביותר לקירור המנוע של קו 11, בדרך העולה לחומש מכיוון השום מקום לאף מקום, תוך איגוף של הכביש המוצף ברכבי כוחות האופל ופנסיהם המלכלכים את חשכת הלילה.
לחומש הגענו עם שחר, בשעה 6.30 לפנות בוקר בעוד שהחיילים והשוטרים עסוקים בחלום השביעי (לא אני ספרתי). שרידי היישוב היו מלאים ביהודים, בכמות שלא נראתה בו בדרך כלל גם כשהיה מיושב. כאלף יהודים היו על ההר וסביבתו.

המראה של הישוב היה גרוע יותר אפילו מיום העצמאות. מישהו ביקר פה וגילח את כל מה שאפשר היה לאלתר ממנו משהו, החל מאבני "אקרשטיין" המשמשים למדרכות, "חושות" מהריסות הבתים וכל דבר אחר.

בפעם הבאה – עוד יום-יומיים:
1. מתי נזכרו השוטרים להתעורר.
2. ביקור במשטרת אריאל (ובמדי צה"ל).
3. סוף דבר.

 

 

ניסנית זה לא חומש. ניסנית זו גדר בטון אדירה (בדומה לזו שבסובב ירושלים), שנבנתה על מנת להחביא את הערבים או אולי להבטיח שיהודים לא יחזרו לשם אי פעם. 

 

יהודי אחד כזה, שמסרב להזדהות בשמו, שלח לי את התמונות הללו:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אולי פעם יקימו גדר כזו גם בגבול עם מצרים?