בעקבות פספוס האוטובוס לכיוון הבסיס, מצאתי את עצמי ביום ראשון שעבר על הרצפה של התחנה המרכזית בירושלים, בישיבה מזרחית כשהמחשב הנייד עליי ומחובר לנקודת חשמל שהסתתרה מאחורי משהו, בודק אימייל.

תוכן ההודעה בישר על כך שאחד מראשי פעילי פולארד, נפתלי מאיר התארס עם אליענה, גם היא מראשי הפעילים. קפיצה קטנה לפורום של מטה המאבק העלתה כי בשבועות האחרונים התארס עוד זוג, גם הם היו מפעילי פולארד בשלהי התקופה שבה הייתי שם.

 

מעבר למזל-טובים חמים ולוהטים לזוגות המתארסים וברכה שיראו בעז"ה הרבה אור בבניינם המשותף, אי אפשר היה שלא להתחמק מהמסקנה ששוב הכתה בראשי:

 

 

 

אמנם רק לפני חודשים בודדים "שיניתי קידומת" אל מעבר לעשרים, אבל ממבט חד ומפוקח על המציאות הגעתי למסקנה הנ"ל כבר לפני אי-אלו שנים.

 

גדלתי בסניף של עזרא, תנועה שבה השיטה היא לרוב להפריד לחלוטין את הקבוצות עד ההפיכה לגרעינים, ואת הגרעינים (י' ומעלה) לערב חלקית היכן שהדבר רלוונטי (למשל: לא קומזיץ). הגיע הגיל ואיתו התחילו גם מאבקי ההפרדה הבלתי נגמרים, שכללו בעיקר רדיפה של מי שחשב אחרת, ועל כך אולי אכתוב פעם.

ישנה כמובן גם תנועת אריאל, שם ישנה הפרדה ברמת הסניפים, ומהשנים האחרונות, לא תאמינו, גם הפרדת שעות בהנהלה הארצית, משל הייתה בריכת שחיה או חוף ים.

 

בגילאים המדוברים ישנן בעיות לא פשוטות הרלוונטיות לחברויות מוקדמות למינהן, וכן דברים נלווים. הפיתרון הפשוט שבו בוחרים רוב המחנכים והמדריכים הינו להפריד.

לטווח הקצר הפיתרון הזה מוכיח את עצמו. הצרה מתחילה חצי עשור אחר כך. אותו בחור מגלה שיש לו רק שיטה אחת להכיר.

מדובר בשיטה הנפלאה ההיא שבה צריך לבזבז ערב על מי שאתה לא מכיר בכלל, וייתכן שאחרי חמש דקות תגיע למסקנה שאתם לא מתאימים. כאבי לב בלתי נגמרים, בזבוז כסף וזמן, יאוש שמצטבר הם רק חלק קטן מתופעות הלוואי של הצרה הארורה הזו.

ניתן בעליל לצפות כי בדיוק עשור לאחר התחזקות ההפרדה בגיל הנעורים, החמירה בעיית הרווקות המאוחרת בציבורנו והגיעה למימדיה דהיום*.

 

בתקופתי במטה למען פולארד נוהל דיון ארוך בשאלה האם להפריד את הפעילות, לא זוכר מה הוחלט אבל הפעילות בפועל לא הופרדה. פולארד עדיין בכלא, אבל הפעילות למענו הולידה (בינתיים) שלושה זוגות מאורסים ו/או נשואים. גם המאבק בגירוש הוביל ללא מעט חתונות (עתיה זר, בשבע 258) וכך גם פעילויות שונות נגד תוכניות האסון המשתנות של ממשלות ישראל.

 

 

יש לי תחושה חזקה שהפיתרון נבחר לאור העובדה שהוא פשוט ועובד לטווח הקצר, בלי שום מחשבה על מה קורה בהמשך, ועל ההשלכות.

(יש כמובן פיתרונות מקומיים - אבל הם רק מקומיים ומשאירים רבים ללא מענה)

 

 

____________

* בשולי הדברים: התופעה של רווקות מאוחרת ועליית גיל הנישואין עוברת על כלל החברה המערבית, אולם קשה להתעלם מכך שגם אצל מי שהיה מנותק יחסית מתרבות המערב, ולא החליט במודע שאינו רוצה להתחתן כרגע כמקובל שם, הבעיה קיימת ובאחוזים מבהילים. מכאן - שהגורם החיצוני אינו הבעיה אלא אולי דווקא הראקציה אליו.

