כבר אחרי שקיעה, כ"ב חשוון תשס"ו

18 - שנים שאני נושם (למגינת ליבם של כמה שמאלנים שהיו מעדיפים לוותר על קיומי או לשלוח אותי לחינוך מחדש)
17 - שנים שאני מדבר (כולל אָ בָּ גָ, לא כולל צרחות)
16 - אלף. מספר השעות המשוער שהייתי על מחשב מאז שנולדתי (וכל יום זה עולה ועולה ועולה ולא נגמר)
15 - שנים שאני קורא (יודע לקרוא מגיל שלוש)
14 - שנים שאני כותב (בערך, אם מתייחסים לאותיות שכתבתי בגילאים הללו ככתיבה)
13 - שנים שאני משתתף בהפגנות (בערך מגיל הגן, ההפגנות נגד אסון אוסלו בזמנו ואחר כך נגד יורשיו של אותו הסכם אומלל)
12 - מספר השנים ששרפתי במערכת החינוך היסודית ועל-יסודית על כמעט כלום (בזבוז טוטאלי של זמן. ראוי להודעה שלמה בפני עצמה)
11 - שנים שאני מתעסק עם חוטי חשמל והתחשמלויות אין ספור (בזזזזזזז)
10 - שנים שאני מתעסק עם מחשבים (מעט מדי ומאוחר מדי. הייתי צריך להתחיל קודם)
9 - מספר המחשבים שיש לי בבית (וזה לא מספיק. ממש לא)
8 - שנים שאני מתכנת (מגיל 10 בערך, התחלתי עם שפה עתיקה בשם BASIC עד שהגעתי לדוט נט)
7 - ערוץ 7. קצת יותר ממקום עבודה (למרות שמליונר אני כבר לא אצא משם. אתם יודעים, אידיאלים וכאלה)
6 - שנים שאני בעזרא (וממאן לעזוב את הניהול והתחזוקה של האתר שם, למגינת ליבם של רבים אחרים)
5 - שנים יש לי אינטרנט בבית (והיום בכל מקום, בכל עת ובכל שעה)
4 - שנים שאני מתעסק עם בניית אתרים (מגיל 14 בערך)
3 - שנים שאני מנהל פורומים שונים ברשת (אחד לא מספיק, גם לא עשרה וגם לא שלושים)
2 - ותודה להוריי שהביאוני עד הלום (משפט לעוס שלא אמרתי בדרשת הבר מצווה)
1 - היושב במרומים, שלפני בדיוק 18 שנה החליט שיש הצדקה כלשהי לקיומי בעולמו (ואני עוד צריך ללמוד ולהבין מהי בדיוק ההצדקה הזו).

היום, כ"ב חשוון, לפני 18 שנים (תשמ"ח), בליל שבת, בבית חולים שהיום נקרא על שם רבין (כמו כל המדינה בערך), יצאתי לאוויר העולם.

ערוץ 7 בכל מקום

ברוכים הבאים לפסטיבל

והעיתונים מתחילים לעסוק בענייני הפסטיבל הקבוע המתרחש בדרך כלל בשבוע שבין י"ב חשוון ל-4.11. פסיטבל שמוקדש לראש ממשלה שנרצח בנסיבות מסתוריות.
ואולי, כדאי לקרוא, ליום שבו יחקר מחדש הרצח בצורה רציני ויתגלו דברים מאוד מאוד מעניינים. בינתיים יהי זכרונו של האיש עצמו לברכה.

החג חלף והלך לו (ותמונה)

נגינה ביד שמאל...

אפשר לקחת דוגמא מהשיר האינפנטילי "אני נולדתי לשלום שרק יגיע - אני נולדתי לשלום שרק יבוא" שאין בו אפילו מילה אחת אינטיליגנטית, להמשיך במילים כמו "אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק, קסדה על הראש" (חורף 73) ואחרים. ניתן גם להוסיף את העורכים המוסיקלים שמשלבים את שירי השקט והשלווה ("הנה באים ימים של שקט" למשל, ששודר בסביבות הבריחה מלבנון, ובאיזה אוטובוס שמעתי אותו בהקשר לגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון). האידיאולוגיה השמאלנית מחלחלת גם לשירים שנראים בשמיעה ראשונה שלווים ותמימים. ניקח למשל את השיר "מחר", שאותו שרה למרבה האירוניה להקת הנח"ל. כל מי שיסתכל על מילות השיר יוכל לקרוא בקלות את התוכן השמאלני המוטמע בו היטב.

●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○

פול חייל שלי פול
בחור שלי עדין.
אם לא תיפול עוד היום
מחר תעמוד לדין

 

ד"ר שלום פליסר

אפשר לומר שאין זמרים ימניים מוכשרים, או ליתר דיוק שזמרים ימניים מחביאים את עמדותיהם מחשש לפרנסתם (מה שנכון, וראוי למאמר אחר), אבל גם זה לא מסביר את היעדרם של השירים הללו.

ובכן, האמת שיש כאלו, ולא כל כך מעט, רק שהתקשורת לא ממש מסתכלת עליהם. אפשר להתחיל במשורר והמלחין המוכשר ד"ר שלום פליסר על עשרות שיריו, אחרים (עקיבא נוף כתב והקליט שיר או שניים, ואני מניח שיש עוד רבים וטובים שפספסתי). למעט "כלא שש" והשיר (המעולה) שלהם "זה היה ביתי", לא היה בשנים האחרונות אף שיר מחאה לאומי שחדר את מסך הברזל של התקשורת האלקטרונית או העיתונות הכתובה. גם כלי תקשורת "משלנו" שכן השמיעו את השירים הללו או כתבו עליהם, סיווגו אותם בצד כ-"שירים פוליטיים" ונמנעו מלשלב אותם ברצפים הרגילים (בה בשעה ששירים שמאלניים טהורים מושמעים ברצפים הללו כבר שנים ארוכות).

אני לא חושב שאני יכול להציע רעיונות ומצבים לתיקון המצב המדובר (רבים וטובים ממני לא הצליחו), אבל בשבוע הבא בעז"ה אני אעשה לכם הכרות אם אחד מזמרי שירי המחאה שהולך להוציא אלבום חדש בקרוב.