בתקופת מערכת הבחירות בשנת 1999 לטעותם, ניסה אהוד ברק למכור את עצמו כמנהיג מרכז עד ימין לייט. הנ"ל הבטיח את י-ם בריבונותינו, בירת ישראל לנצח, אין חזרה לקווי 1967 ומשפט המחץ - "לא 90% ולא 50%".

בראיונותיו ליומן ערוץ 7 הוא הרבה לתקוף את נתניהו על מה שעולל, אם כי כל מה שאמר על נתניהו מתאים בהחלט לאולמרט.

 

האזנה עריבה, ותודה למחלקת הארכיון של ערוץ 7.

 

מבקר קולנוע אני לא אהיה, אבל יש לי בהחלט כמה מילים על סרטיהם של בוגרי השמינית שפורסמו בתחרות שבאתר.

 

ראיתי את הסרטים הללו בערך מהזמן שבו עלו לרשת. חלקם בשעות הלילה המאוחרות ואחרים דווקא בזמנים "בין לבין" אחרים.

אחדים מיוצרי הסרטים העלו רמה מקצועית משמעותית בהרבה מאשר אחרים. בניהם ניתן לראות את סרטה של הישיבה התיכונית בבני ברק ("עד לב השמים") או הסרט ההזוי של ישיבת נווה שמואל על שוד הבנק.

במקרה של האחרים אולי לא היה לעורכים הידע או התעוזה המתאימה, ואולי פשוט העלילה הרגשית יותר לא חייבה אפקטים כגון אלה.

 

ועכשיו לנקודות העיקרות:

1. חרה לי מאוד השימוש הרב במוסיקה לועזית. נורא. אם מתיימרים לייצר תרבות איכותית ואמיתית משלנו לא ברור לי למה צריך להיעזר בה.

מוסיקה קצבית בלי מילים - בכיף, אבל שירים לועזיים נורא חרו לי.

 

2. בסרט של אולפנת עפרה ("אם צעקה הנערה"), נראה אולי כי הבנות "קנו" את אישור ההנהלה לנושא הרגיש, בהכפשת הסניף המעורב של בני עקיבא (ולפי התגובות ניכר שהיה עוד מי שחשב ככה).

הסרט בסה"כ מצויין (למעט הסוף הלא ברור שלו), אבל ההכפשה הבוטה על בנ"ע והסניפים המעורבים מיותרת, וכך גם התגובות הצבועות של מדריכי ומדריכות הסניף למדריך הכריזמטי והמטריד. ולא שהייתי בבנ"ע או משהו כזה, ובכל זאת זה צורם.

את הקטע על חשיפת הבלוף דווקא אהבתי.

 

3. מספר מכובד למדיי מהסרטים עוסק בנושא הטעון של דתיים-חילונים בתוך המשפחה וקבלת השונה ("2 מתכות", "איש באמונתו יחיה", "עד לב השמים"). מדובר בנושא בהחלט מעניין אבל אני תוהה אם הוא ראוי לאחוז נכבד כ"כ מהסרטים. (האם מדובר בתחליף לנושאי השידוכים של "מעלה" ?)

 

4. סרט אחד דווקא כן עסק בשידוכים ושמו הוא צחוק הגורל. בתקציב אפסי ובעלילה הזויה הם מדברים גם על הצד הזה. מן הסתם בפעם הבאה נראה הרבה יותר כאלה.

 

5. לסיכום - יש פה לא מעט תלמידים שנראים ככשרוניים למדיי, אם בתחום העלילה המופרעת ו/או התסריט ההזוי, ואם בעריכת הסרט והאפקטים שמסביב.

וגם לירידת מחירי המחשבים והציוד הנלווה יש חלק לא קטן בכך.

 

 

 

יהיה מעניין לעקוב לאן ימשיכו אלה ואחרים. אולי לבי"ס לקולנוע ותקשורת "מעלה" ?

(ותודה לע. על הכותרת, על אף שנאמרה בהקשר ומטרה שונה לחלוטין)

 

כל מי שהוא אבא או אח לילדים קטנים (או קטנים בנפשם) גילה די מהר שכ-90% ממשחקי המחשב עוסקים בעיקר ברצח ואלימות, לעיתים בשילוב חוסר צניעות ברמה זו או אחרת.

 

לומר את האמת, אף פעם לא הייתי שחקן גדול. זה לא שלא היו תקופות בהן כיליתי את זמני במשחק מחשב מדי פעם, אבל בגדול אף פעם לא התלהבתי יותר מדי. גם  בתור מי שתמיד התנזר מאלימות ולא ממש נהנה לראות גופות מרוטשות על המסך (גם לא בימי עיון של הרבנות הצבאית על זיהוי חללים).

 

עם השנים גיליתי (או שעשו זו בשבילי אחיי הקטנים, שמשחקים קצת יותר) עולם שלם של משחקים לא אלימים. משחקים העוסקים בניהול, בכלכלה, בבניה ולאו דווקא בהרס.

חלקם הלא קטן, אגב, - חינם לחלוטין, וגם חוקי.

 

במע' הפורומים אספנו בזמנו מדגם קטן של משחקים כאלה, המחולקים בעיקר למספר סוגים:

1. משחקי נהיגה - מרוצי מכוניות וכיוצ"ב.

חלקם כן כוללים סממנים של אלימות ופשע.

 

 

2. משחקי כלכלה - אתה מנהל של חברה המפעילה תחבורה (OpenTTD החינמי), גן חיות (Zoo Tycoon) ואחרים. ותיק במיוחד: SimCity.

 

 

 

 

3. משחקי Web - אתרים הפועלים כמשחק. ברשימה הזו נפוצים אתרים של מערכות כדורגל ומערכות אחרות בהם משחקים השחקנים אחד נגד השני.

 

 

בקטגוריה הזו נכנסים גם משחקי הפלאש, וגם שם - ישנם משחקים עם רקע נחמד ולא אלים, ולעיתים אף חינוכי (הנה למשל בשורש).

4. משחקי אתגר כמו שח-מט ודומיו. אחדים כאלה מגיעים עם מערכת ההפעלה החדשה של מיקרוסופט, Windows Vista.

 

 

 

לעיתים אנשים טובים לחקו משחק אלים במקור, ו"טיפלו" בו בעזרת כלי עריכה שונים ומשונים:

 

 

במשחק הלה המטרה המקורית היא לשבור ולרסק ניידות משטרה. אבל מה עם מי שסתם מחפש ליסוע בשטח עירוני? (תודה לחובבי התח"צ)

 

 

המשחקים הללו לגירסאותיהם מאוד נחמדים, רובם גם לא דורשים את המחשב האחרון בשוק ויעבדו גם על מחשבים בני 3-4 שנים ואף יותר, והם יכולים לספק שעות רבות של הנאה, וערך מוסף בצידה. החל מלימוד אנגלית (ולא שפת הרחוב) ועד לכלכלה בסיסית. אחדים לפחות לא יזיקו כמו משחקי הרצח האופנתיים בסגנון GTA ודומיו, הכוללים שילוב קטלני של רצח, גניבות, אונס וחיי רחוב.

 

 

קישורים להורדת המשחקים החינמיים שבחבורה, ניתן למצוא בשרשור העתיק בפורומים, ואני מניח שהגולשים ישמחו להוסיף.

מן הסתם קראתם בתקשורת על כך שמליאת הכנסת אישרה בקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק נתוני תקשורת שזכה לכינוי "חוק האח הגדול". ההצעה עברה ברוב של 35 תומכים מול חמישה מתנגדים וארבעה נמנעים. מדובר בחוק מאפשר למשטרה גישה למאגר נתונים של חברות הסלולר השונות, ספקיות האינטרנט, בזק והכבלים, לצורך לחימה בפשיעה.

 

 

 

מיותר לציין שסיעות הימין, כמו תמיד לא נזעקו ולא הבינו עד כמה מסוכן החוק החדש ונספחיו. ה"פשיעה", אתם יודעים, זו הגדרה מאוד מאוד יחסית. הרי ברור שלא ינצלו את החוק החדש רק נגד מפוצצי טילי הלאו במרכז תל אביב או המחסלים מחו"ל ליד מועדוני הזימה.

מהר מאוד נגלה במשפטיהם של "פושעי" חומש והמאחזים או סרבני הפקודה העתקי שיחות טלפון, תקשורת-אינטרנט לא מוצפנת וכיוצא באלה. תסמכו על כנופיית שלטון החוק שתנצל גם את החוק החדש כדי להמשיך ולרדוף את יושבי המאחזים ושאר "עבריינים" פוליטיים.

 

בעבר כבר גילו חוסמי הכבישים כי המשטרה מצוטטת לקווי הטלפון והסלולאריים שלהם ואף ניצלו זאת ושיקרו לחבריהם בטלפון בה-בעת שהם סיכמו בעל פה על צומת אחרת.

האם עכשיו המשטרה תוכל לצוטט גם לתקשורת ברשת?

 

ול"עבריינים" שביננו - תלמדו: בשביל זה יש SSL (תקשורת מוצפנת).